רבי אברהם דב מאווריטש מחבר ספר 'בת עין', נולד בשנת התק"ך לאביו רבי דוד, מגיד מישרים בחמילניק. נישא לבתו של רבי נתן נטע מאווריטש, תלמיד הבעל שם טוב, והיה תלמידם של רבי מנחם נחום מטשרנוביל, רבי מרדכי מטשרנוביל, ורבי לוי יצחק מברדיטשוב.
על רבי לוי יצחק אמר רבי אברהם דב כי הוא גלגול רבי עקיבא, וכשרצה לעלות לקברו בהיותו בארץ, השתטח על ציון רבי עקיבא. כיהן כרב בערים ז'יטומיר ואווריטש, ובשנת ה'תקצ"א עלה לארץ ישראל, שאהבתו אליה משתקפת רבות בספרו.
עם הגיעו לארץ השתכן רבי אברהם דב בצפת, שם נתקבל לרבה של עדת החסידים. רבי אברהם דב נשאר בצפת כל ימיו, גם לנוכח קשיים עצומים כפרעות הפלאחים בתקצ"ד, ופרעות הדרוזים בתקצ"ח. בכ"ד בטבת תקצ"ז אירעה רעידת אדמה בצפת ובסביבותיה והפילה חללים רבים. רבי אברהם דב התפלל אז תפילת מנחה בבית מדרשו. כשהחלו הזעזועים ציווה הרבי למתפללים להשתטח סביבו על הארץ. הזעזועים גברו וחלק גדול מבית המדרש התמוטט, אבל אותו חלק שבו הצטופפו כולם נשאר עומד על תילו והמתפללים ניצלו בנס.
בשנת ה'תר"א פרצה מגפה בצפת והפילה חללים רבים, והבטיח הצדיק כי הוא יהיה הקרבן האחרון במגפה. בי"ב בכסלו תר"א נפטר הצדיק מחוליו, והמגפה נעצרה.
פעם היה רבי אברהם דוב אצל רבי אהרן מז'יטומיר, שהיה אז חולה. אמר רבי אהרן לרבי אברהם דוב, כי הרופאים אמרו לו שרפואתו היא שישתה ממימי ארץ ישראל. וסיים, מכיון שהנכם משתוקקים לעלות לארץ ישראל, על כן בקשתו שיקח כוס עם מעט מים ויכניסם בפיו ואחר כך ישפכם חזרה לכוס, והוא ישתה ממים אלו שהיו בפיו של מי שרוצה ליסע לארץ ישראל, וכן עשה ונתרפא. ואמר ה"בת עין" שמחשבתו לעלות לארץ ישראל עוד לא גילה לאף אחד, אפילו מלבא לפומא לא גליא, והוא (– רבי אהרן) כבר יודע.
סיפור זה קישר הרמ"ח מסלונים לתורה בספר בת עין. שם מבאר הצדיק כי מלאכי ארץ ישראל באו ללוות את יעקב אבינו אף שלא הגיע אליה, וכך שלח יעקב את מלאכי חו"ל לאחיו עשיו (כפרוש רש"י "וישלח יעקב מלאכים": מלאכים ממש). ובלשונו: "כיון שהחזיק בדרך ללכת לארץ ישראל, הוה כמו שכבר הגיע לארץ ישראל".
תירוץ זה מיוסד על פתגם הבעש"ט "במקום רצונו של אדם שם הוא נמצא", או, בנוסח אחר, "במקום מחשבתו של אדם שם הוא נמצא". מהו ההבדל בין שני הנוסחים?
המחשבה היא כח פנימי לאדם, פעולה המורגשת במוחו. לעומתו הרצון הוא כח מקיף, וביכולתו לרחף מעל לתודעתו של האדם בלי שירגיש בו. רק כשיתעורר הרצון בתוקף, תורגש מעלתו על כח המחשבה: אז לא יוכל הרוצה לשבת ולהרהר. כח הרצון יוביל אותו לפעולות מעשיות, המסוגלות לממש את רצונו בפועל. לכן כתב ה"בת עין": "כיוון שהחזיק בדרך" ממש. כפי שהרגיש רבי אהרן מז'יטומיר, השתוקק ה"בת עין" לארץ ישראל ברצון עז, כזה שבהכרח יוביל למעשה. לכן כבר ברצונו המקיף, שלא נתגלה אף לו עצמו, האירה קדושתה של הארץ.
***
רבי אברהם דוב אהב להשתתף בסעודת שלישי למילה. לברית המילה, היה אומר, מגיע אליהו הנביא. אך לשלישי למילה מגיע הקדוש ברוך הוא בעצמו, כפי שבא לבקר את אברהם אבינו ביום השלישי למילתו. פעם אחת, בסעודת שלישי למילה, התבשם הצדיק מעט ומצב רוחו היה מרומם. כשחזר לביתו נתמך בידי שני אנשים, ואמר בבדיחות: זהו פירוש מאמר חז"ל על היין, "פורתא מסעד סעיד [=מעט יין משביע], טובא מגרר גריר [=הרבה יין מושך לשתיה נוספת]". לאחר מעט יין, נצרך האדם להתמך ולהסעד באחרים, אולם אם הרבה בשתיה טובא, צריך כבר לגוררו...
לאחר מכן התחיל לזוב דם רב ממקום המילה, והרך הנימול היה בסכנה. מיהרו להזכירו לפני הרב הקדוש, ומצאוהו כשהוא יושב כבר אל השולחן ושקוע בתלמודו. אמר להם: כעת יישבתי דין ברמב"ם והצלתיו מהשגת הראב"ד עליו, ובא הרמב"ם להודות לי על כך. בזכות זה יתרפא הילד. וכן היה.
בכדי להבין את חיבתו של רבי אברהם דב ליום השלישי למילה, נִזכֵר בפעם הראשונה בה חל היום הזה: על פי חז"ל, פרשת הכנסת האורחים של אברהם והתבשרותו על לידת יצחק, התרחשה ביום השלישי למילתו. ביום זה מתעצם כאב המילה יותר ויותר, והקב"ה הוציא חמה מנרתיקה בכדי שלא יבואו עוברי דרכים ויטריחו את אברהם בעת כאבו. ומה עשה אברהם? ישב וציפה לאותם טרחנים, והתאמץ עבורם עד בלי די כשהגיעו סוף סוף לפתחו...
בכך מביא היום השלישי לשיא את התנועה שהחלה כבר ביום הראשון, בה אברהם איש החסד מאמץ דווקא את מידת הגבורה. החיתוך החד שבמילה וההתגברות שבאה אחריו, היו הכנה הכרחית ללידת יצחק, שמדתו גבורה, מאברהם שמידתו חסד.
לנשיאת ההפכים הזו זכה אברהם, בהיותו הראשון שהתהלך "לפני ה'". בניגוד להתהלכות "את האלוקים" המתיישרת עם המצופה ממנה, בהתהלכות "לפני ה'" על האדם לפעול על דעת עצמו, לעורר את השחר ו'להנהיג' כביכול את מנהיג היקום. עבודה כזו מצריכה גבורה רבה, שבירת הטבע האישי וטבע העולם. כוחות כאלו, מתגלים בסתם אדם רק כשהוא בסכנת חיים, ואברהם התגבר כארי ועורר אותם בכוחות עצמו למען עבודת הבורא. בזכות עבודתו זו פנה אליו ה' וצִוה אותו לחתום את הגבורה בבשרו ממש, לדורות עולם.
ברית המילה, המצווה הראשונה בגוף היהודי, מחדירה באדם את הכח להתגבר על קשיים עצומים. אך עם זאת, לא די בה בכדי לקנות לחלוטין את הכח הזה. כפי שמתן התורה התנפץ אל חטא העגל, יכול כל קניין רוחני להתפוגג כעשן כשלא הופנם ו'התעצם' אצל המקבל אותו. מהו הגורם (והמבחן) להתעצמות הזו?
שינוי מופנם באמת רק כשהוא כואב. כשמחזיקים בטוב למרות הקושי, כשמצווה גורמת לתוצאות לא רצויות (לכאורה), ועדיין ממשיכים להתעקש – אז נקנית באמת המעלה שנרכשה קודם לכן.
שייכות אמיתית לקדושה, מביאה את האדם להוסיף עוד ועוד דווקא מתוך הכאב, כשמצווה גוררת מצווה וגבורה גוררת גבורה. כמובן, ש"לפום צערא אגרא" והגבורה גוררת גם שכר רב (לשון "אגרא" פירושה גם גרירה, "מגרר גריר"). רבי אברהם דוב, שאחז בישוב ארץ ישראל כנגד כל הקשיים, ידע להעריך את גדולתו של היום השלישי. אין לך אדם שאין לו שעה קשה, בה יכול לקנות את כל עולמו.
