רבי דוב בער, המגיד ממעזריטש, היה תלמידו וממשיכו של הבעל שם טוב הקדוש, ובתקופת הנהגתו הצטרפו אל החסידות רוב מניין ובניין של גדולי הדור הבא. אף שבניגוד לרבו היה המגיד יושב אוהל מובהק, את תלמידיו שלח למקומות רבים בפולין וליטא, ואף לגרמניה הרחוקה (פיזית ורוחנית).
החסידות שגשגה, ומטבע הדברים, גם ההתנגדות לה העמיקה. מסופר כי המגיד נפטר בעקבות המחלוקת העזה, כאשר כמה מתלמידיו השיבו מלחמה שערה והדבר עלה לו בבריאותו ולבסוף בחייו.
בשנת תקל"ב פרצה במעזריטש מגפה. ר' זושא הביא את המגיד ובני ביתו לאניפולי, שם התגורר המגיד כשבעה חודשים עד ליום הסתלקותו בי"ט בכסלו תקל"ג. לאחר פטירתו, התפזרו תלמידיו ברחבי אירופה והפיצו את החסידות במקומם, בהניחם את יסודותיה של תנועת החסידות כפי שהיא כיום.
ר' עזריאל, חסיד המגיד ממעזריטש, היה אברך צעיר וישב בשקידה על התורה ועל העבודה בבית מדרשו. כמובן, פרנסה לא צומחת מכך, ולאחר זמן מה פנתה אליו רעייתו בשאלה: אתה יודע שאין אוכל בבית, מה לעשות? הלך ר' עזריאל אל המגיד, והצדיק ענה לו: אל תדאג, לך ללמוד ויהיה בסדר.
הגיע ערב שבת, ופתאום מגיע הגבאי ונותן לר' עזריאל, מטעם המגיד, שני זהובים לפרנסתו. אמנם זה איננו סכום גדול, אך הם שמחים בכך. התמיכה מבית המגיד המשיכה להגיע מידי שבוע, אך כשהתרחבה המשפחה שבה אשתו של ר' עזריאל ובקשה את עזרתו, והוא פנה אל המגיד. אל תדאג, לך ללמוד ויהיה בסדר, עונה לו המגיד שנית. באותו יום שישי נתן הגבאי לר' עזריאל ארבעה זהובים, והוא חזר לביתו שמח וטוב לב.
כך עולה התמיכה שוב לששה זהובים, ואז לשמונה, אך כאשר גם הסכום הזה אינו מספיק עוד, קורה דבר מוזר: ר' עזריאל נכנס אל המגיד ששולח אותו ללמוד במנוחה, ובערב שבת נותן לו הגבאי – ששה זהובים... התבייש ר' עזריאל מפני אשתו על הסכום הזעום, אך מה יכל לעשות? זרק את הכסף על השולחן בביתו וברח לבית המדרש.
כעבור שבוע מקבל ר' עזריאל ארבעה זהובים, לאחר מכן שניים ובשבוע שאחריו לא כלום. נכנס ר' עזריאל אל הרבי בשאלה: מה עלי לעשות? אין אוכל בבית! עונה לו המגיד: נו, אם כך, צריך להתחיל לעבוד!
מכר ר' עזריאל כמה חפצים, ובתמורתם קנה מעט קאשע (כוסמת) למכור בשוק. כסף לשכירת דוכן לא היה לו, ואשתו עמדה בצד רחוב השוק וחיכתה לקונים. לאחר כמה ימים בהם לא הרוויחה כמעט דבר, מצאה סחורתה חן בעיני המשרתת בבית המושל, שקנתה ממנה כמות גדולה. אשת המושל שמה לב לשינוי שחל במאכלים, והמשרתת סיפרה לה על המוכרת החדשה. אשת המושל ציוותה עליה לקנות רק מאשתו של ר' עזריאל, ומצבם החל להשתפר.
לאחר זמן מה, שאל אותה המושל באמצעות המשרתת מדוע איננה מוכרת מוצרי מזון נוספים. כאשר ענתה שאין ברשותה די כסף, העניק לה המושל אשראי על חשבונו. לאט לאט הפך המושל את הפינה הקטנה בה עמדה לדוכן גדול, ובהמשך לחנות כל בו של ממש.
ההצלחה גדלה, ואיתה תפחה העבודה. רעיית ר' עזריאל בקשה מבעלה לעזור לה בחנות, בתחילה למשך שעתיים ביום, ולאחר מכן במשך ארבע, שש ושמונה שעות ביום. וכך הפך ר' עזריאל מאברך לסוחר. לזכותה של האשה יאמר שהיא הפכה את ביתם לבית גמילות חסדים. לכל עני נתנו שם אוכל, שתיה ולינה וגם צדקה בשפע, ור' עזריאל ואשתו הפכו לשם דבר במדינת וואהלין.
ויהי היום, ולאשת המושל אבדה אבן טובה ששובצה באחד מתכשיטיה. הייתה זו אבדה כבדה, מפני שבתכשיט שובצו שתי אבנים זהות, וכעת יש למצוא אבן זהה לאבן הקיימת. חיפש המושל בכל המדינה, אך לשוא. משלא מצא, החליט המושל לשלוח שליח למדינה רחוקה מעבר לים, בה קיימת על פי השמועה אבן כזו.
את מי ישלח המושל? כמובן, את ר' עזריאל הסוחר שהוא מכיר באופן אישי. ר' עזריאל הלך אל המגיד לקבל ברכת פרידה, אך כאשר הגיע אל רבו, הייתה הדלת נעולה והמגיד סירב לקבל אותו. למחרת ניסה ר' עזריאל שנית, ושוב לא קיבל תשובה. ביום השלישי לא יכל יותר ר' עזריאל להתעכב, קם ויצא לדרכו.
לאחר כמה ימי הפלגה, עצרה הספינה באי קטן והנוסעים ירדו אל החוף לטייל. סוכם, כי כאשר ירצו המלחים להפליג יתקעו בחצוצרה שלוש פעמים בכדי לאסוף את כולם. ר' עזריאל השאיר באוניה את תיבת הכסף של המושל, וירד אף הוא אל החוף.
שוטט ר' עזריאל אנה ואנה, ולא שם לב עד כמה התרחק מהספינה. את התרועות לא שמע, וכאשר שם לב היכן הוא, כבר הפליגה הספינה לדרכה. בודד באי השומם, החל ר' עזריאל להיות צמא מאוד והתפלל לה' שיציל אותו מן הצמא בפרט ומן האי בכלל.
לאחר שהתפלל בדבקות, ראה לפתע ר' עזריאל מעיין מרוחק. גרר עצמו אל המים, ובהכרת תודה עצומה ברך "שהכל" ושתה. לאחר שסיים להרוות את צמאונו, ברך "בורא נפשות" ונשא עיניו אל עבר הים. אם ה' הציל אותי מהצמא, בוודאי יציל אותי גם מכאן, חשב.
בטחונו של ר' עזריאל לא היה לשווא, ואכן תוך זמן מועט, הבחין באוניה מתקרבת. נראה היה שאין בכוונתה לעגון, אך לאחר שנופף בידיו וצעק בכל כוחו, הבחינו בו המלחים ואספו אותו אל הסיפון. האונייה נסעה לכיוון ההפוך, בחזרה לאירופה, אך ר' עזריאל לא התלונן – מה גם שכל הכסף שלקח אתו נשאר באוניה הראשונה, וכעת אין לו מה לעשות במדינה אליה נסע.
כשהגיע ר' עזריאל אל היבשה, החל לנדוד ממקום למקום יחד עם חבורת קבצנים, ואט אט התקרב לביתו שבמעזריטש. מצד אחד שמח ר' עזריאל לחזור הביתה, אך מן הצד השני חשש מתגובת המושל, לכשישוב אליו בידיים ריקות.
כאשר היה המרחק ממעזריטש עוד גדול, החלו העניים לדבר ביניהם אודות ר' עזריאל ואשתו גומלי החסדים, ומקווים שיצליחו להגיע לבית הכנסת האורחים שלהם. אך ככל שהם מתקרבים אל העיר, מתחילות השמועות להגיע: תחילה על המושל, שהלך לפתע לעולמו והשאיר את נחלתו ליורש רחוק שאינו מכיר איש באזור, לאחר מכן נשמע הקול שבבית ר' עזריאל פגע ברק, ושרף את כל רכושו. המשפחה נצלה בחסדי ה', אך הגביר הגדול נותר בחוסר כל.
בהגיעו למעזריטש, רץ ר' עזריאל ישירות אל בית המגיד ומצא את הדלת פתוחה ואת רבו ממתין בידיים פתוחות. נפל ר' עזריאל לפני המגיד, סיפר בבכי את כל תלאותיו ושאל: מה יהיה כעת? ענה לו המגיד בנחת: מה אתה דואג? אמשיך לתת לך שמונה זהובים בשבוע...
אבל רבי! אמר ר' עזריאל בקושי, פעם הייתי עני, וגם אז הכסף לא הספיק. כעת הורגלתי בעשירות גדולה, ומה יועילו שמונה זהובים?
משיב המגיד: באי אליו הגעת, היו מגולגלות שתי נשמות יהודיות במשך מאות שנים. אף יהודי לא עבר במקום, והן המתינו לתיקונן זמן רב. כשבאת אתה וברכת את שתי הברכות, עשית תיקון גדול לשתי הנשמות האלה. כל מה שעברת היה בכדי להציל את אותן נשמות, ועליך לשמוח בכך.
שלוש דמויות מרכזיות בסיפור: ר' עזריאל החסיד, אשתו בעלת החסד והמגיד ממעזריטש. כל אחת מלמדת אותנו שיעור חשוב, ולכל אחת מהם ננסה לתת את זכות הדיבור והביאור.
נתחיל מן המגיד, המנווט מחדרו את תהפוכותיו של החסיד. מן המסלול אותו העביר את ר' עזריאל, ניתן ללמוד כי לאנשים רבים ישנן שלוש תקופות מרכזיות בחייהם: תורה, דרך ארץ ושוב תורה. בניגוד לסיפורים אחרים, בהם עזיבת בית המדרש מתגלה כטעות הרת אסון, כאן היא מתבררת לבסוף כתהליך הכרחי המכוון מלמעלה על ידי הרבי. מעבר לתיקון הנשמות, את דרכו זו של המגיד ניתן להבין על פי משל שסיפר:
שני עשירים גרו בעיר אחת, האחד עשיר גדול והשני קטן. אך למרבה הפלא, את העשיר הגדול חיבבו בני העיר, ואילו בעשיר הקטן קינאו בשל עושרו. מדוע? מפני שלעשיר הגדול היו הוצאות רבות, ורוב כספו יצא כלעומת שבא. העשיר הקטן לעומתו, הרוויח פחות, אך לא הוציא כלל.
שני העשירים, הסביר המגיד, הם שני תלמידי חכמים. הלומד תורה לשמה הוא "עשיר עם הוצאות". כל הלכה ודבר תורה שלומד, מתבטאים מיד במעשה בפועל או בעבודת ה'. לעומתו, הלומד תורה בכדי להגדיל את שמו הוא כ"עכבר השוכב על דינרי זהב", ולשם מה כל תורתו? ר' עזריאל נשלח להרוויח את לחמו מפני שהתורה צריכה לגעת במציאות התחתונה, ולולא זאת היא נעשית תורה של רכושנות. אף שבוודאי גרמו מעשיו שמחה למעלה, בסופו של דבר נשרף בית גמילות החסד שלו והוא נשלח שוב ללימודו. אלו דרכי ה' הנסתרות ביותר, "אתה יודע רזי עולם".
ר' עזריאל עצמו מלמד, כיצד להישאר בכל מצב חסיד ובן תורה לשמה. הוא נשאר דבוק ברבו גם לאחר שהוא עוזב את בית המדרש, וברגע שהגיע למעזריטש מִהר קודם כל אליו. כל הרפתקאותיו לא הזיזו אותו ממקומו במובן זה, כפי שבתוך האימה והצמא הוא לא שוכח להודות לה' ולבטוח בו.
אך על אף ההתפעלות מחוסנו של ר' עזריאל ומראיתו למרחוק של הרבי, אשתו של ר' עזריאל היא הדמות המעניינת ביותר בסיפור. מישיבה בטלה היא עוברת להקמת מפעל חסד גדול, ובעצם מניעה בדרכה שלה את גלגלי ההתרחשות. ממעשי החסד שלה מוכח, כי בקשותיה מבעלה נבעו מצורך אמיתי ולא מחמדנות, ואכן סופו של הסיפור שונה מן המצופה ולא מסתיים בירידה רוחנית של ר' עזריאל.
הסיפור לא מגלה לנו, אך ניתן לנחש כי אשת החיל לא ויתרה במהירות כזו על מפעל חייה, ודרשה (וקבלה) טוב נראה ונגלה, 'תורה עם הוצאות'. גם אם לא, בדורנו זה בוודאי שהעיקר הוא המעשה בפועל בחסד ובקירוב יהודים, המביא את המשיח עד לארץ ממש.
