מקול עלה נידף

אין ספק התמונות של החיילים בורחים מזירת הפיגוע, דיברו בעד עצמם. הסרטון שבו נראים חיילים וקצינים נסים על נפשם (בלי לשכוח לקחת את התיקים...) הוריד אסימון גם לרבים שסירבו לפקוח את העיניים על המתרחש בצה"ל.

לקרוא לזה אפקט אזריה זה באמת קצת מוגזם, משפט אזריה הוא רק הסימפטום - נקודת הקצה של מדיניות של שנים ש"צבא העם, שהפך לפצל"ם (פעולות צבאיות לא מלחמתיות). כי בעידן השלום מי צריך צבא? הצבא נועד בעיקר להילחם ב"כנופיות" משתי הצדדים, המאיימים על השקט השברירי שעלול להישבר מכל עלה נידף.

אם פעם צה"ל חרט על דגלו את החתירה למגע, כיום הערך המכונן הוא החרדה ממגע. חרדה מכל נגיעה בסוגייא שברירית, מכל שאלה אמיתית ונוקבת על משמעות החיים שלנו כאן.

לא לחינם מיהרו בצה"ל להציע למשפחת אזריה, הטבות בתמורה שישתקו. גם הם הבינו – בדיוק כמונו, שהניסוי בבני אדם שהם עושים על חשבוננו עלול להיכשל, והעם הזה יקום על אלו שמנסים להפוך אותו לגולם.

מישהו כתב לאחרונה שמאז מלחמת יום הכיפורים, צה"ל ניצח רק בשתי מלחמות – בהתנתקות, ובמלחמה מול אלאור...

בעידן הפצל"ם האיום האמיתי, הוא בעלי החזון, אלו שרוצים להכניס לחיינו מלבד הנאות החיים ושקט נפשי, גם עולם של מסירות נפש, וצעידה אל עבר היעד, אלו שלא נרתעים להילחם ולעמוד על נפשם.

מול משוגעים כאלו – אי אפשר לברוח, אלו לא משאיות דוהרות שאפשר פשוט לא להיקלע לדרכם. הם אנשים מסוכנים באמת.

מה הפלא שמפקדי צה"ל שהנחילו לחיילים הגיבורים את רוח התבוסתנות והבריחה, כל כך מפחדים מילד בן 16 שבדיוק באותו יום של הפיגוע שבר את שיא האבסורדיות באיסור יצירת קשר עם 170 איש.

איך שהוא למרות כל ה"אמצעים המיוחדים", למרות הכוח הבלתי מוגבל, למרות מסע הסזון נגד ה"כנופיות" של אלאור – החזון עדיין חי, נושם וצומח, וזה מעצבן אותם, הם מפחדים...

ב.

לא קראתי את פסק הדין של בית הדין העלוב בעניין אלאור אזריה, וגם אינני בקי בפרטי המקרה, ובכל זאת תחושת הלב שלי ממה שכן ראיתי ושמעתי היא שהשופטים לא שיקרו, אלאור באמת הרג את המחבל הנתעב, ככל הנראה המחבל כן התפגר מהירי של אלאור, וכן, הסיבה המרכזית של הירי של אלאור ככל הנראה, לא הייתה רק החשש ממטען, אלא גם תובנה בסיסית שמחבל כזה מגיע לו למות, מניע נקמה קראה לזה השופטת.

בהשערה זהירה אני סבור גם שרובם של אותם 80% שהביעו תמיכה באלאור, ודרשו את זיכויו ושחרורו (אם לא לתת לו צל"ש...), גם הם חושבים כמו השופטת שהסיבה שאלאור ירה במחבל לא הייתה החשש ממטען. התמיכה הציבורית באלאור מלמדת שעם ישראל – כמו אלאור מבינים שאין שום סיבה שמחבל יצא חי אחרי שניסה לפגוע ביהודים. ככל הנראה רוב הציבור בישראל סבור שנקמה על פגיעה בכבוד עם ישראל היא דבר הגיוני ומוסרי. ובכל זאת כאן זו מדינת חוק, ובמדינת חוק אסור להגיד את מה שחושבים.

זו הסיבה שבגללה שמענו את הסיפורים על חשש ממטען או על לחץ נפשי, על זירה מבולבלת, על משפט מזוהם ועל שר ביטחון מתלהם, סיפורים שמבטאים את התסכול של העם מהמדיניות המתרפסת כלפי האויב,

פרשת אלאור אזריה הביאה לשיא חדש את הקיטוב שבין העם – היהודים הפשוטים, השורשיים מאמינים בני מאמינים לאליטה המשפטית-תקשורתית-צבאית המהונדסת והמתוכנתת במגרסת הזהויות של תרבות ההשתווינות. סביר להניח שגם בפרשה זו לא תגיע ההתקוממות העממית של דור שלם שחונך על ברכי הטלוויזיה, ואולף בטירונות לפעול על פי ערכי מרים נאור ואסא כשר, אך ללא ספק מדובר בקפיצת דרך משמעותית לקראת היום שבו הגולם יקום על יוצרו, והמהפכה תצא אל הדרך.

המשפט הזה הוא לא משפט של אלאור, הוא משפט ציבורי שנועד כדי לחנך את כולנו, את כל רוב העם "הסתום והנבער", שחושב אחרת מה"נאורים, והערכיים".

זה משפט פומבי נגד החירות שלנו – החירות לחשוב כמו יהודים, לדאוג ליהודים ולהיות נאמנים לערכים של העם היהודי. במערכה הזו אנחנו חייבים לנצח. אחרת נהיה עבדים, עבדים לאלו שבורחים, בורחים ופוגעים בכל מי שנקלע בדרכם במסע הבריחה.

ג. לרצות לנצח – לחתור למגע.

את המאבק על החירות מול רוח התבוסתנות והפחד ניתן להכריע מאד בקלות, פשוט צריך לרצות לנצח. מי שירצה לנצח הוא זה שינצח.

לפני יותר משנה הכריזו בכירי מערכת הביטחון מלחמת חורמה על נוער הגבעות, הציפייה שלהם הייתה לחסל לחלוטין כל מגדל גוזמבות, אבל למרות הכל, למרות מה שעברנו, המספר הולך ומתעצם (170... כן ירבו) , העם הזה רוצה לנצח!

כדי להכריע עלינו להבין שזוהי בדיוק הנקודה, הפחד והמנוסה של השלטון המבולבל הם גם היכולת של עם ישראל להיוושע מהגלות הזאת, אם נפנים עד כמה באמת בכוחנו לאתגר את מבצרי הפחד וחומות התבוסתנות.

והעיקר – העלות על נס את זה שאנחנו רוצים לנצח, שאנחנו מאמינים שאפשר. אפשר לנצח את האוייב, אפשר לגאול את בת המלך, אפשר מדינה יהודית באמת.