הריקוד על קברו של היטלר

זיכרון, עניין בוגדני והפכפך.

כי השכחה היא טבע ממש כמו המוות.

ככל שמשקיעים, עולים וחוקרים את האילן המשפחתי כך המידע נהפך לרסיסי ידע של סיפורים קטועים וקשה להוציא את הדמות מן התמונה והסיפור ולתת להם חיים רב ממדיים. ויש דורות רחוקים שבקושי מצליחים לגרד מהראש את שמם.

כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים שֶׁיָּמֻתוּ וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה וְאֵין עוֹד לָהֶם שָׂכָר כִּי נִשְׁכַּח זִכְרָם. גַּם אַהֲבָתָם גַּם שִׂנְאָתָם גַּם קִנְאָתָם כְּבָר אָבָדָה וְחֵלֶק אֵין לָהֶם עוֹד לְעוֹלָם בְּכֹל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.

אז איך לזכור? ועוד שישה מיליונים. תוגה מתוקה, אבוקות, טקסים חמורי סבר. דגלי ישראל וקריינות רשמית. וחיילים ועמוד נוח ועמוד דום ולכל איש יש שם.

אה, ונשיא שמטיף לאירופה על שנאת זרים. ורומז בפעם המאה שזה הלקח בעיקר לנו ובני עמי בחרו בטרור.

וראש ממשלה שמספר בפעם המי יודע כמה שלעולם לא עוד ויש לנו מדינה.

זה חשוב ויפה. אבל האם זו הדרך היחידה לזכור?

כמחצית מהנרצחים הקדושים היו יהודי פולין, אז בא נראה איך רבים מהנספים עצמם זכרו את המתים שכבר מתו? נניח בשטיבל של שטייטל גאליצאיני נידח  לכבוד היארצייט אחרי "קדיש" ואמן יהא שמיה רבא – ישבו לאורך שולחן לא מהוקצע על ספסלים חבוטים, הרימו כוסית ל"חיים" עם יין שרף והמהדרין הוסיפו קרקר עם דג מלוח ובצל. וברכות לפני ואחרי לעילוי נשמת הנפטר.

אין פה עצירת חיים מלאכותית, יש כאן שילוב של זיכרון חי במעשי מצווה שקשור לחיים ולדיבוק חבירים. אה וכן הקדיש הוא לא מהסוג הזה הרשמי של חזן עם דרגות אלא בהתנדנדות ושיתוף הקהל.

ויתגדל ויתקדש שמו הגדול בעולם שברא כרצונו.

ואז בחזון בהקיץ ראיתי והנה כל הרחבה ביד ושם בערב מליאה ספסלים חבוטים עם שולחנות שעוד ניתן למצוא כדוגמתם עד היום בפינות השטיבלך. ומסביבם המוני המונים של יהודים, מדברים, טועמים הערינג, שרים איזה ניגון דביקות משם ואולי אפילו מזמזמים מארש תוך כדי ל"חיים". מספרים בדיחה משם אולי איזה וורטל של רובינשטיין הליצן הנודע של גיטו וורשא שידע לצחוק למוות בפנים  ואחרי "קדיש" המוני יכול להתפרץ איזה ריקוד, פשוט.

          הכל טוב ויפה אבל מי אמר שעצרת זיכרון שכזו תעלה לרצון של הנספים? ויש אולי שיאמרו אף חילול הזיכרון יש כאן.

ארבעה ימים לאחר התאבדותו של היטלר ערב ל"ג בעומר תש"ה. פרסם עזריאל קרליבך את הטור "נרקוד על קברו!". בשל חשיבות הדברים נביא את הטור בשלימותו, ודומני שהדברים מדברים בעד עצמם:

"כל אותן השנים עמדה לנגד עיני אסיפה המונית אחת שהיתה בורשא. בהתחלת ימי היטלר היתה. כאשר עוד עמדנו לבדינו במערכה, שנים רבות לפני שנכנסו לתוכה גם האנגלים, הרוסים, האמריקנים, הצרפתים...

היה זה דומני, כינוס יהודי פולין להטלת חרם על סחורות גרמניה. האולם היה מלא קאפוטות, כובעים, בלוריות ושטריימלים מכל קצווי פולין. והיו כמובן גם קרחות. כלומר: מומחים. אנשי כלכלה נכבדים שהסבירו והוכיחו באותות ומופתים ובמספרים, שאנחנו, מיעוט בתוך מיעוט, הנדחקים בין-כה-ובין-כה על ידי הפולנים אל פינה נידחת של משק המדינה – אנחנו איננו יכולים להטיל חרם יעיל על גרמניה האדירה. מה אנו ומה כוחנו? רק את עמדותינו אנו נקפח במלחמה, ולגרמנים לא נגרום כל נזק. חזקים הם ממנו , פי אלף, פי מליוני מיליונים.

כך דיברו המומחים בזה אחר זה, ועל האולם השתרר דכאון ורוח רפאים וספק. 

ואז, כאשר ירד אחרון המומחים מן הבמה, עלה יהודי אחד, יהודי פשוט מכל ימות השנה, סוחר מאיזו עיירה קטנטונת - שכחתי את שמו, ורק את פרצופו אזכור עד יומי האחרון.

הוא קם ואמר:

יהודים! מספרים לנו כאן, מה אדיר כוחו של היטלר, מה רב שלטונו, מה עצום צבאו.

נכון, נכון מאד. ומספרים לנו כאן, כי לנו אין מדינה משלנו, אין אף ד' אמות משלנו, אין אף חייל, אף רובה, אף כדור, אין כלום. וגם זה נכון, נכון מאד.

ובכל זאת, יהודים, אנו חזקים ממנו. אנו קשישים ממנו. הוא ירדפנו על צואר, רבים-רבים חללים יפיל, אבל אנחנו ננצח אותו. איני יודע כיצד ואיני יודע מתי ואיני יודע אם במו עיני עוד אראה זאת. אבל יודע אני - הוא יֵרֵד מעל הבמה וזכרו יימחה.

כבר ראינו שכמותו, מהמן עד טורקוימאדה. ופגרי כולם מונחים לפנינו באשפה. היטלר, קאנצלר הרייך הגרמני, עוד אנחנו, יהודים בזויים ומושפלים ואובדי-אונים, עוד אנחנו נרקוד על קברך. נרקוד, יהודים, ככה...

והסוחר האלמוני מן העיירה היהודית האלמונית התחיל למחוא כפיו ולהתנועע כמי שמלווה ריקוד חסידי. וכל הקהל הצפוף הרב כאילו נדבק, ועינים התדלקו, וכפיים השתלבו ורגליים התנשאו, וקהל של אלפי יהודים התחיל לרקוד, בדמיונו, על קברו של היטלר...

בבטחון גמור.

בדיוק לפני שתים-עשרה שנים. במאי 1933.

אותו יהודי, אותם היהודים, אינם חיים עוד. הם הובלו אל המוקד. אבל מובטחני, שגם בדרכם לכבשני-האש, גם בטלטוליהם בקרונות המוות, גם ברגעיהם האחרונים, - נמשך אותו הריקוד הדמיוני על קברו של היטלר. הם לא ידעו כיצד ולא ידעו מתי, אבל זאת ידעו: עוד ירקדו יהודים על מאורתו של זה.

וידע כל יהודי מאלה שנותרו בחיים, בכל רחבי העולם. בימים השחורים ביותר, כאשר נראה היה, כי הכל אבוד, כאשר העידו על כך כל הידיעות והעובדות והמצביאים והנואמים, - שַכָן בקרקעית נשמתו של כל יהודי הבטחון הסתמי הזה: היה לא תהיה. ההוא לא ינצח. וגם אם כל הסימנים מוכיחים על כך, - אי אפשר: הרע אינו יכול לנצח.

כן, הוא יכול לפגוע בנו עד מוות. אין מגן בעדנו. הוא יכול לשרוף את נשינו ואת ילדינו ואת ספרינו יחד. ידענו גם ידענו. ראינו גם ראינו, מאה פעמים ואחת. אבל לנצח לא יוכל.

בסתר לבו מאמין כל יהודי, איש איש לפי דרכו, כי רק הצדק יוכל לנצח לאורך ימים. ואף כי אין עם בעולם, שכל תולדותיו הן הוכחה גדולה אחת לכשלון הצדק, - אעפ"כ (ואולי דוקא משום כך) אין לך אומה בעולם, שכל בניה מאמינים באמונת אומן כה עקשנית בנצחונו הסופי של הטוב על הרע בעולם.

יודע ועד כל אחד מאתנו: את היהודים אפשר להדביר, לדכא, להשמיד. זה קל. אבל את העקרונות שהביאה היהדות לעולם, את נבואת נביאי הצדק וחזון חוזי המשפט, - אי אפשר להדביר, להשמיד.

בעל כורחו נאלץ העולם לאשר עקרונות אלו מחדש, מפעם לפעם, במלחמתו נגד כל העריצים. בעל כרחו הוא קם לנפץ את הקיסרויות המתנפחות, כאשר ניפץ את בבל ואשור ומדי ופרסומדי ויוון ורומא וספרד ועתה את גרמניה.

אותו יהודי פולני פשוט נסתם פיו ואיננו עוד, אבל דומה, שאילו היה יכול לדובב שפתיו, היה אומר:

- אף על פי כן, יהודים, תרקדו. אף כי אנוכי ומיליונים אחים כמותי אינם עמכם, - אתם שנותרתם, תרקדו. ואפילו היה, חס ושלום, נשאר בעולם כולו רק יהודי אחד ויחיד, היה הוא חייב לעלות לברלין, לחטט בין חורבותיה, למצוא את קברו של היטלר ולרקוד עליו.

לא ריקוד של שמחה. אלא - של סמל. מחול-הנצחון של רוח-ישראל. של דורי-דורות נדכאים על עצמות מדכאיהם. של עשרת הדברות על "מיין-קאמפף". של כוהני הצדק על שוטרי הגיסאטפו. של דם טהורים על דם טמאים. של האדם על החיה.

תרקדו, יהודים, עד אשר ירעדו עצמות פגרו בקברו, וידעו כי ריקוד יהודי הוא, ריקודו של עם עולם.

(עזריאל קרליבך, ספר החורבן, עמ' 74-77)