זכרון אחד

את הדודה שלי לא הכרתי. היא היתה ילדה קטנה עם שער זהוב גולש. גולדה קראו לה (זהבה). גולדה פליקס.

את אחותי הכרתי היטב. היא היתה נערה מלאת חיים עם שער שחור גולש. עפרה קראו לה. עפרה פליקס.

הדודה שלי מתה בזרועות הוריה, אי שם בערבות אירופה, בשואת היהודים בטרנסניסטריה בימי מלחמת העולם השניה.

מגורשים באכזריות בידי הרומנים, בעלי-בריתם של הגרמנים – מופקרים בחוסר-כל לרעב, למחלות ולקור הנורא.

הוריה האמיצים של גולדה קברו אותה, הצליחו לשרוד ועלו לארץ הקודש.

אחותי מתה בכדורי המרצחים הערבים, כאן בארץ ישראל, בדרך מבית-אל שכמה.

הוריה האמיצים – ייבדלו לחיים טובים וארוכים – הביאו אותה לקבורה באדמת אלון מורה.

הזכרון שלי איננו מבחין בין גולדה דודתי לעפרה אחותי.

שתיהן בנות ישראל, תמימות וטהורות. שתיהן לא עשו עוול לאף ברייה בעולם.

שתיהן מתו רק בגלל היותן בנות לעם היהודי, בגלל שנאת ישראל תהומית שאין לה גבולות.

יהי זכרן ברוך וה' יקום דמן.

הזכרון שלי אינו מבחין בין הרוצחים באירופה – הנאצים ושותפיהם מבין הרומנים והאוקראינים – ובין הרוצחים הערבים כאן.

הזכרון יודע היטב שתאוות-הרצח להשמדת היהודים לא התחילה אצל הנאצים ולא נעלמה עם תבוסתם.

זו אותה השנאה, נחלתם של שונאי ישראל בכל הדורות, מהמן האגגי, דרך האבירים שוחטי היהודים במסעות הצלב, ועד ערביי עזה הצוהלים למראה הטילים.

הזכרון יודע היטב כי לתכניות השטניות של "הפתרון הסופי" היה שותף בכיר בדמות המופתי הערבי מירושלים. ויודע שספרו של הצורר הגרמני ("מיין קאמפ"), בתרגום לערבית, הוא רב-מכר בשטחי הרשעות הפלסטיני כיום. אותה השנאה בדיוק.

לכן הזכרון איננו מבין, למה במדינת היהודים יש חוק לעשיית דין מוות בנאצים ובעוזריהם ואין חוק דין מוות במחבלים. ועוד יותר לא מבין מדוע לא מפעילים דין מוות במחבלים במסגרת הדין הצבאי הקיים המאפשר לעשות כך.

הזכרון היהודי הוא "זכור את אשר עשה לך עמלק.. לא תשכח".

לזכור כדי ללמוד את הלקח. לזכור כדי לקיים "תמחה את זכר עמלק".