להחזיר את האמון

אין ספק שהרוב המכריע של הציבור היהודי בארץ ישראל העניק לבנימין נתניהו את המנדט להיות ראש ממשלה. לכאורה, העם הביע אמון גורף בנתניהו. אבל זה לא לגמרי נכון.

האמון הוא מוגבל ביותר. הרי ראש הממשלה נבחר לשנים ספורות בלבד. לכן למשל, הוא לא יכול להוביל תהליכים יסודיים וארוכי טווח. בעוד כמה שנים ההגה יעבור לאדם אחר, ואם המנהיג הנוכחי ירצה להמשיך הוא חייב לדאוג, כבר עכשיו, למצוא חן בעיני הבוחרים (וזה לא אומר בהכרח לדאוג לציבור באמת).

אכן, בשיטה הדמוקרטית הנהוגה כיום, טבוע עמוק הרעיון של אי אמון. נקודת המוצא היא שאי אפשר לתת אמון רב מדי באנשים האוחזים בהגה השלטון. לכן צריך למנות אותם מראש לתקופת זמן מוגבלת שבסופה יחזרו לקבל מנדט מציבור הבוחרים, ובינתיים לא יספיקו להזיק יותר מדי...

כך עובדת הדמוקרטיה: הנחת-יסוד היא שכל אדם צריך בעצם לדאוג לעצמו, אבל כיצורים חברתיים הצריכים להסתדר זה עם זה עלינו למצוא את הנוסחה של שלטון משותף שידאג לכולם. לכן בוחרים נציגים שישקפו את מגוון הדעות והסגנונות, לכל קבוצה יהיה ייצוג לפי גודלה היחסי, כל אחד ימשוך את השמיכה לכיוון שלו – וכך לא יבלעו איש את רעהו. לכן חשובה כל-כך הפרדת הרשויות, כדי שכל רשות תהיה כלב השמירה של חברתה.

עד כאן שיעור ידוע באזרחות. אבל אני מבקש להדגיש את נושא האמון. למעשה, בכל פעם שהולכים לבחירות לא רק שנותנים אמון בשלטון החדש אלא גם מביעים את אי-האמון הבסיסי המובנה בשיטה הדמוקרטית (בילד-אין).

זה מה יש בדמוקרטיה. זה בכלל לא אומר שהיא שיטה פסולה, יכול להיות שהיא הכי פחות גרועה, אבל צריך להכיר במוגבלות שלה ובניכור שעומד מאחוריה.

אז מה רוצים לומר? ובכן, בל נשכח שכיהודים מאמינים המטרה שלנו לבסוף היא לשנות-לעדכן את השיטה. מי שמתפלל שלש פעמים ביום על "צמח דוד" – ומתכוון למה שהוא אומר – מצפה למלך שיעמוד בראשנו. הבדל מהותי בין מלכות לדמוקרטיה הוא יציבות השלטון. המלך אינו עומד לבחירה שוב ושוב, הוא כאן כדי להישאר.

אם באמת אנו רוצים מלך, זה אומר שאנחנו מוכנים לתת אמון באדם: קח את ההגה וסע, סומכים עליך (אגב, מלך אינו אומר בהכרח ביטול השיטה הדמוקרטית, אפשר להציע מודל משולב, על כך נדבר בע"ה בפעם אחרת).

נכון שיש סיבות טובות מדוע האנושות זנחה את השלטון המלוכני ועברה לדמוקרטיה. הענקת כח בלתי מוגבל למלכים היתה מתכון לאסון, שחיתות ורודנות, עושק ושפיכות דמים. לכן הוסכם לבטל את מוסד המלוכה או לפחות לצמצם את כוחו למינימום (שיישאר כסמל טקסי).

ובכל זאת, העם היהודי ממשיך לצפות למלך, למלכות בית דוד המתחדשת ומלך המשיח. בשבת הקרובה יקראו המוני יהודים בחוץ-לארץ את ההפטרה הנפלאה של אחרון של פסח בחו"ל (וגם לנו יושבי ארץ-הקודש כדאי לעיין בה כאות הזדהות), מדברי ישעיהו הנביא על ימות המשיח "וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה... וְהָיָה צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנָיו וְהָאֱמוּנָה אֵזוֹר חֲלָצָיו". רבים נוהגים גם לאכול "סעודת משיח" באחרון של פסח (בשביעי כאן ובשמיני בחו"ל).

זה אומר שאצלנו לא אבדה האמונה באדם. אפשר לומר שהפסקת מלכות בית דוד היתה אבדן האמונה הזו, אבל מלכות בית דוד היא כמו הירח שלאחר מיעוטו הוא חוזר ומתחדש ואנו מצפים לאותו נצר שיצמח מהשורשים של מלכות בית דוד (כמו שהובא בפוסט הקודם). בהחלט לא אבדה תקוותנו.

איך אפשר באמת לתת אמון במלך? כמה נקודות למחשבה:

א. מלך ישראל אינו ניצב לבדו בראש. בהגדרה, הוא כפוף לגמרי לחוק התורה, ועליו להיות כנוע בפני הקב"ה יותר מאדם רגיל. את ספר התורה הוא נושא אתו צמוד לכל מקום. ההלכה גם קובעת בבירור שאין שומעים לפקודת המלך כשהיא נוגדת את התורה. בנוסף, לצד המלך נמצאים הסנהדרין שהם הסמכות התורנית העליונה (ולמעשה הם רשות מחוקקת ושופטת גם יחד).

ב. בתורה נאמר שהמלך הוא זה "אשר יבחר ה'". אם יש אמונה בה', יש אמונה במי שהוא בוחר. למעשה, הבחירה של ה' היא בדוד וזרעו. זה אומר שאנחנו לא נמצאים בחלל ריק, אלא מבינים שהמלך כשם שהוא נציג שלנו כך הוא נציג של ה'.

ג. מי שאינו מסוגל לתת אמון מלא באדם אחר, יתקשה גם לכרות ברית-נישואין אמתית. הרי זה שגעון, למסור את הדברים החשובים שלך בידיים של מישהו אחר. אבל כל התקוה שלנו היא שאיש ואשה ימצאו זה את זה, יהיו מוכנים "להמר על כל הקופה" לקשור את גורלם זה בזה, ירגישו שהם מהדהדים איש את רעותו והופכים לשני חצאים של שלמות אחת.

ד. באמת כדאי לדמיין באיזו דמות היינו מוכנים לתת אמון. בימי הפסח שאנו נמצאים בהם, עולה כמובן דמותו של משה רבינו – הנה אחד שאין לו שום אינטרס אישי, כולו למען ה' ולמען ישראל. אכן, נשמתו של משה חוזרת במנהיגי העם בכל הדורות, במיוחד המשיח עליו נאמר "גואל ראשון [משה] הוא גואל אחרון [משיח]".