בדידות בליל הסדר
יהודים רבים בארץ ובעולם עסוקים בימים אלו בשאלה "איך נעבור את ליל הסדר לבד?"
ליל הסדר, המפגש המשפחתי השנתי החשוב ביותר בעם ישראל, עומד השנה בסימן בדידות.
וזה עצוב וקשה.
הורים מבוגרים מחכים כל השנה לערב הזה עם הילדים והנכדים.
איך אפשר לחגוג את ליל הסדר בבדידות, בניתוק?
בלי הנכדים שישירו "מה נשתנה" ויגנבו את האפיקומן.
איך?
כאשר זכינו לסדר אותו
ליל הסדר כפי שנהוג היום, מאז חורבן הבית, הוא קצת "כאילו", מעין חזרה גנרלית לקראת הדבר האמיתי.
אנחנו מניחים בקערה זרוע וביצה לזכר קורבן פסח וקורבן חגיגה.
אנחנו אוכלים אפיקומן זכר לאכילת הפסח.
אנחנו כורכים "זכר למקדש כהלל".
אנו מתפללים: "כאשר זכינו לסדר אותו כן נזכה לעשותו"
אנחנו מבקשים "לשנה הבאה בירושלים הבנויה".
(כמעט) הכל בכאילו, "אימון ביבש", בציפייה לדבר האמיתי.
בציפייה למציאות מתוקנת, שבה נשב בירושלים הבנויה ונאכל מן הזבחים ומן הפסחים.
גם ה' קצת לבד..
אז אולי הבדידות הזאת השנה, עם כל העצב שבה, אולי היא קצת רמז מלמעלה?
אולי ה' מזכיר לנו שגם הוא קצת לבד..
שהוא מתגעגע.
שכבר כמעט אלפיים שנה הוא לא חוגג עם בניו את ליל הסדר כהלכתו.
רק בכאילו כזה, מרחוק, בזום..
ושכבר עשרות שנים הם יכולים להגיע, זה בידיים שלהם,
אבל הם לא מספיק רוצים..
וזה עצוב, מאוד,
כל הריחוק והניתוק הזה.
לא?
*********
שימו לב: תחת תמונתו של כותב הבלוג, ניתן להירשם לקבלת עדכון לדוא"ל האישי על פרסום רשומות חדשות של כותב זה.
