הלכתי למכולת.
עם מסיכה כמובן.
בדרך הביתה עברתי על פני 3 מנייני תפילה למנחה שהתארגנו בשטח פתוח.
לראשונה זה חודשיים עניתי לקדיש.
לכשעצמי אני מעדיף להמשיך להיזהר, ואני חושב שעדיף להתפלל ביחידות.
בוודאי כאשר נשענים על קולות מפוקפקות כמו מנייני חצרות או מנייני מרפסות או מנייני חדרי מדרגות - כשלא כולם באותו מפלס.
על פי בירור הסוגיות בחז"ל ובפוסקים, ברור לי שהרב הראשי הרב יצחק יוסף שיצא נגד כל ההתארגנויות האלה - צודק.
אבל אני חושב על משהו אחר.
על ההתארגנויות של צירוף עשרה אנשים יחד או עד עשרים אנשים יחד.
כשמשה רבינו ישב לשפוט את ישראל, יעץ לו יתרו לחלק את העם לקבוצות שעליהם יתמנו שרי אלפים ושרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות.
ובמחשבה על המציאות האידיאלית.
בעולם של מקדש וסנהדרין.
מסתבר מאוד בעיני, שזו דרך ההנהגה הראויה.
יש את בית הדין הגדול שצריך להיות בירושלים.
וגם בכל יישוב צריך להיות בית דין.
שלאדם שמסתכסך עם מישהו, תהיה כתובת נגישה.
אבל לשרים האלו יש תפקיד יותר רחב מזה.
אני התרגשתי לקבל שיחת טלפון מצוות צח"י של היישוב. צוות החירום היישובי. שבתקופה זו מתעניין בכל אחד מהתושבים, ומתעניין בשלומם. ובתקופה זו הצוות היישובי שלנו הורחב, בשביל לעמוס בעומס.
ובעצם, במחשבה עתידית נראה בעיני, שכל קבוצת מתפללים בכל מקום ברחבי הארץ - כאשר יש למעלה מעשרה אנשים. יכולה וצריכה למנות לעצמה שר עשר. שידאג לצורכי עשרת האנשים שקשורים אליו. שיוכל לסייע במה שצריך. שיוכל לתת מענה - הן במישור הגשמי והן במישור הרוחני.
הוא יכול לשתף פעולה עם שרי העשרות הקרובים אליו - ובדבר הקשה, שהם לא יסתדרו, הם יוכלו לגשת לשר החמישים.
מימוש עצת יתרו שבאופנים שונים כבר מתבצע היום, יכול להיות חלק מהדרך המעשית לקירוב הגאולה, בקיום הנבואה שציון במשפט תיפדה, ושביה בצדקה.
