שבועיים לאחר מכן, כשהוא אוחז מסמר בידו, כעת לבוש במדי בית"ר, חרט שלמה בן יוסף עוד אמרה בית"רית על קיר בית הסוהר. "לא תוכל לכבוש את פסגת ההר מבלי להשאיר קברים מאחור על המדרון".
הסוהר היהודי הופיע שוב עם צבי. האסיר הנידון למוות קיבל אפשרות לראות אדם אחד לפני הוצאתו להורג ובן יוסף בחר בחברו מראש פינה.
"ברוך הבא!" הוא בירך לשלום את צבי בחיוך מאיר פנים.
צבי הופתע לראות את שלמה לבוש במדיו, כאילו היה מוכן לאימוני הבוקר של הצבא. צבי הצליח לחייך על מנת שלא להחליש את רוחו של חברו. עבור בנו של טוביה, הנוכחות בבית הכלא המפורסם בעכו הייתה חוויה מטרידה. דבר ראשון, הוא עצמו הרג מספיק ערבים כדי שילוו אותו אל הגרדום. ובאופן אירוני, אביו נכלא במצודה הטורקית הישנה לפני שנים רבות, יחד עם זאב ז'בוטינסקי והלוחמים הראשונים של ארגון ההגנה.
"מה המצב של כולם בפלוגה?" שאל שלמה.
"כולם בסדר, אלא שאנחנו מתגעגעים לשלושתכם. איך אתה מחזיק מעמד?"
"חברנו, שלום, השתגע. אולי הם עינו אותו. יכול להיות שהוא לא היה בסדר במאת האחוזים עוד מההתחלה. כנראה לא הייתי צריך לקחת אותו. תודה לאל שאברהם בסדר. אני שמח שהוא לא יצטרף אליי לתלייה. אחרי שתבריחו את הבריטים בחזרה לאנגליה, כשתשתחררו אותו מהכלא, הוא יעזור לכם להיפטר גם מהערבים".
שלמה צחק. לבו של צבי התמלא בחמלה ובהערצה אדירה לחניך בית"ר האמיץ שעמד לפניו.
"מה בנוגע אליך?" הוא שאל בקול דיבור קליל יותר, כאילו לא מכינים בזה הרגע את לולאת התליין בקצה המסדרון. "מה שלום האסיר המפורסם ביותר בעולם?"
"לא אכפת לי להיות מפורסם. אם מותי יעיר את אחינו להילחם עבור המולדת, אז חיי לא היו לשווא".
שלמה חייך. עיניו לא הראו כל סימן לפחד. להיפך – הוא נראה מאושר, כאילו חלום חייו עומד להתגשם. צבי הנהן. הוא הגיע אל הכלא במחשבה שעליו לעודד את חברו, כשלמעשה, היה מודאג ומדוכדך יותר משלמה. צבי הביט אחורנית כדי לוודא שהסוהר השאיר אותם לבד. על אף ששני חיילים בריטים ערכו חיפוש דקדקני על גופו בכניסה לבית הסוהר, פיסת הנייר המקופלת שבכיסו לא הוחרמה.
"תקשיב לזה", הוא אמר בלחישה. "אברהם שטרן ודוד רזיאל כתבו את זה כמנשר חדש ל"ארגון". זה נשלח לכל מפקדי האצ"ל וכרוזים הוצגו בכל היישוב. אם אתה שואל אותי, זאת הכרזת מלחמה נגד הבריטים".
צבי פתח את הקלף וקרא:
"האצ"ל-הארגון מאמין כי המדינה העברית לא תוקם ללא צבא עברי לאומי ועצמאי. בניגוד אלינו, הסוכנות היהודית מקווה להשיג מידה של חופש לאומי בכך שמשתעבדת לשלטון זר ובאמצעות חלוקת המדינה. האצ"ל עומד בצומת דרכים – או שנתמוך במדיניות הפיוס והפשרה של הסוכנות היהודית, ובכך ניכנע לכוח הזר, או שנכין את עצמנו לקורבנות וסכנה רבים יותר. הרצון של בני הנוער שלנו להקריב את חייהם במאבק נגד אויבינו יסייע לנו להקים את המדינה העברית".
"אתה, חברי היקר, הוא ההשראה שמאחורי ההצהרה הזאת", אמר צבי לאסיר הנידון למוות, כאשרהתקרבו דקות חייו האחרונות.
"מה בנוגע לראש בית"ר?", שאל שלמה, מתייחס לראש הארגון, זאב ז'בוטינסקי, שאליו הוא הרגיש מחויב בכל כולו. "האם הוא מסכים עם הדברים האלו?"
"ככל הנראה, הסבלנות שלו בנוגע לבריטים עומדת לפקוע. לפני מספר ימים הוא שלח מברק לרזיאל והורה לו 'להשקיע הכול' אם יוציאו אותך להורג".
המברק היה חתום בשם "מנדלסון", מילת הצופן שסימנה למפקדי "הארגון" בארץ ישראל שיש להם אור ירוק לבצע פעולות תגמול ללא כל הגבלה.
חיוך של שלווה ואושר עלה על פניו הצעירות של בן יוסף. הוא הנהן בשביעות רצון. "אמור בבקשה לראש בית"ר שהלכתי לגרדום עם שמו על שפתיי".
צבי רעד, חש כבוד אדיר כלפי אמונתו הכבירה של חברו ותהה אם הוא היה מסוגל להתנהג באומץ לב כה רב במצב דומה. שלמה התחיל לזמזם את הנעימה הקודרת של "המנון בית"ר", שכתב ז'בוטינסקי. כשהתחיל לשיר את הבית האחרון "תגר", במבטאו הפולני הכבד, הצטרף אליו צבי.
תַּגָּר –
עַל כָּל מַעֲצוֹר וּמֵצַר!
אִם תַּעַל אוֹ תֵּרֵד
בְּלַהַב הַמֶּרֶד –
שָׂא אֵשׁ לְהַצִּית, אֵין דָּבָר
כִּי שֶׁקֶט הוּא רֶפֶשׁ –
הַפְקֵר דָּם וָנֶפֶשׁ
לְמַעַן הַהוֹד הַנִּסְתָּר –
לָמוּת אוֹ לִכְבֹּשׁ אֶת הָהָר –
יוֹדֶפֶת – מַסָּדָה – בֵּיתָר!
"שקט!" נשמעה צעקתו של אסיר ערבי. "יהודים מסריחים! על מה אתם שרים בכלל?!"
החברים הצעירים צחקו כאילו היו במסבאה ולא בתא חנוק של נידונים למוות בכלא עכו.
"דקלם לי את הסוף של 'שיר הדגל'", ביקש בן יוסף, כאילו אם ישמע את השיר של ז'בוטינסקי, הוא יתקרב יותר אל הדמות הנערצת בעיניו.
ראש בית"ר לא היה רק מנהיג פוליטיקאי שנון אלא גם מפקד צבאי נועז שהעניק השראה אדירה ליהודים צעירים בנאומיו, מאמריו, מסותיו, ספריו ושיריו החריפים. צבי עצמו מעולם לא היטיב לשיר, אבל כיצד יוכל לסרב לאדם שעומד לצאת להורג?
עֵת יִפְרֹץ שׂוֹנֵא מֵאֶרֶב –
אָז נָקוּמָה וְנַצְבִּיא:
חֵי הַנֹּעַר, חֵי הַחֶרֶב,
חֵי הַדָּם הַמַּכַּבִּי.
ללא ידיעתם של צבי ושלמה, במהלך כל הלילה בלונדון, ניסה זאב ז'בוטינסקי להשיג דחייה של ההוצאה להורג, עד הרגע האחרון. מאז מעצרם של שלושת הבית"רים הצעירים עמל למענם מייסד תנועת נוער בית"ר יומם ולילה. הוא ארגן עבורם עורכי דין והיה מגיע לפלשתינה בעצמו כדי לסייע בהגנתם, אבל הבריטים ביטלו את הוויזה שלו לפני חמש-עשרה שנים, ואסרו עליו להיכנס למדינה בעקבות פעולותיו החוזרות ונשנות למען היהודים.
יום לאחר מתן גזר הדין לשלושת הבית"רים מראש פינה, דיבר ז'בוטינסקי על "המצב הנוראי במולדת היהודית" לפני קהל גדול של רוויזיוניסטים בלונדון.
"במשך יותר משנתיים ברציפות, כנופיות של חוליגנים ערבים מטילים אימה על מדינת תקוותינו וחלומותינו", הוא קרא בקול. "הערבים מסתובבים חופשי, משפילים את היהודים ואומרים להם למעשה, "אתם עפר ואפר, וזוהי אינה מדינתכם'. ואז שלושה צעירים, בני שבע-עשרה, תשע-עשרה ועשרים וחמש, יוצאים ויורים מטח אש אחד בודד ולא הורגים נפש חיה. הם נעצרים, נשפטים ושניים מהם מקבלים גזר דין מוות על-ידי הממשלה הבריטית, שלא הייתה מסוגלת או מוכנה לעשות דבר בנוגע לטבח שעורכים הערבים, אף שכמה מחלקות צבא היו פותרות את העניין תוך מספר שבועות. אני אומר כך לממשלה המנדטורית: אין טעם לדון יהודי למוות. אתם צריכים לעצור את הטרור הערבי בעצמכם או לתת לנוער שלנו בפלשתינה לעצור אותו. אל תתנו לשני בחורים לשלם את העונש עבור משהו שאתם עשיתם או אפילו לא עשיתם. אינני יודע מה יקרה להם, אבל מדוכן זה, אני שולח להם את ברכותיי, ומודיע לשופטים שנמצאים שם שאם משהו יקרה להם, עשרות אלפי ילדים ישבו שבעה עליהם, שמותיהם יכתבו בדברי הימים של ההיסטוריה היהודית כהרוגי מלכות וענקי רוח".
ז'בוטינסקי ניהל מערכה ציבורית בלתי פוסקת על מנת להציל את שיין ובן יוסף מן הגרדום. הוא קרא לארגונים בכל רחבי העולם, יהודיים ולא יהודיים, לשלוח פטיציות לממשלה הבריטית. המשרד של מלקולם מקדנולד, מזכיר המושבות של בריטניה, היה מוצף במברקים ושיחות טלפון, אבל ללא הועיל. בעוד שעונשו של שיין הומתק למאסר עולם עקב גילו, היה שלמה בן יוסף עומד להיתלות בעוד עשרה ימים. על אף שבן יוסף דחה את הניסיונות לבקשת רחמים מבית המשפט, המשיך ז'בוטינסקי במערכה. הוא התעלה מעל ההבדלים הפוליטיים והצלקות וקרא לדוד בן-גוריון, בסמכותו כיושב הראש של ההנהלה הציונית, לדבר עם הנציב העליון בפלשתינה, סר הארולד מקמייקל. בזוכרו את הקשר האישי והכבוד ההדדי שהיה ביניהם בניסיונם הלא מוצלח לאחד את המחנות הלוחמים, הסכים בן-גוריון לעשות כן. בן-גוריון לא ניסה להסביר על דרך הכבוד האנושי, והסביר לנציב העליון כי עדיף לשלטונות המנדט לחון את האסיר וכי יהיה זה מהלך נבון. אם לא יעשו כן, עוד אלפי בן-יוספים יקומו בזעם כנגד השלטון הבריטי ויאיימו על יציבותו.
"האם אתה מודאג בנוגע ליציבות שלנו או ליציבות מפלגתך?" שאל הנציב הבריטי העליון בערמומיות. "בוודאי שמדינאי מיומן כמותך מודע לכמות האהדה שרוחשים ההמונים לבן יוסף וכי הוצאתו להורג תגביר את ההתנגדות הציבורית למדיניות ההבלגה שלך. ככל הנראה יאשימו אותך בפעולתו הנואשת והפזיזה של הבחור הצעיר, וגם יאשימו אותך במותו".
"זאת אפשרות, אין לי ספק בכך", הודה בן-גוריון. "כולם עומדים להפסיד אם יתלו את הבחור הזה ויהפכו אותו לקדוש מעונה. הבחור הצעיר עצמו, תומכי ההבלגה, וגם הבריטים. אני בטוח שאתה מבין זאת".
"אכן כן. אבל אני מאמין שאתה והחברים שלך בהגנה תמצאו דרכים להרגיע את הנטיות המרדניות של הרוויזיוניסטים ותכלו להשתלט על מכבים צעירים כמו בן יוסף".
"קיצוניים כמו בן יוסף אינם מקשיבים לי".
"אני מודע גם לזה. אבל כדאי מאוד, לטובתך האישית, לדכא את היריבים האידיאולוגיים שלך. בכל מקרה, אני מאמין שמר ז'בוטינסקי חכם מספיק כדי לדעת שהאימפריה הבריטית חזקה דיה כדי למחוץ כל מרד של אספסוף שפועל נגד הממלכה. מלבד זאת, אפילו אם הייתי שותף לחששותיך כי הוצאתו להורג של בן יוסף תגרום למרד בשלטון שלנו, ישנם אנשים חזקים מאוד בלונדון ובצבא הבריטי, שאינם מבינים את המצב העדין של פלשתינה כמוך, ואינם חולקים את השקפתי. על אף שאני הנציב העליון, לא כולם מקשיבים לי".
במהלך כל אותו הזמן עשה ז'בוטינסקי ככל יכולתו על מנת לחזק את אימו ההיסטרית של הבחור. ביום לפני ההוצאה להורג נפגש ז'בוטינסקי עם מזכיר המושבות, מקדונלד, בלונדון, אבל תחנוניו ואזהרותיו נפלו על אוזניים ערלות. פסקי הדין, הסביר מקדונלד, נועדו "ללמוד לקח אלמנטים סוררים ולמנוע פעולות לא חוקיות כאלו בעתיד". ז'בוטינסקי לא נרתע ושלח משלחת נוספת מספר שעות לאחר מכן אל מקדונלד, אך זה נותר איתן בעמדתו. בתשע בערב התקשר אחד מעורכי הדין של ההגנה לז'בוטינסקי ואמר לו כי הוא מצא תקדים משנת 1901, שבו נשלח ערעור למועצה המלכותית כנגד פסק דין שנקבע בבית הדין. שוב ארגן ז'בוטינסקי ישיבה לילית שבה חבר פרלמנט אוהד יהודים נפגש עם מקדונלד ושר המשפטים הבריטי, וביקש ממנו דחייה של ההוצאה להורג. במקביל קיבל רשות מהספרן של בית הנבחרים לחקור כמה ספרי חוק עתיקים בספרייה הסגורה. הוא לא מצא את המסמך הנחוץ והפגישה עם מקדונלד לא הועילה דבר. באמצע הלילה, חבורה של עורכי דין שעבדו מסביב לשעון גילו תקדים נוסף, והפעם של מורד אירי, שנידון למוות בשנת 1920, ואשר קיבל דחייה להוצאה להורג ולאחר מכן הוענקה לו חנינה. שוב לא היה ניתן למצוא את המסמך. ז'בוטינסקי לא היה מוכן לוותר ובשעה שלוש לפנות בוקר, מלווה בשני עורכי דין, צלצל בפעמון של בית המשפט העליון. הם הסבירו לפקיד המבוהל שחי בבניין כי היה זה עניין של חיים ומוות. בהבינו את גודל השעה הוביל אותם האיש למרתף שבו היו מתועדים התיקים של שנת 1920. בתוך מחצית השעה, נמצא המסמך. הם מיהרו אל בית מזכירו האישי של מקדונלד, והקימו אותו ממיטתו. האיש המנומס קיבל את פניהם בנעלי בית וחלוק שינה ולא התלונן על השעה השערורייתית שבה העירו אותו. הוא התנצל ואמר להם בנימוס כי הוא לא יודע איך ניתן להשיג נציגים ממשרד החוץ בשעה כה מוקדמת. השמש כמעט עלתה בלונדון – והיה מאוחר מכדי לעצור את התלייה.
צבי ושלמה בן יוסף שמעו את הצעדים המתקרבים. "הגיע הזמן ללכת", אמר הסוהר. התליין המכוסה בברדס עמד מאחוריו. שני חיילים בריטים האוחזים ברובים עמדו במסדרון שהוביל אל הגרדום. השומר פתח את דלת התא.
האסיר הנידון למוות בירך אותם בשמחה. "בוקר טוב, רבותיי!" הוא אמר בחיוך רחב. "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה!"
הוא פנה אל צבי וחיבק אותו. "המשך בדרך, חברי הטוב", הוא אמר. "חזק ואמץ!"
ואז, עומד דום, הצדיע הבחור בן העשרים וחמש לצבי בהצדעת בית"ר, כאילו מצדיע למפקדו. צבי הצדיע לו בחזרה. "האומה תזכור אותך לנצח", אמר לו צבי בפרידה, סר הצידה כדי שהסוהר והתליין ייכנסו אל תאו.
התליין המכוסה בברדס קשר את ידיו של האסיר מאחורי גבו. בן יוסף הפנה את ראשו והביט מבעד לחורי המסכה אל עיניו של התליין, גורם לאיש למצמץ. אלו היו עיניים אדישות של בריטי. בן יוסף נאנח ברווחה. דאגתו היחידה הייתה שהתליין יהיה יהודי. עכשיו הוא יכול להיפגש בשלווה עם בוראו.
כאשר הובל אל דלת התא שוב התחיל בן יוסף לשיר את המנון התקווה. צבי הצטרף אליו בשירה כאשר הסוהר והתליין הובילו את בן יוסף במורד מסדרון הכלא, מלווה בשני חיילים בריטים. מילות ההמנון הדהדו במסדרונות הכלא. כאשר עלו במדרגות אל הדלת הראשית של המצודה הישנה, שמעו מקהלה של קולות שרה יחד איתם. כל האסירים היהודים התגודדו בחצר הפתוחה של בית הכלא. בראותם את בן יוסף, הם הזדקפו והרימו את ידיהם אל מצחם בהצדעה. הקולות נשמעו חזקים עוד יותר בחצר הפתוחה, ומילות השיר הגיעו אל הקומה העליונה של בית הכלא. לא היה אסיר, שומר, פקיד או עיתונאי שלא שמע את ההמנון המרגש ואת מילות הנחישות והתקווה.
שלמה נעצר בכניסה לחדר ההוצאה להורג. הוא פנה לעבר האסירים היהודים וקרא בקול, "תחי מדינת ישראל בשתי גדות הירדן! יחי ז'בוטינסקי!"
התליין דחף את בן יוסף לתוך החדר הריק והקודר. במרכז החדר השתלשלו חבל עבה ולולאת תלייה מקורת עץ. דלת פתיחה על רצפת הגרדום המתינה מתחת לחבל. דלת החדר נסגרה. האסירים היהודים המשיכו לשיר.
"להיות עם חופשי בארצנו,
ארץ ציון וירושלים".
