אחד הנושאים הכי קשים להבנה, ואולי הקשה ביותר, הוא סוד הידיעה והבחירה. מצד אחד, ה' יודע כל מעשינו לפני שיעשו, "יודע מה שעתיד להיות" (סנהדרין צ, ב). ומצד שני, ה' נתן לאדם את הבחירה החופשית לעשות מה שיחליט ברצונו, "ובחרת בחיים". השכל שלנו תופס את שני הצדדים כסתירה, ובכל זאת שניהם אמת, "הכל צפוי והרשות נתונה" (אבות ג, טו. ראה רמב"ם ותוי"ט שם).
ידיעתנו המוגבלת
הרמב"ם בהלכות תשובה (ה, ה) כותב "תשובת שאלה זו ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים", ומסביר שידיעת הקב"ה אינה כידיעתנו, הידיעה שלנו נפרדת מאתנו ואילו הקב"ה "הוא ודעתו אחד", ולכן "כשם שאין כח באדם להשיג ולמצוא אמתת הבורא... אין כח באדם להשיג ולמצוא דעתו של בורא". במבט ראשון, נראה שהרמב"ם אומר שאי אפשר לענות על השאלה, וכמו שטוען הראב"ד על הרמב"ם מדוע להקשות "ולהניח הדבר בקושיא". אך באמת הרמב"ם מתכוון לתשובה חיובית המשמיטה את הבסיס לקושיה: הקושי המדומה קיים רק כשאנו משליכים את המושגים שלנו על הקב"ה, וזו הטעות. השכל אומר: אם אני יודע שדבר מסוים יקרה בעתיד, ממילא משמע שהוא מוכרח. אבל זה נכון רק לפי מושגי השכל והידיעה שלי, ולא נוגע לידיעת ה' שהיא אחרת בתכלית.
יותר בעומק, הרמב"ם מסביר שכל מה שאנו משיגים ויודעים על ה' (ומצווים להשתדל בידיעה זו), זו ידיעת השלילה בלבד, לשלול ממנו יתברך כל חסרון שהוא. למשל, כיון שחוסר ידיעה (סכלות) הוא חסרון, אנו שוללים מהקב"ה את חסרון הידיעה, ולכן אנו אומרים שהוא חכם ויודע, אך ההגדרה המדויקת היא שהוא "לא לא חכם" [לא יתכן שאינו חכם, שלילת הסכלות], ולא הגדרה חיובית של חכמה, כמו בלשון הזוהר "איהו חכים ולא בחכמה ידיעא". לכן אין מקום לטיעון השכלי "אם ה' יודע שכך יקרה, זה חייב לקרות", כי עצם המושג "ה' יודע" אינו מובן לנו באמת (ב"ידיעת החיוב").
אפשר להעמיק עוד ולומר: ודאי שאנו שוללים מה' יתברך כל חסרון שהוא – ה' הוא "שלימותא דכולא" (כלשון הזוהר) – אבל מניין לנו מהו באמת 'חסרון'? הרי את עצם המושג חסרון אנו יכולים לשפוט רק לפי מה שידוע ומובן לנו, בשכלנו החסר. אם כן, שוב נשמט היסוד מכל הקושיות-לכאורה שכולן מתחילות ומסתיימות במושגים שלנו. דרך אגב, עכשיו מובן מדוע בפורים מגיעים "עד דלא ידע" – כי הידיעה שלנו מוגבלת ומגבילה. ובנוגע לידיעת ה': אכן, אפשר לומר שכפי שהדברים נתפסים אצלנו ה' בוחר לדעת את העתיד בצורה לא-מוחלטת ולא כובלת (כמבואר בחסידות שזו ידיעה 'מקיפה' ולא פנימית), ומי אמר שזהו חסרון? הרי יש גם יתרון גדול באי-ידיעת העתיד – כך יש מקום למושגים כמו חופש, רצון, בחירה, חידוש והפתעה.
עבר-הווה-עתיד
לפי זה, נתבונן מעט במושג הזמן בעקבות הפתגם הידוע "העבר אין. העתיד עדיין. וההווה כהרף עין". הקב"ה עצמו הוא מעל הזמן, אך הוא מנהל אותנו, ומתגלה אלינו, בתוך מושגי הזמן: העָבָר איִן – זו ההתגלות של ה' כמי שזוכר הכל, כמו שמודגש בברכת 'זכרונות' בראש-השנה. העתיד עדיין – זו ההתגלות של ה' כמי שבוחר, כל האפשרויות פתוחות, אין שום הכרח אלא רצון חופשי, וגם לנו העניק ה' את היכולת המופלאה להתייחס לעתיד כ"עדיין" ולבחור מה לעשות. ההווה כהרף עין – כאן ה' מתגלה כמי שרואה את הכל, וראייתו מקיימת את המציאות (כמו "וירא אלקים" במעשה בראשית). זוהי הבריאה המתחדשת "יש מאין" – היש של ההווה נולד מתוך האין של העבר, בכל הרף-עין ה' זוכר את כל הבריאה ברגע הקודם ורואה אותה מחדש בהווה. מה יצא לנו? שעצם המושג הנפלא של העתיד הוא-הוא התגלות יכולת הבחירה החופשית, הבחירה של ה' והבחירה שלנו. כמה טוב שיש עתיד.
ואם קיבלתם קצת כאב ראש, הרימו כוסית לחיים ושירו בקול "פורים לנו ברוך אשר בחר בנו" – בחר בנו ונתן לנו מיכולת הבחירה החופשית שלו בכל העתיד שעדיין. וכיון שפורים לנו, נהפוך את המלה עדיין למלים עד יין – העתיד הוא עד שמגיעים ליין של פורים, ומגלים שביום הזה הבחירה בידינו, "להיות היהודים עתידים ליום הזה", כי יש עתיד ליהודים.
מתוך התוועדות ראש חודש אדר תשע"ה
פורסם לראשונה בעלון גל עיני
