אם הבנים שמחה

פתגם עממי אומר "אמא יש רק אחת". לנו יש אמנם ארבע אמהות – שרה, רבקה, רחל ולאה – ובכל זאת, יש משהו ברחל אמנו שהופך אותה לאם האחת והיחידה. לדמותה של רחל – ודרכה לכל שאר האמהות – נתקשר במיוחד בי"א בחשון, הידוע כיום פטירתה. זהו "יוםהאם" שלנו, גם מפני שהוא היום ה-41 בשנה, בגימטריא אם.

על אם הדרך

מדוע אנו כה מזדהים עם רחל? שרה, רבקה ולאה קבורות במערת המכפלה יחד עם שלשת האבות. שם, בפתח גן העדן, מקבלים האבות והאמהות באהבה את בניהם לאחר מאה ועשרים, בדרכם לעולם הבא. רק האם רחל קבורה על אם הדרך, מצטערת בצער בניה בעולם הזה ומצפה לשובם, "קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ"[1].

וילדי ישראל בתלמוד-תורה משננים, בניגון מיוחד, את פירוש רש"י על דברי יעקב ליוסף "וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ... וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם"[2] – "ידעתי שיש בלבך עלי. אבל דע לך שעל פי הדבור קברתיה שם, שתהא לעזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן והיו עוברים דרך שם, יצאת על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים". והקב"ה משיבה "מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם הוי' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם הוי' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם", "בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן"[3].

עקרה בחייה ובמותה

התיאור הציורי של רחל שאינה שוכבת במנוחה אלא "יוצאת על קברה", מבקשת רחמים על הבנים ומצפה לשובם, מזכיר את דמותה של רחל עוד בהיותה בחיים – מבקשת רחמים ומצפה לבנים! שבע שנים חכה יעקב אבינו לרחל והיא חכתה לו. ולאחר נישואיה, שנים של עקרוּת וציפיה עקשנית, עד שנולד יוסף. וכשנולד יוסף היא ממשיכה לצפות, "יוסף הוי' לי בן אחר"[4], ותוך כדי לידת בנימין היא מתה, לאחר חיים של תפלה וציפיה.

כשם שהמאפיין הבולט ביותר בחייה של רחל הוא היותה עקרה, שזוכה לבסוף לפרי בטן, כך גם לאחר מותה היא מייצגת את העקרוּת של העם כולו, כנסת ישראל הדומה בגלותה לאשה עקרה, "למדנו שנקראו ישראל על שם רחל"[5], ורחל אינה מוותרת עד שכנסת ישראל תפקד בבנים שישובו לגבולם. לכן אנו מזדהים עם רחל, הן בנוגע לצער הפרט והן בנוגע לצער הכלל, וקברה מהווה מקום תפלה מדורי דורות, אליו באים ומתחננים לה' שירחם עלינו ויפקדנו לטובה בזכות רחל.

השמעיני את קולך

רחל אינה העקרה היחידה בתורה. קודמות לה שרה אמנו ורבקה אמנו, כאילו יש 'מסורת' להיות עקרה. רק לאה אמנו מתברכת בבנים מתחילה, אך התורה טורחת להדגיש "וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה ורחל עקרה"[6] – ומשמע שגם לאה היתה ראויה להיות עקרה אלא שה' כבר פקד אותה ופתח את רחמה, כפצוי על היותה פחות אהובה מרחל, וכן המדרש מונה את לאה כאחת משבע העקרות (שרה, רבקה, לאה, רחל, חנה, אשת מנוח וציון)[7]. מכל מקום, רחל ודאי מתבלטת בעקרותה, איתה היא מתמודדת כל הזמן, ונוסיף רמז: יא חשון = עקרה.

יש איזו סיבה עמוקה הגורמת לאמותינו להיות עקרות, וכשנדע מהו הגורם – נוכל להרפא. כך אמרו חז"ל: "ולמה נתעקרו האמהות? שהקב"ה מתאוה לתפלתן ומתאוה לשיחתן. שנאמר 'יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה'[8]"[9]. העקרה מתפללת ושוב מתפללת, שנים על גבי שנים – וזה מה שה' רוצה ממנה, לשמוע את קולה, את שיחת נפשה העמוקה ביותר. ככל שמדובר בנשמה גדולה יותר, כך מתבקשת תפלה בדרגה גבוהה יותר, ולכן דוקא הנשים הגדולות ביותר שלנו היו עקרות.

ממילא, כאשר התפלה מגיעה לשיאה, אז העקרוּת מגיעה לתכליתה – ה' שומע את קול בתו האהובה, וכאילו אומר 'זה מה שרציתי', ואז היא נפקדת בזרעא חיא וקיימא.

לרוץ... ולשוב

יותר בעומק (כמוסבר בחסידות), העקרות של האמהות היא תוצאה של תכונת נפש פנימית מאד. לאשה בטבעה יש תכונה של השתוקקות, "ואל אישך תשוקתך"[10], כאילו כח משיכה אדיר שואב את כל-כולה אל יעד נכסף. אצל האמהות הצדיקות שלנו, התשוקה העזה ביותר היתה אל ה' יתברך, הנשמה עולה ומבקשת להתכלל במקורה, "נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'"[11], כמוסבר שהמלה כַּלָּה פירושה גם מלשון כְּלוֹת הנפש, כמו שהמלה אשה קשורה לאש העולה אל-על.

אלא שתנועה כזו, בכיוון אחד כלפי מעלה, כשכל האישיות נוטה להתבטל במקורה האלוקי, גורמת לעקרות! שהרי הלידה היא סוג של מימוש עצמי חיובי, כאשר האשה פונה אל המציאות החיצונית ומוציאה מקרבה את הדבר היקר ביותר שיש בעולם – עוד נשמה. אך האשה שעסוקה ב"להתענג על ה'", ונפשה 'מתאיינת' כשלהבת נר הבטלה בתוך אש גדולה, כיצד תוכל לרדת אל המציאות ולהביא לעולם ילדים?

חס ושלום, זו לא התכלית. עלינו להביא עוד ועוד חיים לעולם. גם בעלי-החיים התברכו בפריה ורביה, וגם האדם התברך – והצטווה – לפרות ולרבות. העקרות היא תוהו, "לא תֹהו בראה, לשבת יצרה"[12] – כמו שמתארת הקבלה את עולם התוהו שבו הספירות אינן מתחברות זו עם זו, אין נישואין ואין ילדים... אבל בעולם התיקון יש חיבור וזיווג בין הספירות[13], וכך צריך להיות בעולם הזה: האיש והאשה מוצאים זה את זה ומקימים בית נאמן, וקולות ילדים משחקים נשמעים ברחובות.

אכן, בתיאור של כיסופים אין-סופיים כלפי ה' יש ממד של תוהו. כך לא בונים עולם. ה' רוצה לברוא את העולם ולמלא אותו נשמות בתוך גוף, "להרבות את הדמות" בעוד ועוד ילדים בצלם אלקים[14]. לכן חייבים את התנועה המאזנת: בלשון הנבואה, "רצוא – ושוב"[15]. ובלשון הקבלה, "אם רץ לבך – שוב למקום"[16]. כלומר, הרצוא כלפי מעלה, להתבטל במקור "לאשתאבא בגופא דמלכא", הוא רק צד אחד. הצד השני והמשלים הוא תנועה נגדית של שוֹב – לשוב אל העולם הזה, המציאות הממשית שלנו, ולהגשים כאן את מה שה' רוצה מאתנו. ליתר דיוק, גם תוך כדי תנועת הרצוא קיימת מוּדעוּת שצריך לשוב, וכך שתי התנועות מצטרפות לדופק של חיים – רצוא ושוב, רצוא ושוב – ממש כמו מחזור הדם המתכנס אל הלב (רצוא) ונשלח לאברים (שוב), וחוזר חלילה.

מקריאת שמע לתפלה

הסבר זה מתאים לדברי חז"ל שהתרופה לעקרות של האמהות היתה תפלה. שכן התפלה מבטאת תנועה של שוב. אמנם בתפלה אנו פונים כלפי מעלה ומכוונים לבנו לפני שוכן מרומים, ועל הצדיקים הגדולים והחסידים נאמר שהם מגיעים בתפלתם למצב של "התפשטות הגשמיות"[17]. ובכל זאת, התפלה אינה רק "כלות הנפש", לא ניגון כיסופים מופשט, אלא אותיות ומלים ממשיות המנסחות בקשה מוגדרת. אנו מתפללים על מה שחסר לנו כעת, אף על הצרכים הפעוטים ביותר, ולכן נקראת התפלה "חיי שעה" (לעומת התורה הנקראת "חיי עולם")[18]. אנו פונים אל ה' ומבקשים להוריד ולהמשיך את השפעתו לתוך מציאות החיים הארצית הפשוטה.

בתפלת שחרית ובתפלת ערבית אומרים לפני תפלת עמידה (תפלת שמונה עשרה) את קריאת שמע וברכותיה, ולמעשה המושג תפלה במשמעותו המדויקת-מצומצמת מתייחס רק לתפלת עמידה ולא לקריאת שמע. אכן, קריאת שמע מבטאת את התנועה של 'רצוא': אנו מכריזים "ה' אחד"[19], תוך כדי עצימת עינים, כמבקשים לאפס את העולם במקורו האחד. קריאת שמע היא ההכרזה של מסירות הנפש, "בכל נפשך, אפילו נוטל את נפשך"[20] – ומסירות נפש היא הביטוי החזק ביותר של תנועת הרצוא. אפשר לתאר שכל הנשים הצדיקות העקרות אומרות במקהלה "שמע ישראל", ברוב דבקות הן מאריכות במלה "אחד", מוכנות למסור את נפשן על אחדות ה' וכאילו שוכחות לפקוח את העינים, ולכן הן עקרות (כך גם מבואר בקבלה שהכוונה הפנימית של כסוי העינים בקריאת שמע היא סוד "עולימתא שפירתא דלית לה עיינין" – עלמה נאה שאין לה עינים, והכוונה בפרט לשרש נשמת רחל אמנו[21]). רמז יפה לכך יש בחשבון שמות הנשים שנאמר עליהן בפירוש בתנ"ך שהיו עקרות: שרי רבקה רחל חנה = "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[22].

אולם איננו מסתפקים בקריאת שמע. מיד לאחר ברכות קריאת שמע אנו עומדים בתפלה. ואז, בלחישה, ממתיקים סוד עם ה', שופכים לפניו את כל לבנו ומבקשים שירד לפקוד את מציאותנו כפי שהיא, כאן למטה בעולם. זו תנועה מתוקנת של 'שוב' – איננו עוזבים את ה' ופונים לעסקינו, אלא משוחחים ומספרים לו מה בדיוק חסר לנו, וכאילו מביטים יחד אתו על המצב: סלח לנו... רפאנו.. שמע קולנו... וכמובן, האם העקרה מבקשת מעומק הלב להתברך בילדים. לא לחנם נלמדו עיקרי הלכות תפלה מחנה העקרה, המתפללת מתוך מרירות ופורטת את בקשתה: "והיא מרת נפש ותתפלל על הוי' ובכה תבכה... אם ראה תראה בעני אמתך וזכרתני ולא תשכח את אמתך ונתתה לאמתך זרע אנשים"[23], וכך היא בוקעת את כל הרקיעים ומבטלת את גזרת העקרות.

זו הכוונה שה' "מתאוה לתפילתן" של הנשים הצדקניות – תאוה שתביא להתגשמות התפלה, בלידת בנים ובנות, ואז תתקיים תאוותו הקדומה של ה', "התאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים"[24], דירה בתוך הרבה בתים יהודיים שמחים שבתוכם תשרה השכינה (וגם בגימטריה: תאוה = בית).

להאמין וללדת

יחד עם התפלה התופסת מקום מרכזי בפקידת עקרות, מצטרפת האמונה. בפשטות, יש לעקרות סיבה טבעית כלשהי, אבל אנו מאמינים שהשגחת ה' גוברת על המשפט הראשון שחורץ הטבע, או על איזה 'גורל' קדום, ואפילו על דברי הרופאים המומחים...

הזכרנו את שרה אמנו כעקרה הראשונה בתורה. אך יחד איתה נמצא גם אברהם אבינו, שלפי חז"ל אף הוא היה עקר[25]. על תפלותיה של שרה איננו יודעים, אך אברהם מנהל דו-שיח עם ה' על הבטחת הזרע, ולבסוף נאמר "והאמִן בה'"[26] – אמונה טהורה שה' כל יכול, ושהוא מעוניין בעולם ומתערב בעולם, וכל החכמות למיניהן אינן אלא "בערבון מוגבל", בסיס לשינויים. האמונה של אברהם אינה רק תגובה להבטחה, היא עצמה מגשימה את ההבטחה. כי בכח האמונה מתרחבים גבולות האפשר, "אֵין מזל לישראל"[27] כי האַיִן האלוקי הוא מזלם האמיתי של ישראל (כמו שמסביר הבעל-שם-טוב[28]), האיִן שממנו נוצרת מציאות חדשה, יש מאין.

בכלל, התמודדות נכונה עם מצב של עקרות היא רק בכח האמונה[29]. המאמין יודע שכל מה שקורה עמו הוא לטובתו הגמורה. המאמין יודע שגם בשנים ארוכות של ציפיה, גם לאחר כל המתח וכל התסכולים – הוא אינו עזוב. המאמין יודע שיש תפקיד גם לכל הצער והכאב. והמאמין יודע שאין יאוש ולמרות הכל הישועה יכולה לבוא. ובזכות האמונה הזו, הישועה אכן תבוא. כמובן שהדבר נוגע לא רק לעקרות אלא לכל "תוחלת ממושכה", להמתין ולחכות בסבלנות מתוך אמונה גדולה, ותוך כדי כך לא להפסיק לבקש ולתבוע את הישועה.

האמונה מיוחדת לאשה יותר מהאיש. האיש מחפש אמת והאשה מחפשת אמונה (שבשרש העליון נמצאת מעל האמת וכוללת אותה), "איהו אמת ואיהי אמונה"[30]. זו סגולתה המיוחדת של האשה והאם היהודיה, כמו שמצביעה הקירבה הלשונית בין המלים אמונה ואֵם (כאשר שאר האותיות במלה אמונה, ונה,עולות בגימטריא אין, "איִן מזל לישראל"). עיקר הביטוי של האמונה הוא כשאינה נשארת רק בתחום המחשבה אלא הופכת לדבור של תפלה, "האמנתי כי אדבר"[31].

שמחת הלידה

בשלב הבא, כשאברהם בן תשעים ותשע שנה, ה' מבטיחו שהבן-הממשיך יולד לו משרה, ואז "ויפֹּל אברהם על פניו ויצחק"[32] – צחוק של שמחה. וה' אומר לאברהם, טוב מאד שצחקת כי השמחה משחררת ופותחת את המעצורים, ובעזרת הצחוק יולד הילד ששמו יצחק[33].

אמנם צחוקה של שרה לשמע הבשורה נראה בעייתי, "למה זה צחקה שרה?"[34]... אבל בעומק, גם הצחוק הזה פותח את הדרך, אלא שצריך מעט לתקן אותו ולהכליל אותו באמונה, לצחוק ולשחוק מתוך אמונה, כי "היפלא מה' דבר?". "מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה הללויה"[35] – העקרה שבבית הופכת להיות "אם הבנים שמחה", בזכות השמחה! כמו רחל אמנו שבי"א חשון הפכה להיות "אם הבנים", אם לשני בנים, יוסף ובנימין שנולד כעת – בן-ימין, בן האמונה[36].

רוני עקרה

לסיום נגיע לעקרות הכללית של כנסת ישראל, אותה מייצגת רחל אמנו המחכה לבניה. כל שלמדנו על כוחן של תפלה, אמונה ושמחה בנוגע ליחיד, נכון גם בנוגע לציבור. וכשם שכדי להוליד את עם ישראל היו אמותנו עקרות, כך העקרות הארוכה של הגלות סופה להוליד גאולה נפלאה.

ראינו שהעקרות נובעת מבחינה מסוימת של "תוהו", רצוא ללא שוב, ושכדי להוליד חייבים את עולם התיקון שיש בו השלמה בין תנועות הרצוא והשוב. והנה הקבלה מלמדת שבעולם התוהו יש "אורות מרובים", עוצמה אדירה שאין כדוגמתה בעולם התיקון. אבל עולם התוהו נשבר (כאשר האורות הגדולים 'פוצצו' את הכלים), ובמקומו מגיע עולם התיקון, שם הכל מתון ורגוע יותר, והאורות המועטים יכולים 'להתיישב' היטב בכלים רחבים.

אבל מה קורה עם האורות של התוהו? האמת היא שאיננו מוותרים על העוצמות של עולם התוהו. התכלית היא להגיע ל"אורות דתוהו בכלים דתיקון"[37] – להצליח לשדך בין העוצמות הכבירות הרוחשות בסתר ובין עולם המעשה המציאותי, ולמרות ש'שידוך' מושלם כזה כמעט אינו קיים הרי זהו אחד הסממנים של הגאולה האמיתית וביאת המשיח (כפי שלימד הרבי מליובאוויטש, שבעצמו התמודד באופן מפליא עם עקרות). בהקשר שלנו, הלידה של העקרה – מתוך תפלה, אמונה ושמחה – אינה ויתור מוחלט על העוצמה של הרצוא, אלא כניסת כל העוצמה הזו בתוך כלי. לכן הבן שנולד לעקרה הראשונה נקרא יצחק – כי כל עוצמת הצחוק של ההורים נכנסת בו, והרי בכל צחוק מתפרץ יש ממד של תוהו (העושה צחוק מגבולות וכללים). גם יתר הילדים שנולדים לעקרות בתנ"ך הם 'נבחרת' מופלאה של אורות גדולים, יעקב, יוסף, שמואל ושמשון. גם הלידה הכללית שתבוא אחרי העקרות של שנות הגלות היא כאשר "אם הבנים שמחה" – ציון העקרה, כנסת ישראל – תוליד את המשיח, אותיות ישמח, ו"אז ימלא שחוק פינו"[38].

אז תמחה רחל את הדמעות מעיניה (שתי דמעות, כמו בגימטריא: רחל = פעמיים דמעה[39]). כל שנות הציפיה יצדיקו את עצמן כאשר הבנים ישובו לגבולם ויתברר שלמי שנדמית כעקרה יש באמת בנים רבים ככוכבים, "ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה"[40]... "רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא חָלָה כִּי רַבִּים בְּנֵי שׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְעוּלָה אָמַר ה'"[41] (שימו לב למלה רחל המופיעה בפסוק בדלוג שוה של אותיות).

נתפלל מכל לב, באמונה ובשמחה, שיפקדו כל העקרות וכנסת ישראל תלד את בניה, ותהפוך ל"עקרת הבית" במשמעות המקובלת היום, בעלת הבית המגדלת את ילדיה, שהיא עיקר הבית – "אם הבנים שמחה"[42].

שׂוֹשׂ תָּשִׂישׂ וְתָגֵל הָעֲקָרָה. בְּקִבּוּץ בָּנֶיהָ לְתוֹכָהּ בְּשִׂמְחָה. בָּרוּךְ אתה הוי' מְשַׂמֵּחַ צִיּוֹן בְּבָנֶיהָ[43].