מסופר[א] כי לרב המגיד ממעזריטש נ"ע, טרם התקרב לבעל שם טוב, היה ידיד נעורים עמו עסק בספרי קבלה. כשהתפרסם המגיד כמנהיג, בא לבקרו החבר (שלא היה חסיד) והתפלא לראות את אריכות תפלתו. כחבר, הוא ההין לשאול – 'יחד למדנו את כוונות האריז"ל לתפלה, וגם אני מתפלל בהן, ואיני נזקק לזמן כה רב בתפלתי. מדוע אתה כה מאריך?'. במקום תשובה, הרב המגיד שינה את נושא השיחה והתענין באורח חיי חברו, והלה סיפר שהוא עוסק בתורה ועבודה, בעוד אשתו מנהלת את החנות ממנה פרנסתם. רק במשך כשבועיים בשנה הוא נאלץ להתבטל מתורתו ולנסוע ליריד בלייפציג, לחדש את מלאי הסחורה. 'ומדוע דורש הדבר ממך שבועיים?' שאל המגיד. החבר פירט את סדרי נסיעותיו הלוך וחזור, כולל ההפסקות לשינה ואכילה, וגם ללימוד ותפלה, ואת המסחר ביריד לפרטיו. שוב הקשה המגיד – 'הלא סיפרת לי את הכל ברגעים ספורים, ומדוע אתה מקדיש לכך שבועיים בשנה?!'. ענה החבר – 'לא מספיק לספר, צריך לנסוע באמת ולהביא את הסחורה!'. אז חזר הרב המגיד לשאלת החבר, וענה לו – 'אתה יודע את הכוונות, וחושב במהירות על כל העולמות בהם עוברים בתפלה, אבל אני באמת נוסע ליריד ומביא את הסחורה, והדבר לוקח זמן רב'.
הסיפור מדגיש, קודם כל, כי בחסידות כוונות התפלה אינן ריכוז-עיון מחשבתי, אלא פעולה שתכליתה לחולל שינוי ממשי – 'להביא את הסחורה' מהעולמות העליונים למציאות שלנו, לגלות אלקות ולחולל תיקון בנפש האדם ומתוכה גם במציאות החיצונית.
במבט ראשון, אחרי סיפור כזה, נראה כי הכוונות אינן שייכות לכל מי שיודע בנפשו כי אינו מהלך בעולמות העליונים – כלומר, כמעט לאף אחד... אמנם, ההתייחסויות בחסידות לכוונות המקובלים מורכבות יותר:
אדמו"ר האמצעי מזהיר בחריפות[ב] "לא לעלות במעלות ומדרגות כונות ושמות ויחודים הנהוג בין המקובלים, כי לא חפץ ה' באלה" ואומר שמי "שמגמתו רק לבא אל עומק הכונה והיחוד שעל פי הקבלה לבד, לומר רזי לי רזי לי כו', ואין לבבו נכון באמת ובתמים לעצמותו ית' לבד" כוונותיו הן היפך הכוונה הרצויה, שצריכה להיות רק פניה לה' אחד והרגשת אחדותו. אכן, הוא גם פותח שם שאפשר להתייגע בזהר ובכתבי האריז"ל כדי לראות ש"הכל עולה אל מקום א', והוא אחדות הפשוטה דווקא", ובמקום אחר[ג] הוא כותב ש"כוונות פירוש המלות על פי הקבלה מסייעים לחזק את עומק השגת הכלל בעצמות אלקות", ורק מציין שדרך זו שייכת לותיקים בלימוד החסידות ובדרך ההתבוננות, בעוד ש"החדשים יותר טוב להם להעמיק דרך כלל תחלה, עד שיורגלו מעט מעט בדרך הפרט דווקא" (ולכך נוספת גם אזהרה-המלצה ש"העוסק בכוונות צריך ללמוד הענינים ברור בכתהאריז"ל, ואז כוונתו רצויה"[ד]).
גם רבי נחמן[ה] הקפיד על מי שעסק בכוונות – אף שלמד את כתבי האריז"ל בפקודתו – ואמר לו שיתפלל רק בפירוש המלות כפשוטו, "ואמר לו... שמי שאינו ראוי לזה, כשמתפלל עם כונות הוא כמו כשוף, כי בכשוף נאמר 'לא תלמד לעשות, ודרשו רבותינו ז"ל 'לא תלמד לעשות, אבל אתה למד להבין ולהורות'. כך הוא בענין הכונות, להבדיל, שאין צריכין ללמד אותם כי אם להבין ולהורות, אבל לא לעשות עמהם, דהינו לכונם בתפלה, מי שאינו ראוי לזה". ומי הוא הראוי? "הצדיקים האמתיים הגדולים במעלה" ש"אצלם כל הכונות של האר"י, זכרונו לברכה וכו' הם פרוש המלות, שבפרוש המלות שלהם כלולים כל הכונות" (וידוע שהיה גם מי שרבי נחמן הורה לו לעסוק בכוונות[ו]).
אז מה תכל'ס? איך נכון עבור חסיד-פשוט בדורנו להתייחס לכוונות?
ראשית, מדברי רבי נחמן ש"אתה למד להבין ולהורות", מובן שכל כוונה היא קודם כל הזדמנות להתבוננות. גם אם כוונת המילים והאותיות בתפלה היא עדיין 'מעל הראש' עבורי, משום שהדברים לא 'נדבקים' אצלי לפירוש המלות ולכוונה הפשוטה, ככל שאעמיק ואעיין בדברים – ואשתדל לתרגם אותם לממד הנפשי שלהם, כפי שמאפשרת החסידות לעשות לכל לימוד הקבלה – הם יתקרבו אלי, יאירו לי ויעוררו אותי, ואולי יום אחד גם יוטמעו בקרבי ויהפכו עבורי לפשט בתפלה. כשם שאפשר להעמיק בתפלה עוד ועוד במשמעות פסוק, מזמור או ביטוי, לאור החסידות, להתחיות ולהתעורר ממנו, גם הכוונות הן פתח להתבוננות מאותו סוג, ואם בעולמות העליונים אינני מסתובב – בנפשי פנימה ובעבודתי בעולם אני בהחלט יכול לחולל שינוי.
מעבר לכך, אדמו"ר האמצעי מדגיש (במקורות הנ"ל ועוד) כי יש להתייגע ולהתבונן שכל הכוונות, השמות והספירות, אינם אוסף 'מקרים פרטיים' ביניהם מתחוללים יחודים, אלא מהלך אחד ש'תופר' את כל פרטי המציאות ומגלה בהם את אחדות ה'[ז]. ואדרבא, אמירה כללית ש"הוי' אחד" מצריכה עצימת עינים מפרטי המציאות, והתבוננות פרטית ויסודית בפרטי סדר השתלשלות ממחישה כיצד הכל מתחבר אל האחד. אכן, כשזו המגמה, מקבלות הכוונות אופי חדש: הן משמשות 'כלי גמיש' להתבוננות כזו, תוך בחירה כל פעם בדגשים, מבנים ומהלכים שונים כדי להתבונן שוב – באופן מרענן ומחודש – כיצד אחדות ה' מתגלה בכל ההשתלשלות. וכן, הן עולות עוד מעלה-מעלה, גם למדרגות שבהן לא עוסקות בדרך כלל כוונות האריז"ל – החסידות שמצאה 'אותיות' להסביר את המדרגות שלפני הצמצום, ודווקא באמצעותן העמיקה לחשוף כיצד כל הפרטים נכללים באחדות הפשוטה[ח], עושה כך גם בכוונות ומעלה אותן מעלה-מעלה בכוונות המתחדשות בכל דור ובכל יום.
מי שילמד את השיעורים הבאים לאור הקדמה זו – ימצא בהם המחשות לאמור כאן. בהצלחה!
נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לכללות הדברים עיין באריכות בספר ענין התפלה וההתבוננות.
[א] ראה שיחת פרשת פינחס תשי"א.
[ב] הקדמת אמרי בינה.
[ג] שער היחוד סוף פרק ד.
[ד] לוח "היום יום" בדר"ה (ראה גם יא אדר-א).
[ה] ראה לקומ"ת קכ.
[ו] ראה שיח שרפי קדש (ברסלב) ח"א תרכח.
[ז] כמובן, זו גם המשמעות האמתית של הכוונות לפי דרך המקובלים, כפי שמדגיש הרש"ש (נה"ש דף ט ודף לד, וראה גם דף יא, א ואילך), אך בעוד הרש"ש 'עיבה' את הכוונות והוסיף עוד ועוד פרטים לשם כך, החסידות ממחישה זאת קודם כל בהשראת אלקות פשוטה, ומתוך כך 'מחלחלת' אל תוך הפרטים, ואכמ"ל.
[ח] ראה אגרת רבי אייזיק מהומיל זצ"ל שנדפסה במאמר שני המאורות.
