האדם נברא עם שתי עינים. כמו בשאר אברי הגוף הזוגיים, האחת חזקה-זריזה והאחת חלשה-עצלה, והן משלימות זו את זו. לעין החזקה מבט חודר ודייקני, המסוגל להתמקד בפרטים, אך דווקא העין העצלה משלימה את הראיה ומאפשרת מבט-רוחב כללי על המציאות – מבט חשוב לא פחות, ולעתים גם יותר. ככלל, "זריזין מקדימין למצוות", אך הכח המיוחד של העין העצלה מלמד כי גם למדת העצלות יש מקום בעבודת ה'.
הראיה בעין הגשמית מלמדת גם על העיון הפנימי-הרוחני: בלימוד ובהתבוננות נדרשת מהאדם יגיעה, התעמקות בפרטים וכח עיון חודר – אך כדי לקבל תמונה כללית, פרצוף שלם, צריך לדעת גם להרפות מהדקדקנות הפרטית ולהסתכל על הכל 'חלש' ו'רך' יותר, במבט שטחי שמקיף את כל השטח.
חשיבות הראיה בעין חזקה לצד עין חלשה רמוזה במטבע הלשון "ועינינו מאירות כשמש וכירח" – עין אחת עם אור חזק כאור השמש ועין אחת עם אור רך וחלש כאור הירח. אור השמש הוא "אור ישר" חודרני, ה'פולש' לתוך פרטי המציאות, ואור הירח "אור חוזר", מבט 'רפוי' שנותן לשטח-המציאות להחזיר אור ולומר את דברה.
גם במבט האמוני שלנו על המציאות, החכמים-החריפים נוטים להתרכז בפרטים ולשקוע במציאות באופן פנימי-מעורב, ודווקא היהודים הפשוטים, הנדמים כחלושים ואפילו עצלים, קשורים לפשיטות העצמות – באמונתם השלמה יש מבט שלם, אמתי וכולל יותר על המציאות, שכולה בידיו של ה' יתברך. דווקא החולשה מאפשרת להרפות ולעלות למקיף האמונה, החולש על הכל מלמעלה.
ההשלמה בין חוזק-זריזות לחולשה-איטיות מופיעה גם ביחס בין האיש והאשה ('המין החזק' ו'המין החלש'). כלל גדול בחיי הנישואין (בסוד הזיווג ובעוד תחומים) שעל האיש לנהוג בסוד "מי השִלֹח ההֹלכים לאט" ולהתאים את עצמו לקצב האטי יותר של אשתו. ההתנהלות האטית יותר של האשה, ה'מחזיקה ראש' על מכלול פרטי המציאות, היא בסופו של דבר יסודית ושלמה יותר – ההתעוררות הנמרצת של האיש נותנת רק נקודה, אבל עובר שלם דורש התרקמות של תשעה חדשים שמתחוללת 'מעצמה', מתוך הרפיה-מלאת-אמונה של האשה.
היחס בין הזכר והנקבה, בין השמש והירח, הוא גם היחס בין משה רבינו ליהושע בן נון – "פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה". זריזותו של משה (שפרש מן האשה) מאפשרת לנו לצאת ממצרים ולקבל את התורה הפוקדת את המציאות, אך הכניסה ל"ארץ טובה ורחבה" וההתיישבות במרחביה היא דווקא בכחו של יהושע המתון (והוא עצמו זוכה בה מכח האשה שמצא בארץ ישראל, רחב).
"אשת חיל עטרת בעלה" – כח התיקון הנשי, מתעצם עם השמש וממתן-מיישב גם אותה, "וידֹם השמש וירח עמד... ויעמד השמש בחצי השמים ולא אץ לבוא כיום תמים", עד שהשמש עצמה שרה "שמש ירח עמד זבֻלה", "והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים".
משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ, וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים, וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה.
פרקי אבות פותחים בתחילת התורה, בנקודת הראשית, והרמז: קבל תורה מסיני = בראשית (ורמז מיוחד לשנה שלנו: תורה מסיני = תשפא).
חז"ל מפרשים "הר סיני שירדה שנאה לאומות העולם עליו", וכן "הר חורב, שירדה חורבה לאומות העולם עליו". הפירוש הפשוט הוא: בהר סיני ירדה שנאה-בקורת על אומות העולם שלא קבלו את התורה. פירוש שני: בגלל התורה אומות העולם שונאים את ישראל. ויש לומר שהא בהא תליא: ה' שונא כביכול את האומות, וכיון שישראל מייצגים את ה' והאומות חשים את השנאה את השנאה הזו לכן הם שונאים את ישראל.
אם כן, הר סיני קשור למדת הגבורה, כמו הביטוי המיוחד שהתורה ניתנה "מפי הגבורה" (וכן חורב = גבורה). גבורה פועלת הבדלה תהומית בין ישראל לעמים, כאשר במתן תורה מתגלה כי "ואֹהב את יעקב ואת עשו שנאתי".
במדות הלב משה רבינו מכוון כנגד מדת הנצח. אם כן, "משה קבל תורה מסיני" היינו שהנצח מקבל מהגבורה. בהמשך, יהושע הוא מזרע יוסף הצדיק המזוהה עם מדת היסוד. נמצא שהסדר הוא מגבורה (סיני) לנצח (משה) ומנצח ליסוד (יהושע). בשבע המדות זהו דילוג פנימי (מהספירה השניה לרביעית ולשישית), היוצר יחס חשבוני מובהק: גבורה נצח יסוד = נצח נצח נצח, הכל כלול במשה, "זכרו תורת משה עבדי".
התורה עצמה "תורה מסיני" היא כנגד המוחין חכמה-בינה-דעת: "אורייתא מחכמה נפקת"; התורה אומרת "אני בינה לי גבורה"; "אין דעת אלא תורה". שרש הגבורה (סיני) הוא בבינה ("אני בינה לי גבורה"), שרש הנצח (משה) הוא בחכמה ("מן המים משתיהו"), ושרש היסוד (יהושע) בדעת.
אכן, אע"פ שהתורה נתנה מסיני לישראל דוקא, דבר המעורר שנאה על האומות, התכלית היא שכל העמים יכירו באמיתת התורה שנתנה למשה בסיני, כחסידי אומות העולם. סיני מלשון שנאה שייך לעבודת האתכפיא, אבל לבסוף מגיעים לאתהפכא, "אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה' לעבדו שכם אחד", ולזה באה 'המהפכה הרביעית' בימינו.
