סיפור ומאמר לתשעה באב: פחד גבהים

שנת תקע"ד הגיעה לסיומה ועמה גם מסעו של נפוליאון למזרח אירופה. סיומו של מסע עקוב מדם זה והזעזועים שהביא עמו לעולם בכלל ולעולם היהודי בפרט, גרם להתעוררות משיחית בעולם היהודי-החסידי.

רבים מצדיקי הדור חשו כי זו עת מתאימה לפעול להחשת ביאת הגאולה ולתת קץ לגלות המרה. אז נדברו ביניהם ה'חוזה' מלובלין, הרה"ק מקוז'ניץ ושניים מתלמידיו – בעל ה'מאור ושמש' והרבי מבריזן – להתאמץ בתפילות, כוונות ויחודים בליל שמחת תורה ולהביא לימות המשיח בפועל ממש.

אלא שמן השמים כוונו אחרת. בערב סוכות נסתלק לבית עולמו הרה"ק מקוז'ניץ; בביתו של בעל ה'מאור ושמש' נזרקו אבנים והתנפצו חלונות בליל שמחת תורה והרבי ראה בכך סימן לא טוב; גם בבריזן קרה אסון ואש נפלה מן השמים בעת ההקפות ונערה אחת נשרפה למוות, ר"ל.

בלובלין לא שמעו מכל אלו. קודם ההקפות אמר החוזה לחסידיו בעת שתיית ה'לחיים': "כשיהיה לנו שמחת תורה טוב – יהיה לנו גם תשעה באב טוב!". אחר ההקפות נכנס הרבי לחדרו וצווה על הרבנית לשומרו היטב. אלא שברצות ה' הסיחה הרבנית דעתה וכחזרה לחדר הרבי כבר לא היה שם. לאחר שהוזעקו החסידים והחלו חיפושים מצאוהו שוכב וגונח במרחק רב מביתו לאחר שנזרק בכח מחלון חדרו הצר והגבוה ויהי לפלא.

מתנגדי הרבי ששמעו מנפילתו וחשבו שוודאי ייפטר היום לבית עולמו שתו יין ושמחו. כששמע זאת ה'חוזה' הפטיר "ביום צאתי מן העולם גם כוס מים לא יוכלו לשתות.." ואכן, בתשעה באב של אותה שנה נפטר החוזה לבית עולמו, זי"ע.

   | שיא הגובה - שמחת תורה. שיא השפל - תשעה באב

שמחת תורה הוא 'שיא הגובה' של השנה. אחר תהליך ארוך של היטהרות ותשובה זוכים ליחוד פנים בפנים עם ה', יחוד הגורם לשמחה עצומה למעלה מכל ההגבלות. אל מול נקודת גובה זו ישנה נקודת השפל של השנה – תשעה באב. יום של התכנסות ואבלות, צער והרגשת שפלות עמוקה מהסתר הפנים וחשך הגלות. החוזה הק' בקש להפוך את תשעה באב לשמחת תורה – "כשיהיה לנו שמחת תורה טוב – יהיה לנו גם תשעה באב טוב!" – אלא שבסוף נהדף החוזה ו"נפל" משמחת תורה, גג השנה, עד תשעה באב – כפי שחזה בעצמו מיד אחר נפילתו.

בכדי להבין טוב יותר את האמור כאן נתבונן מעט יותר במשמעות הדברים ובעבודה הפנימית השייכת לכאן.

עליה על הגג במשמעות נפשית פירושה – שאפתנות. גם שאפתנות קדושה, כזו של הרבי מלובלין, וגם שאיפות חולין כאלו ואחרות כולן מתבטאות בטיפוס על "גג", בדחף להשתחרר מהמגבלות ומהקטנות של העולם ושל עצמי ולהביא אל תוכו בשורה חדשה ורעננות שאינן נמצאות כאן כעת.

הגג הוא מקום טוב להתבודדות, להיפגש עם עצמי ושאיפותיי ממקום פתוח ומשוחרר, להביט מלמעלה על החיים המתרוצצים שם למטה אך להישאר לגמרי מבחוץ. אלא שטיפוס זה טומן בחובו סכנות לא פשוטות. הסכנה הראשונה נמצאת בעצם חוויית ההתעלות מעל הקטנות והשחרור ממגבלות החיים, הזמן והמקום. שחרור כזה יכול להביא את האדם לתחושה כי אין הוא שייך למגבלות האדם וחולשות המין האנושי אינן נוגעות לו. כאדם הצופה מלמעלה ומותיר את חיכוכי החיים ורגישויותיהם מאחוריו מאבד הוא בעצמו את אותה רגישות ואחריות, מתיר הוא לעצמו את הרסן השומר וממילא צפים ועולים כל חלקיה הבהמיים של האישיות ופורצים החוצה.

סכנה נוספת נמצאת בצד השני. האדם הישר והכנה מרגיש בסתר לבו שאין הוא שייך למקום בו הוא נמצא. יודע הוא היטב נגעי לבבו, חולשותיו ובעיותיו ומרגיש כי מקומו על הגג זר לו. ההתרוממות מלווה ב"פחד גבהים", בחשש שעוד רגע יתפוצץ הכל ואחזור למציאותי הקטנה והאפורה. מחשש זה מתפתחת תאווה נסתרת "לקפוץ מהגג" ולשים קץ למצג התעתועים הזה כאומר "ידעו כולם מי אני באמת ומה המקום הראוי לי..".

   | ועשית מועקה לגגך - לאחוז במידת השפלות

אז מה עושים? לעלות על הגג או להישאר בקומת הקרקע? לשאוף רחוק או להסתפק בציפור האחת שבידי?

אמרה תורה: "ועשית מעקה לגגך" – טוב שיש גג וטוב לטייל עליו רק שים מעקה לגגך. מעקה לשון מועקה, שפלות פנימית ולב דואג. מעקה השפלות יעצור את המטפס מליפול בשתי הסכנות האורבות לו על הגג – השפל בעיני עצמו ידע להכיר היטב כי התרוממותו מעל הקטנות מלווה ברובה בדמיון חיצוני ומרחק רב קיים בין שאיפותיו הנעלמות למציאותו האמיתית. ממילא ישמור על עצמו מניפוח תדמית כוזבת ומאכזבת.

אותו אחד גם יודע היטב כי לא מכחו הגיע לאן שהגיע ואותו קב"ה שהניחו על הגג חפץ בעלייתו ושמח בה ולכן אל לו "לקפוץ מהגג". אדרבה, אותה חוויה כי הוא לא נמצא במקומו ו'שפיץ' הגג זר לאישיותו היא היא מעקה השפלות המאפשר לו מצד אחד להביט רחוק ומאידך חובק אותו במותניו – "שמת מועקה במתנינו" – ושומר עליו לבל יפול.

ובחזרה אל סיפורו של החוזה הקדוש. שמחת תורה הוא "גג השנה" עליו טפס החוזה בכדי לממש את שאיפתו הקדושה ולהחיש פעמי משיח ומ"גג" זה נפל החוזה אל הקטנות שבקטנות – תשעה באב. "שבע יפול צדיק וקם" על מנת ללמדנו את סוד המעקה-המועקה הצריכה ללוות את החוזים הגדולים, המביטים רחוק, מייחלים ופועלים לראות פני משיח.

כדוד המלך בשעתו, "בר נפלי", ש'נפל מהגג' – "ויתהלך על גג בית המלך.. וירא אשה רחצת על הגג.." – על מנת "להקים עולה של תשובה", כך נפילתו של החוזה באה ללמדנו כי טוב לעלות על הגג, לשאוף רחוק ויחד עם זאת "אשרי אדם מפחד תמיד" בפחד גבהים אמתי, טוב ומתוקן, שומר ומאזן.

בפנימיות, זהו סודה של שבת חזון, בה מראים בחזיון לכל יהודי, המייחל ומצפה לכך, את בית המקדש השלישי. תפקידו של חזיון זה הוא לדאוג לכך שעוד קודם שנחבט בקרקע הקשה של המציאות בתשעה באב נזכה להביט רחוק, לחזות ולצפות.

בהשגחה פרטית חל השנה יום תשעה באב עצמו בשבת חזון ובמקום לצום אנו עסוקים בשמחת החיזיון. גם הצטרפותו של יום הילולת החוזה הקדוש מוסיף לשמחה זו ואנו אוכלים ושותים (ולא רק כוס מים..) אפשר לראות בכך את התממשות חזיונו של החוזה ש"יהיה לנו תשעה באב טוב!" ויבוא כבר משיח צדקנו, יעמוד על גג בית המקדש ובענוות אמת יכריז: "ענוים, הגיע זמן גאולתכם!"

פורסם לראשונה ב'בית יוסף להבה' – קובץ מאמרים והערות בנגלה ופנימיות, מתוך הלימוד בישיבת עוד יוסף חי, תשע"ט.