ראש חָדָש

מה רוצה "היהדות הדתית" להשיג במערכת הבחירות הקרובה, ובכל מערכת בחירות בישראל? 

רבנים, אנשי ציבור ופוליטיקאים יכולים להציג רשימת דרישות, תכניות וציפיות בתחומים שונים. 

זה חשוב מאד. אבל בהחלט לא הכל. 

היהדות המאמינה, האמתית והשורשית – לעולם לא תסתפק ברשימה כזו או אחרת.

היא רוצה את הכל. היא טוענת לכתר המלכות!

יעלה ויבוא

נפתח את סידור התפילה, בו מקופלות השאיפות העמוקות ביותר של העם היהודי.

כך מתפלל כל יהודי בכל מקום ובכל זמן, שלש פעמים ביום "וְלִירוּשָׁלַיִם עִירְךָ בְּרַחֲמִים תָּשׁוּב... וְכִסֵּא דָוִד עַבְדְּךָ מְהֵרָה בְּתוֹכָהּ תָּכִין... אֶת צֶמַח דָוִד עַבְדְּךָ מְהֵרָה תַצְמִיחַ וְקַרְנוֹ תָּרוּם בִּישׁוּעָתֶךָ". 

ובזמנים מיוחדים הוא מוסיף "יַעֲלֶה וְיָבוֹא וְיַגִּיעַ... וְזִכְרוֹן מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד עַבְדֶּךָ".

ובכל שבת וחג לאחר קריאת ההפטרה "שַׂמְּחֵנוּ ה' אֱ-לֹהֵינוּ בְּאֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא עַבְדֶּךָ וּבְמַלְכוּת בֵּית דָּוִד מְשִׁיחֶךָ. בִּמְהֵרָה יָבוֹא וְיָגֵל לִבֵּנוּ. עַל כִּסְאוֹ לֹא יֵשֵׁב זָר וְלֹא יִנְחֲלוּ עוֹד אֲחֵרִים אֶת כְּבוֹדוֹ. כִּי בְשֵׁם קָדְשְׁךָ נִשְׁבַּעְתָּ לוֹ שֶׁלֹּא יִכְבֶּה נֵרוֹ לְעוֹלָם וָעֶד". 

ובתפילות הימים הנוראים "וּבְכֵן תֵּן כָּבוֹד ה' לְעַמֶּךָ... שִׂמְחָה לְאַרְצֶךָ וְשָׂשׂוֹן לְעִירֶךָ וּצְמִיחַת קֶרֶן לְדָוִד עַבְדֶּךָ וַעֲרִיכַת נֵר לְבֶן יִשַׁי מְשִׁיחֶךָ בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ".

ובברכת המזון לאחר כל סעודה "רַחֶם ה' אֱ-לֹהֵינוּ עַל יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירֶךָ... וְעַל מַלְכוּת בֵּית דָּוִד מְשִׁיחֶךָ". 

במיוחד, כל ראש חודש הוא סמל לחידוש מלכות בית דוד שנמשלה ללבנה, כפי שמכריזים ב'קידוש לבנה' "דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל חַי וְקַיָּם". 

התקוה

בקיצור, השאיפה לחידוש מלכות בית דוד עוברת כחוט-השני בכל תפילותינו. זהו החלום היהודי מדורי דורות. זו התקוה בת שלשת-אלפים, להמשיך את השלשלת שהחלה בדוד מלך ישראל.

התקוה הזו צרובה עמוק במסורת היהודית, עוברת כאמונה איתנה בקרב העם, ואולי יותר מכל בוערת בלבבם של יהודים פשוטים, אלו המאמינים במה שהם אומרים. יתירה מזו, מיליוני גויים בכל העולם בטוחים בכך, כמאמינים בה' שבחר בעם ישראל ובדוד המלך, בדיוק כמו שכתוב בספר הספרים.

התקוה הזו מתחדשת בכל ראש חודש ניסן המוגדר בהלכה כ"ראש השנה למלכי ישראל". "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" – ראש חודש ניסן מבשר את התחלת היציאה ממצרים, ממשיך לסמן את השנה החדשה בשנות המלך, ומסמל את התחדשות הרעיון של מלכות ישראל בכל דור ודור, "ראש חָדָש" לעם ישראל. 

זמן שאול מול נצח ישראל

עם כל הכבוד למערכת השלטון הקיימת, היא חיה על זמן שאול, ממלאת-מקום עד שהעם היהודי יממש את החזון להקים מלך מבית דוד. כסא המלכות ממתין בירושלים למלך שעל כסאו לא ישב זר. 

אין מה להתפלא על חוסר ההתלהבות מהפוליטיקה, כל עוד העיקר חסר מן הספר, כל עוד לא מעיזים להוציא את חזון המלכות מדפי הסידור אל המציאות הממשית. צריך לפעול גם בתוך המערכת הקיימת, למען עם ישראל, תורת ישראל, וארץ ישראל, אך מבלי לוותר על השאיפה לתיקון שלם, לכתחילה, להציב סולם העולה אל מלכות ישראל.

מהו בכלל מלך? כיצד הוא יראה, מה יעשה וכיצד ינהיג? האם יאציל סמכויות או יפנה מקום לנבחרי הציבור? אלו שאלות טובות מאד, הדורשות לימוד ובירור. אך הצעד הראשון הוא להתחיל לדבר. לדבר על שינוי שיטת הממשל, שינוי עמוק ומהותי לקראת מלכות ישראל שבראשה יעמוד איש אחד, מלך בשר ודם. 

המקובלים מסבירים שהגלות העמוקה מכל היא 'גלות הדבור', כאשר חוששים לדבר ואפילו לחשוב. לעומת זה, ראשית הגאולה היא 'גאולת הדבור' – כמו שאנו עושים בליל הסדר, בני חורין האומרים את ההגדה בקול רם. בואו נדבר על זה. אולי זה לא יקרה ביום אחד, אבל אם נדבר על זה, זה יקרה יום אחד.

[אתגר: האם יש כיום פוליטיקאי המוכן להכריז שלאחר הבחירות יפעל להקמת ועדה ציבורית לבחון את הדרך לחידוש המלוכה?]

הנה כמה נקודות למחשבה. ראשית, המלך אינו רק בן לעם היהודי, "מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ", אלא משושלת מסוימת, צאצאי דוד המלך! כך מינוי המלך נועֵץ אותנו בשלשלת הדורות הגדולה, שלשת-אלפים שנה לאחור, וקדימה אל העתיד המובטח בנביאים.

הדמוקרטיה עוסקת בהווה, שואפת לייצג את הכוחות הקיימים ולנווט בין האינטרסים המנוגדים. אבל מלכות ישראל הראויה מייצגת את "נצח ישראל"! 

בין שאול לדוד

איננו מדברים על 'מלך' סתם (שבהחלט מזכיר גם דמויות אפלות בהיסטוריה). אנו הולכים בעקבות דמויות מופת של מנהיגי-אמת בישראל לאורך הדורות, במיוחד דוד המלך, אבי השושלת. 

התנ"ך מקדיש מקום רחב למעבר משאול לדוד, ממלכות ראשונה שנכשלה למלכות שניה שזכתה לחותמת נצח. לאור זה, נבחן איזה מועמד ראוי לכתר, ובעצם מהי המלכות בכלל.

לפנינו שני מועמדים, שניהם 'דתיים' עם זקן וכיפה, אחד 'שאולי' והשני 'דוידי'. העימות מתחיל.

האחד מרשים מאד, "משכמו ומעלה גבוה מכל העם". הוא ייבחר בשל כישוריו, מצליחן שאנו מצפים ממנו לפתור בעיות ולכבות שריפות, להיות ממלכתי ומייצג, לשמור ולבצר את המסגרות החיצוניות. מלכותו נשענת על העם, ואין לו מנדט ללכת להרפתקאות שלא בקשו ממנו (זה לא דמוקרטי). אצלו תהיה 'הפרדת רשויות', הרי אי אפשר להגזים.

לשני אין מראה מרשים של מנהיג. הוא רועה צאן, קצת חולמני, מתבודד, מנגן ומתפלל. אבל "האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב". מלכותו נועדה לייצג את מלכות ה' והוא נבחר מפני שהוא שפל ונכנע בפני ה', יודע להודות בחטאו וחולשותיו, יודע לרקוד ולפזז לפני ה' כאחרון שבעם (מעשה לא מכובד בעליל בעיני בית שאול). יראת שמים היא המדד הקובע בשושלת בית דוד, ואם למשל יהיו שני מועמדים מצאצאי דוד, האחד חכם ומוכשר יותר והשני עניו וירא שמים, יש לבחור בשני. בסופו של דבר, במלך הזה יינתן אמון מלא, עד כדי 'ערבוב רשויות', כמו מעורבותו במערכת המשפט ("מלך מבית דוד דן ודנים אותו"). ככל שהוא נכנע בפני ה', כך נשמח שהוא יתנשא מעלינו.

לכן המלך השני מוליך את העם קדימה, מנער ופורץ גבולות. הוא רואה את מלכותו ככלי להוביל את העם מעבר לקו האופק. יותר מכל, הוא דורש ומבקש את בניין המקדש בירושלים, נקודת מרכז שתלכד את כל העם מעל כל הנקודות המגזריות-שבטיות, זהו שינוי נועז הכרוך במהפך פנימי. המלך הראשון, לעומתו, לא יגע במה שהעם לא רוצה: הר הבית ובית המקדש הם 'תפוח אדמה לוהט' אז מדוע לעסוק בהם? מוטב לתת לכל מגזר להמשיך בשלו, בלי מהפכות.

במחשבה ראשונה, בחרנו במלך הראשון. במחשבה שניה, המלך השני לוקח. 

וברצינות

אפשר להניח שחלק מהקוראים יאמרו: עכשיו ממש הגזמתם, לא רק הסידור אלא גם התנ"ך... באמת, האם אתם רציניים? מלך בעידן המודרני?!

לא. אנחנו ממש לא רציניים. מי שרציני מדי מפחד משינוי אמיתי. אבל מי שלא כבול ברצינות כבדה (כמו שריונו של המלך שאול) מוכן לחשב מסלול מחדש, לצאת מעצמו וללכת בדרך חדשה. זו "דרך המלך" שבה נצעד, בעזרת ה'.

ולסיום: כאשר נעז להחיות את חזון המלכות, יבואו גם אומות העולם המצפות לבשורת התחדשות אמתית מעַם התנ"ך, לשמוע סוף-סוף על חידוש מלכות בית דוד ובניין המקדש, במהרה בימינו אמן.