בתמונות שצולמו במירון לפני יותר ממאה שנה, ניתן לראות כיצד היו עולים אל ראש ההר בשביל תלול וצר. יוסף הגלילי, שהיה ממשחררי הגליל במלחמת העצמאות וממקימי המושב מירון, כותב ב'ספר מירון' אותו חיבר ובו סקר את תולדות המקום מתקופת התנאים ועד לימינו, כי העולים היו צועדים בזה אחר זה בשורה עורפית ארוכה. מכאן האמירה המפורסמת, הוא מסביר, כי בראש השנה "כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון". "מאי כבני מרון? כמעלות בית מירון שהדרך צרה בה ואין שניים יכולים לילך זה בצד זה".
זכה רבי שמעון בר יוחאי למה שלא זכו צדיקים רבים. ציונו הפך לאבן שואבת בכל הדורות. רבי שמואל העליר זצ"ל, רבה של צפת לפני כמאה ושבעים שנה, מביא תיאור מרגש ומיוחד על ביקורו של 'אור החיים' הקדוש במירון:
"ומעיד אני באמת, כי בילדותי שמעתי פה מרבני הספרדים, אשר אבותם ראו וספרו להם, כי הרב הקדוש ר' חיים בן עטר זיע"א היה פעם אחת בהילולא פה עיה"ק צפת ת"ו, וכשעלה למירון והגיע לתחתית ההר, ירד מהחמור והיה עולה על ידיו ועל רגליו, וכל הדרך היה גועה כבהמה וצועק היכן אני השפל נכנס למקום אש שלהבת, קוב"ה וכל פמליא של מעלה הכא (כאן), וכל נשמות הצדיקים שמה, ובעת הילולא היה שמח שמחה גדולה".
אז מה יש במקום הזה, שמושך אליו כל כך הרבה אנשים בכל הדורות, ואפילו במסירות נפש גדולה? הרבה אנשים מחוברים למירון מכיוונים שונים. דברנו עם כמה מהם, שיספרו לנו על מהותו של הקשר הזה.
"צפת קיבלה את מקום הכבוד שלה בזכות העובדה שהיא צופה על המורה הגדול, צפת מלשון צופה", אומרת הרבנית טובה בזק, דמות מוכרת בסמטאות העיר. "האר"י הגיע לצפת וקבע כאן את מקומו סמוך ונראה לציון רשב"י. התורה של האר"י זו תורה גאולית. לגאול את הניצוצות. לדעת שאור ה' נמצא בכל מקום וצריך לגאול אותו. ה' ממלא כל עלמין, לא רק סובב. לכן גם הגלות היא לא רק עונש, אלא גם תיקון. מטרת הירידה לגלות הייתה לגאול ניצוצות אלוקות שהיו פזורים שם. אור ה' זאת אהבה, לכן כל העולם מחפש אהבה כי כל העולם מחפש את אור ה'. האר"י לקח את התורה של רשב"י וחיבר אותה למציאות של העולם. אחריו בא הבעל שם טוב והוריד את כל התורות לנפש, איפה פוגשים את אהבת ה' בתוכי. האדם הוא עולם קטן, והוא אמור כל הזמן לגאול את האלוקות שבתוכו שבמאסר. לא במקרה חב"ד מתחילה במאסר...יש פה משהו סמלי".
הרבנית מספרת איך זה לגור כל כך קרוב לרשב"י. "כשאני חיה מול רשב"י, אני מרגישה שמערכת היחסים שלי עם ה' היא מערכת יחסים של אהבה. מרגישה מאד אהובה ומאד אוהבת. גם בזמנים של חושך, כשקשה לקום בבוקר ואין כח ליום חדש, אני מרגישה שה' מאיר ומרים אותי. אני רואה את רשב"י מהמרפסת של הבית ומרגישה עטופה ואהובה. גם אם נפלתי – תמיד יש זרועות מקבלות".
חיליק פראנק הוא דמות שהפכה לחלק בלתי נפרד מהווי ל"ג בעומר במירון, לאחר עשרים ושלוש שנים בהם הוא מנגן שם ביום ההילולא.
"בתור חסיד ברסלב, תמיד היה קשר למירון. אבא שלי תמיד היה נוסע הרבה, והייתי בא אתו עוד בתור ילד. היום יש מניינים עשרים וארבע שעות ביממה, ויש גם תעשיה גדולה של צימרים, אבל פעם לא היה כלום. חסידי ברסלב מאז ומתמיד נמצאים הרבה במירון. בראש השנה יש קיבוץ גדול של ברסלב. מעל הציון יש הרבה חדרים שרובם הגדול שייך לאנשי ברסלב. אנשים היו נוסעים במסירות נפש. אפילו לפני שלושים שנה, היה אפשר למצוא בקושי שניים שלשה מניינים ביום, ורק בשבתות של ברסלב היה הרבה אנשים. לפני עשרות שנים, כשהציון היה מקום נטוש ומבודד, זקני חסידי ברסלב היו יושבים שם במשך חודשים. ר' שמואל שפירא שהיה אחד מגדולי חסידי ברסלב בדורות האחרונים, אמר: "מירון זה גן עדן אמתי פה בעולם הזה". הוא, ר' שמואל הורביץ וסבא ישראל (אודסר, י"ב) היו יושבים שם פרושים מהעולם ועסקו בעבודת ה' במשך שבועות. מספרים שהיו מוצאים את ר' שמואל שפירא מרטיב את הציון בדמעות".
הקשר של אתי יעוז קסט תושבת העיר העתיקה בירושלים, למירון, היה קיים תמיד, אך במשך הרבה שנים היה לה קשה עם ההמוניות של ל"ג בעומר. לפני שלוש שנים היא הרגישה שר' שמעון קורא לה, שיש לה ממש דחף בלתי נמנע להגיע.
אחרי הרבה שנים בתחום החינוך, ריסוק של הקרסול בתאונת בית, הביא אותה לחפש התחלות חדשות: "התחלתי יום עמוס בתכניות, ופתאום אני מוצאת את עצמי בחדר ניתוח במקום בהנחיית סדנא פדגוגית. הבנתי שהחיים קצרים ושאנחנו לא מתכננים אותם, והתחלתי לשאול את עצמי מה ה' רוצה ממני בכל הסיפור הזה. השאלות והמחשבות הללו הובילו אותי להגשמת חלום ילדות. פתחתי עסק להשכרת קרוואנים ניידים בשם 'קרוואן לכל'. הקרוואן הנגרר הוא פתרון מצוין למשפחות שרוצות לתפוס גבעות וליישב את הארץ. עם הקרוואן שלי אני מגיעה לגבעות שונות ברחבי הארץ, ובמשך רוב הזמן הוא מוצא את מקומו בסמוך לציון רשב"י במירון. החזון הבא שלי הוא להקים פה בית יהודי".
יהודה ארזוני, תושב אש קודש שבחבל בנימין, אורז בכל שנה את הקלרינט ועולה אף הוא למירון, אבל הזכרונות מהמקום מלווים אותו כבר מגיל צעיר מאוד. "דודים שלי גרו במירון סמוך ממש לקבר הרשב"י, והיינו נוסעים אליהם לליל ל"ג בעומר. בתור ילד קטן לא כל כך היה ברור לי מה כל ההתרחשות הזאת והפער העצום שבין החוץ והפנים: מבחוץ זה היה נראה די 'שכונה' - המון אוהלים של משפחות שהתנחלו שם כבר מיד לאחר הפסח. סוחרים, באסטות של אוכל, עשן מנגלים, מוכרי חמסות ותמונות של צדיקים. מעל הציון פעלה משחטה גדולה, והיינו צופים בסקרנות איך קושרים את העגלים והכבשים, שוחטים אותם, וכל ההתעסקות שאחר כך... יאללה חאפלה!
"לעומת זאת, בתוך הציון הקדוש, הכל היה אחרת", הוא משחזר. "הציון אמנם היה מלא אנשים, אבל לא היה צריך להידחף בכח. אני זוכר היטב את נגינות הכלייזמר שבקעו ברחבת הציון עם ניגוני מירון המפורסמים, והריקודים של אבות עם ילדי חלאקה על הכתפיים. אני זוכר איך חשבתי לעצמי: איך הנגנים האלה מצליחים לנגן ניגונים כאלו מסובכים? מתישהו באמצע הלילה, היתה איזו התוועדות נגנים בציון ר' יוחנן הסנדלר, עם אקורדיון, קלרינט ודרבוקה או תוף מרים, והם העלו באוב כל מיני ניגוני מירון עתיקים. מישהו מבוגר היה מזכיר איזה שם של ניגון, כל החברה מסביבו אמרו: 'אהה', ומיד פוצחים בנגינה. הייתי מסתכל ומקשיב. ניגונים אלו יצרו בי את האהבה העצומה לעולם הנגינה, ובעיקר לקלרינט. לאחר שנים, כשהתחלתי להופיע כנגן קלרינט, הצטרפתי במשך כמה שנים בליל ל"ג בעומר לתזמורת 'קרלין' ברחבת הריקודים המפורסמת של חסידות קרלין. זו חוויה מדהימה ומרגשת לזכות לנגן לכבוד רשב"י בסמוך לקברו ביום ל"ג בעומר, עם אלפי אלפי יהודים מכל הגוונים שרוקדים עם אהבה עצומה לה'. השמחה והריקודים אצל רשב"י נותנים כח, חיות ושמחה למשך כל השנה".
מה לדעתך מביא כל כך הרבה אנשים שונים לר' שמעון וגורם לכולם להרגיש שייכים?
הרבנית בזק:
"העניין של השמחה והחדווה זה משהו שמאד מורגש אצל רשב"י. זה לא מקום של דינים, זה מקום של מתיקות. אנחנו דור של גאולה. העולם מחפש את האור של אהבת ה'. בל"ג בעומר עם ישראל באים איך שהם, עם כל החאפלות והעל האש, יודעים שרשב"י יקבל אותם איך שהם. צריך להבין שר' שמעון עבר מהפך. מאחד ששורף הכל, לצדיק שמתרגש מכל יהודי פשוט שמביא הדסים לכבוד שבת. ר' שמעון אומר לאלעזר בנו שיכלנו לפטור את כל העולם כולו מן הדין. עם ישראל מרגיש את זה. באים בהמוניהם, אוכלים ושותים. יודעים שרשב"י אוהב אותנו ככה, נהנה לראות אותנו אוכלים ושמחים".
אתי:
"דמותו של רשב"י טבועה בכל יהודי עוד מימי השירים של הגן, והסיפור המפורסם על רבי שמעון ובנו אלעזר שנאלצו לברוח בעקבות ההלשנה עליהם ולהתחבא במערה, עד הרגע שבו הם יוצאים ופוגשים בזקן שרץ עם ההדסים, טבוע בנפש כל יהודי".
"מחד, רשב"י לא היה יכול לסבול שמדברים בטובת הגויים ומאידך, ראה בכל מעשה קטן של יהודי פשוט, את רוממות נשמתם של ישראל. הוא מצא נקודה טובה בכל יהודי. הוא רואה את היהודי הפשוט המתנער מטרדות היום יום, מהצער והרדיפות של אותה תקופה ומחפש איך להדר במצוות השבת עם שני ההדסים. רבי נחמן מברסלב אומר שהצדיק מבקש ומחפש, בכלליות ובפרטי פרטיות, כיצד השם מתפאר בכל אחד מישראל. זוהי מהותו של רשב"י , לראות בחביבותם של ישראל המנסים להוסיף לנשמתם עוד ועוד קדושה. ובשל כך, ציונו הקדוש הפך למקום עלייה לרגל לכל יהודי באשר הוא".
חיליק:
"העלייה למירון בל"ג בעומר היא מסורת שנמשכת כבר מאות שנים, המוזכרת כבר בכתבי האר"י, אצל ראשוני החסידים ואצל החכמים הספרדים. היום המודעות נהייתה יותר גדולה. עם ישראל משתוקק לצדיקים האמתיים שנותנים לו תקוה. הזוהר זה אחד הדברים המדהימים שמגלה את האמת, את הנקודה האמיתית שבכל יהודי. הזוהר זה תורת הנסתר. גם יהודי הוא נסתר. אנשים רואים את החיצוניות – איזו עדה הבן אדם, איזו כיפה יש לו. אבל הכל זה שקר, זה רק חיצוניות, בפנים יש יהודי נסתר, ור' שמעון מגלה את זה. ר' אהרן מקרלין אמר: "מה הקב"ה לכל אף רבי שמעון לכל". הצדיקים הם לכל עם ישראל. יהודי מרגיש אצל צדיק שהוא קרוב לאבא. הטבע של היהודי זה שהוא רוצה לגלות את עצמו, את הנקודה האמיתית שלו, והצדיק עוזר לו לגלות את זה. רואים את זה גם בלשונות של הזוהר, שמדבר כל הזמן על זה שעם ישראל הם נזר הבריאה, בשבילם נברא העולם. הוא מגלה את הנקודה של היהודי, ואנשים משתוקקים לנקודת האמת הזו.
"פעם מירון היה מקום מבודד, מחוץ לישוב. לכן ר' שמואל שפירא אמר שזהו גן עדן עלי אדמות, זה היה מקום שקט ומרוחק להתבודד ולהשתקע בעבודת ה'. היום זה גן עדן מסוג אחר. יש הרבה אנשים, ומרגישים אחדות גדולה. בכל מקום אנשים מסתכלים בחיצוניות, אבל במירון מרגישים שווה בין שווים".
יהודה:
"לדעתי, זה נובע בעיקר מתופעה מאוד משמעותית בדורנו: צימאון לקדושה ולחוויית קדושה. הדור שלנו הוא דור מלא צימאון למשהו גדול, למשהו שייגע בו עמוק עמוק בנפש, וכאן מצליחים לקבל התרגשות של קדושה.
"בתקופה שלנו, כוחות הרגש והדמיון מאוד דומיננטיים בעולם הרוחש סביבנו: אמנות, מוזיקה, שירה. ובמדיה: אינטרנט, סרטים, פרסומות ועוד. כיון שכך, יש לנו התמודדות מאוד קשה איך להיפגש עם הדברים בצורה נכונה, כפי התאמת נפשנו וכפי רצון ה'. יהודי חייב למצוא את עצמו בקשר חווייתי עמוק לעולם הקדושה. האדמו"ר מפיאסצנא מסביר, שטבע הנפש היא להתרגש. הנפש צמאה לריגושים. כיון שכך יהודי צריך לדאוג למלא את האישיות שלו בחוויות קדושה וברגשי קודש, שאם לא כן, הוא ימצא את עצמו בריגושים אחרים.
"בנוסף, יש כאן חיבור מיוחד מאוד של המוני אנשים מכל גווני וזרמי עם ישראל. כולם מתפללים, רוקדים ושמחים יחד. אנשים מרגישים את זה ורוצים להיות חלק מזה. זו חוויה שמעוררת געגועים עזים למצב מתוקן של עם ישראל, בנין בית המקדש ועליה לרגל לירושלים".
איך הקשר לרשב"י משפיע על חיי היום יום, גם כשלא נמצאים שם?
הרבנית בזק:
"הקשר לרשב"י משפיע על כל החיים. כל פנימיות התורה השתלשלה מהתלמיד הגדול של ר' עקיבא. היום זה הולך ומחלחל. פעם לא היו אנשים שצועקים טעטע... כולם היו מהוגנים, "אשכנזים" כאלה. הדור משתנה, כל הדור מושפע מרשב"י. ר' נחמן למשל לקח הכי חזק את העניין של למצוא את האור במקומות הכי נמוכים. כל החסידות קשורה למירון כי מכאן היא הגיעה.
"כל פעם שאני מתחברת לרשב"י אני מבינה שהתורה שהוא חידש זו תורה של אהבה. באידרא זוטא, פרק מיוחד בזוהר, מסופר שרשב"י יושב ולומד עם תלמידיו, ופתאום הם שומעים קול מלמעלה. הם כל כך נבהלו עד ש"ארכובותיהן רעדו" – רגליהם רעדו. ואז כתוב: "חד (מלשון חדווה) ר' שמעון ואמר: בספר חבקוק כתוב: 'ה' שמעתי שמעך יראתי'. אבל אנן – בחביבותא תליא מילתא". כלומר, אנחנו תולים את כל העניין באהבה. ר' שמעון הוא תלמיד של ר' עקיבא שאמר "ואהבת לרעך כמוך זאת כל התורה כולה". התורה שלו היא תורה של אהבה. חשוב לזכור שחלילה לא תתנתק היראה מהאהבה. היראה שומרת על האור שיהיה במידה הנכונה, בכלים. שיהיה מפרה ולא מציף. זו הסיבה שדווקא חסידים הרבה פעמים יותר מחמירים. כי איפה שיש הרבה אורות צריך להרבות בכלים".
אתי:
"בחסדי השם, בשלוש השנים האחרונות אני מגיעה בכל שנה להילולא בל"ג בעומר ושוהה יום או יומיים. ובנוסף מגיעה לשבתות ובימי חול במהלך השנה. אני לא מחכה רק להילולא בל"ג בעומר על מנת להגיע ולהתפלל.
"כשנמצאים פיזית רחוקים ממירון, מרגישים געגוע וכיסופים. זו לא תחושה שניתן להסביר אותה במילים, זו כמיהה של הנשמה, ללא הסבר רציונאלי שאוכל להסביר למי שלא חווה את זה. גם כשלא נמצאים כל יום שישי בעשרים השנים האחרונות, אני מדליקה שני נרות נוספים, אחד לכבוד רבי שמעון בר יוחאי ונר נוסף לכבוד רבי מאיר בעל הנס. כך שאני מרגישה מאוד מחוברת".
חיליק:
"רשב"י, כמו כל הצדיקים, הסמל שלו זה התחדשות. להתחיל כל הזמן מחדש. וזה משפיע על כל אחד. יהודי מגיע למירון ומקבל אורות חדשים, התחדשות גדולה. הוא מצפה להתקדש, ולצאת משם יותר טוב מאיך שהוא נכנס. להתקדם באהבת ה' ובעין טובה. הציפייה היא שבפעם הבאה שהוא יגיע לכאן הוא יהיה יהודי יותר טוב".
יהודה:
"רשב"י מלמד אותנו להסתכל על המציאות מתוך ראייה פנימית, לחיות בתוך הממד הפנימי שמתחת לפני שטח המציאות החיצונית הנראית לעין. יום ל"ג בעומר הוא הזדמנות אדירה ללמוד על רשב"י, ללמוד מתורותיו, לפתוח שערים פנימיים בלב שלנו ובכל תפיסת העולם שלנו. ואין כמו עולם הנגינה לפתוח שערים אלו".
