מעגל החודשים שהחל בניסן מגיע לסיומו באדר, סוף טוב (הכל טוב). במהלך החודשים עסקנו בשנים-עשר כוחות הנפש: אמונה בניסן, שמחה באייר, תמימות בסיון, יראה בתמוז, שפלות באב, רחמים באלול, אמת בתשרי, אהבה בחשון, בטחון בכסלו, בטול בטבת, תענוג בשבט, רצון באדר. כוחות אלו הם הממד הפנימי במערכת הספירות של הקבלה, עשר הספירות הפכו ל-12 כיון שבספירת הכתר נמצאים שלשה כוחות (אמונה, תענוג, רצון).
| בר דעת
בשנה המעוברת שלנו ישנו אדר נוסף, בו מתחבא הכח השלושה-עשר השייך לספירת הדעת. במבט ראשון, חכמה בינה ודעת (ראשי תבות חב"ד) נראים כשמות נרדפים, אבל כבר למדנו להבחין בין חכמה ובינה, הארה אינטואיטיבית (חכמה) לעומת הבנה והשגה (בינה).
מה מוסיפה הדעת לאחר שיש חכמה ובינה? ובכן, יכול להיות שפגשנו תובנה מסוימת בחכמה והבנו היטב בבינה אבל עדיין איננו יודעים אותה ממש. ידיעה היא התקשרות אמתית לדבר, חוויה פנימית של הנפש, מוּדעוּת.
האדם רוכש את הדעת כשהוא נעשה בר-מצוה, בן שלש-עשרה / בת שתים-עשרה – בהתאמה למספר החודשים בשנה רגילה ומעוברת. יכול להיות ילד חכם ומבריק, יותר מהרבה מבוגרים, אבל הוא עדיין משחק ואינו אחראי למעשיו, יש לו חכמה אך אין לו דעת. רק בגיל 13 הוא הופך להיות בר דעת, וממילא גם 'אישיות משפטית' שיש לה בחירה, מחויבות ואחריות.
בהמשך לכך, הדעת מחברת את הרובד השכלי לרובד הרגשי, לוקחת את השכל הקר והאובייקטיבי והופכת אותו לחוויה אישית המתבטאת בעולם הרגש. בלי דעת, הרגש הוא הר-געש מתפרץ ללא שליטה (וללא מודעות), אבל הדעת מווסתת ומכוונת את הרגשות. הרגשות השונים הם כמו 'חדרים' שונים בנפש כאשר הדעת זורמת בתוכם וממלאת אותם, "וּבְדַעַת חֲדָרִים יִמָּלְאוּ כָּל הוֹן יָקָר וְנָעִים", ולכן נקראת הדעת בקבלה מפתח, המפתח למדות הלב. יותר מזה, מלבד חיבור השכל והרגש, יש רובד עליון של הדעת המחבר את הרובד שמעל-השכל אל האישיות המודעת: כך למשל הדעת 'תופסת' את הרצון (שפגשנו בו באדר א') והופכת אותו למשהו נוכח ומשפיע.
אם כן, לדעת יש תפקיד ראשי, מפתח-מאסטר. "דעת חסרת, מה קנית? דעת קנית, מה חסרת?". אבל מתברר שדווקא משום כך לפעמים 'מדלגים' על הדעת ולא מחשיבים אותה במערכת הספירות, כמו שהחודש ה-13 לא מופיע ברוב השנים. מדוע? כיון שהדעת היא 'השדכן הנסתר', הממד הפנימי ביותר שאי אפשר בלעדיו אבל הוא פועל בתוך המערכת, כמפתח הנחבא בחור המנעול.
| מתחברים בשמחה
שימו לב לפסוק "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ" – ידיעה אינה רק בתחום השכלי המופשט, אלא מתארת גם מעשה של זיווג, ולכן הממד הפנימי של הדעת נקרא יחוד. גם המשמעות הזו של הדעת, היכולת של בני הזוג לפגוש באמת זה את זה, מתחילה בגיל הבגרות, 12 ו-13 (כפי שהיה נהוג לעתים בדורות קודמים). לכן הדעת קשורה לשנה מעוברת, כמו אשה מעוברת, היולדת חודש נוסף.
חודשי השנה מקבילים גם לשנים-עשר השבטים, ושוב נשאל: מהו השבט השלשה-עשר? ובכן, כיון שבשנים-עשר השבטים החשבנו את אפרים ומנשה, הרי דלגנו על שבט לוי. במחנה ישראל במדבר חנו השבטים סביב סביב, כמו מעגל החודשים, ואילו שבט לוי היה במרכז – מחבר את כל השבטים לתמונה שלמה, בדיוק כמו כח הדעת. ומהיכן הגיע שמו של לוי? כך אמרה לאה אמנו, "עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי", במשמעות של חבור וזיווג, מתאים לכח הדעת.
כדי לחבר, לאחד ולייחד, נדרשת השמחה – "משנכנס אדר מרבים בשמחה". בלשון הקודש יש הרבה מלים לשמחה, כאשר הביטוי הכי ראשוני וגבוה הוא חֶדְוָה – מלה קרובה ליחוד. מהי חדוה? זהו רגש חד, כמו "וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ", חוויה ראשונית פשוטה, עוד לפני הביטוי החיצוני של שמחה וששון. חדוה = חיה זהו כח חיים אדיר (בחודש אדר) שמחבר יחד את כולם בשמחת פורים.
