פתחנו את המחזור הנוכחי של החודשים בניסן עם כוח האמונה בנפש, המשכנו באייר עם מידת השמחה (וספירת הבינה), וכעת הגענו לחודש סיון וקבלת התורה עם מידת התמימוּת, לאחר "שבע שבתות תמימוֹת".
התהלך בתמימות
מהי התמימות? "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ", מפרש רש"י "התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות..." – התמסרות פשוטה ותמימה. שימו לב לביטוי "התהלך בתמימות": מידת התמימות קשורה להליכה, כמו בפסוקים "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים" (אברהם אבינו), "הֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ תָּמִים". כל חיינו אנו צועדים בדרכים, ודרך החיים הנכונה היא ללכת בתמימות. אכן, לפי הקבלה לחודש סיון שייך חוש ההילוך, הליכה נכונה מתוך תמימות. וברמז: תמימות בגימטריא 4 פעמים דרך (וגם דרך 'פנים ואחור' – ד דר דרך דרך רך ך – הלוך וחזור בדרך).
בניסן עסקנו בדילוג וקפיצה, "קול דודי הנה זה בא, מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות" – זו פעולה חזקה ברגל ימין, גילוי של אמונה גדולה. לקפוץ מהר להר זה נהדר, אבל לא מספיק: כי כך מדלגים על העמקים, המקומות הנמוכים והקשים. בחיים האמתיים צריך לדעת גם לרדת במדרון ולעבור בשלום בעמק החשוך – זו ההליכה המתמידה, בה מודגשת דוקא רגל שמאל (השייכת לחודש סיון). לשם כך לא די בכוח האמונה הראשוני, הוא נותר עדיין 'מלמעלה', גילוי של 'אור מקיף' בנפש. רק במידת התמימות ניתן לעבור בבטחה בכל נפתולי החיים, "הוֹלֵךְ בַּתֹּם יֵלֶךְ בֶּטַח". התמימות היא המקום בנפש שמקבל את האמונה, קולט ומפנים אותה כדרך חיים.
בדרך התורה
רגע, האם טוב בכלל להיות תמים? אנשים 'חכמים' אומרים: אפשר להיות ילד תמים, אבל לאדם מבוגר היוצא למלחמת החיים אסור להיות תמים! כך ירמו וינצלו אותך...
ובכן, התמים אינו טיפש אלא חכם הבוחר ללכת בדרך התמימות (לשמור את תום הילדות). החכם-התמים יודע שיש מישהו שמנהל את העסק ואפשר לסמוך עליו לגמרי, אין צורך להתחכם יותר מדי. נכון שצריך זהירות, אבל לא כולם מנסים לרמות אותך, העולם לא נגדך כי אדון העולם אתך! החכם-התמים לא 'לחוץ' היכן להניח את הרגל בצעד הבא, כי יש לו דרך סלולה ללכת בה, דרך התורה, "אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ הַהֹלְכִים בְּתוֹרַת ה'" – איזה אושר! בקיצור, אנחנו תמימים שהולכים עם ההלכה, "אל תקרי הליכות אלא הלכות", ויהודי תמים הוא 'יהודי של שולחן ערוך'.
בזכות התמימות קיבלנו את התורה. כי מה יותר תמים מלומר "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע"? בלי לבדוק את הסחורה וללא צל של ספק, ממש "פתי מאמין לכל דבר". גם רות המואביה, גיבורת חג השבועות, היא דוגמה ומופת למי שזוכה להצטרף למקבלי התורה, באומרה בתמימות "אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ". זהו הכלי המתאים לקבל "תורת אמת" הבאה מחכמתו האין-סופית של הבורא, חכמה שרק תמימים יוכלו להבין. בדרך זו מגלים עד כמה "תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ", כמה שנלמד אותה היא עדיין שלימה כאילו לא נגענו בה – כמו שמסביר הבעל שם טוב, שיום פטירתו חל בשבועות.
רק תודה
כוחות הנפש שאנו עוסקים בהם הם הממד הפנימי במערכת הספירות הקבלית, והתמימות שייכת לספירת ההוד. אכן, הביטוי של התמימות הוא להודות – להודות באמת, להודות שאני לא יודע הכל ולא תמיד צודק ובכלל לא מושלם, לדעת להתוודות על חטא, וגם לומר תודה ולהכיר טובה.
חשבו רגע: כמה קשה לנו להודות (בכל המובנים). אנו כל-כך מסתבכים כדי לצאת בסדר, להצדיק את עצמנו ולהצטדק בעיני עצמנו, לא יכול להיות שטעינו... אבל ככל שנהיה יותר תמימים, כך ההודאה תזרום בפשטות וטבעיות, ישר ובלי חשבונות.
ולבסוף, במידת ההוד-התמימות מגיעים לתחושת המחויבות. מי שאיבד את התמימות, מסתובב בשריון של ציניות בתוך עולם אכזר ומנוכר – אינו מוכן להתחייב לשום דבר. הכל בערבון מוגבל מאוד. רק התמים מוכן להתחייב "נעשה ונשמע", נקיים תרי"ג מצוות, ממש שגעון... ההתחייבות התמימה הזו מחברת אותנו בקשר אמיץ עם הקב"ה הנקרא "מחויב המציאות", והנה אנחנו ממש אתו, "תמים תהיה [ואז תהיה] עם ה' אלהיך" – "ישראל והתורה והקדוש-ברוך-הוא הכל אחד".
פורסם לראשונה בעלון התחדשות, מאת הרב יצחק גינזבורג
