חג האהבה והמשפחה - לרגל ט"ו באב

להאמין באהבה

היום החמישה עשר בחודש אב מוכר לנו כ'חג האהבה'. המקור למנהג זה – גם אם הוא לא תמיד נחגג בצורה יהודית - לקוח מהמקורות. המשנה במסכת תענית מספרת כי "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים. שבהם בנות ישראל יוצאות בכלי לבן וחולות [רוקדות] בכרמים". למעשה תוכן יום זה היה יום השידוכים. והוא הוקדש ליצירת מפגש בין איש ואישה שמחליטים להקים יחד בית ומשפחה.

אין זה סוד כי היום יותר מאשר בעבר, ישנה תחושה כי האהבה חמקמקה מדי, רגעית ובלתי יציבה. הנתונים מספרים על אחוזי גירושין גבוהים בהרבה מאשר בעבר ולפיהם כל זוג שלישי צפוי להתגרש לצערנו במהלך חמש עשרה השנים הראשונות לנישואיו.

מודל המשפחה היהודית המבוסס על קשר נישואין בין איש לאישה היוצרים תא משפחתי עם ילדים - נמצא במרכזה של סערה תרבותית בשנים האחרונות. בעולם המערבי טוענים לקיומם של חלופות, של קשרי אהבה שונים, ותהיות לגבי הצורך להתחתן בכלל. חג האהבה הוא הזדמנות בשבילנו, לתהות מהי האהבה וכיצד ניתן לאחוז ולהיאחז בה.

איש ואישה

פתגם יהודי מפורסם קובע כי "איש ואישה זכו – שכינה ביניהם". משמעות משפט זה היא שזוג המצליח לפתח ולייצב את האהבה שביניהם, זוכה להתגלות אלוקית בתוך הבית שהוא בונה. היהדות רואה בקשר בין איש לאישה ערך מוסף, רוחני ועמוק הרבה מעבר למשיכה המינית המשותפת עם בעלי החיים. באדם בשונה מהבהמה נטועה נשמה, טבע רוחני, שתובעת את מקומה המרכזי בכל מערכת יחסים. השותפות שבין איש ואשה יוצרת מרחב שבו שורה שכינה.

ספר הזוהר מתאר גבר ללא אישה (וכן להפך) כאדם חסר, פגום ובלתי שלם. בתלמוד נקבע כי "מי שאין לו אישה – אינו אדם". ביטויים חריפים אלו ממחישים כי היהדות רואה בקשר בין איש ואישה שותפות הכרחית על מנת להגיע לשלמות. העובדה כי היכולת להביא ילדים לעולם מתאפשרת רק בעזרת שיתוף פעולה של איש ואישה, משקפת את המשמעות לכך כי כל אחד מהם ממצה את פוטנציאל היצירה האישית שלו רק בעזרת הפריה הדדית. חכמת הקבלה מלמדת כי לא רק לשם הבאת ילדים נדרש שיתוף פעולה בין המין הנשי למין הגברי, אלא שמההפריה ההדדית בין האיש לאישה בחתונה, נוצרת יצירה רוחנית.

על-פי ספר הזוהר, איש ואישה הם למעשה נשמה אחת שהתפצלה לפני ירידתה לעולם. מסע החיים עד לרגע שבו נוצר קשר האהבה ומבשיל לברית הנישואין, הוא מסע של חיפוש אחר הנפש התאומה. מסע המכיל עליות ומורדות, ולפעמים חלילה גם טעויות וכישלונות, אבל  לבסוף נפגשים, ושני חלקי הנשמה כורתים קשר של ברית ומחויבות הדדית. איש בלי אישה, או אישה בלי איש, יראו את העולם בצורה חד ממדית, מזווית הסתכלות נכונה ואמתית, אך לא שלמה.  אנחנו איננו מסוגלים לתאר לעצמנו עולם ללא נשים, או עולם שבו ישנם רק נשים,

כשם שכל אחד מאיתנו מכיל מטען משותף שקיבל משני הוריו, גם לילדינו נעביר הלאה את הידיעה כי כל אחד בפני עצמו, הוא חסר ובלתי שלם, ורק בעזרת שיתוף פעולה והשלמה הדדית נגיע אל השלמות.

מה אתה בוחר?

במרכזם של חגיגות המחול בכרמים עמדה השאלה אותה הפנו המחוללות לבחור שמצא חן בעיניהם "מה אתה בוחר?".

המשמעות הפנימית של האהבה היא בחירה, בקשר הנישואין מביעים בני הזוג את בחירתם המוחלטת זה בזו, על פני כל שאר בני האדם. בחירה זו כרוכה בוויתור, בהתמקדות. אדם נשוי, אינו חופשי לעשות ככל העולה על רוחו, למרות זאת, הוא בוחר בוויתור זה באהבה, מתוך האהבה.

המחסום הכבד ביותר בפני האהבה, הוא כאשר איננו מסוגלים להחליט, כשאנחנו מסרבים לבחור. מעדיפים ליהנות ממגוון ההיצע על פני רקימת קשר עמוק, וכריתת ברית של אהבה. לפעמים, גם לאחר ההחלטה להינשא, מסתבר כי במעמקי הנפש היא עדיין סרבנית אהבה, לא מסוגלת לבחור, וישנו מחסום פנימי המעכב את צמיחת האהבה.

ישנה שאלה מפורסמת הנקראת שאלת ה'ידיעה והבחירה' - מצד אחד אנחנו מאמינים כי ה' משגיח על כל העולם ויודע כל מה שנעשה בו, ומצד שני אחד מעיקרי האמונה הוא שבידינו בחירה מוחלטת לבחור בטוב או ברע, ולשאת באחריות על בחירתנו. כיצד? אם אלוקים יודע מראש, כיצד ניתן להטיל את האחריות עלינו? ואם אנו אלו שמחליטים, כיצד יודע אלוקים מראש מה נחליט? רבים מגדולי ישראל, עסקו בשאלה זו, הממחישה לנו כי למרות כל מה שנלמד, דרכי האל נסתרות עבורנו, גם מה שנראה עבורנו כשני הפכים סותרים, אצלו הוא אפשרי. למעשה, הבחירה של ה' בנו, היא שמעניקה לנו את חופש הבחירה המוחלט, לבחור בטוב או חלילה לטעות.

היהדות איננה מכירה בגורל או במזל אשר קובע על האדם מראש את מסלול חייו. נפש כל אדם מורכבת משתי נפשות, המתחרות ביניהם. הנפש הבהמית דומה באופייה לאינסטינקטים הטבעיים של בעלי החיים, לעומתה יש בכל אדם נפש אלוהית – נשמה שמכוונת אותו לבחור בטוב, להעדיף את הרוחני והקדוש. אצל בעלי החיים אין אהבה, לכן אצל רוב בעלי החיים אין קשר קבוע, בוודאי שלא קשר נישואין. הבחירה של האדם, לבחור בנפש האלוקית שלו, בנטייה האנושית לאהבה וקשר, כרוכה גם היא בוויתור על העדפותיה של הנפש הבהמית. היהדות מאמינה כי בכוחו של כל אדם להתגבר על נטיותיו הטבעיות, או על יצריו ותשוקותיו, ולבחור באהבה.

'חג האהבה' החל בט"ו באב הוא למעשה יום של בחירות ונשיאת חן, בו אנו חוזרים שוב להיות בני חורין לבחור באהבתנו. להיות מסוגלים להיפתח אל החצי השני של נשמתנו, השונה, המשלים, ולכרות אתו ברית אהבה. לאהוב את הבחירה ולבחור באהבה.

תשובה מאהבה

חמישה עשר באב מגיע בשבוע שלאחר צום תשעה באב שבו מציינים את חורבן בית המקדש. הקשר בין התאריכים מוביל אותנו למאמר חכמינו: "כל המשמח חתן וכלה – כאילו בנה חורבה מחורבות ירושלים". כל חתונה וכריתת ברית בין גבר ואישה בעם ישראל, היא שלב בדרך לבניין בית המקדש. בית המקדש עצמו חרב בשל שנאת חינם, שפירושה תפיסת עולם אגואיסטית שבה כל אחד מתמקד בעצמו, במובן זה חורבן בית המקדש נמשל לתהליך גירושין מתבקש בעקבות אובדן האינטימיות, כאשר כל אחד עסוק רק בעצמו, הגירושין הם רק עניין של זמן.

חג האהבה מסמן עבורנו את הדרך שבה יבנה המקדש מחדש – בעזרת חידוש האהבה. אם בעבר התאפיין הקשר שלנו עם ה' בעיקר ביראה – פחד ורתיעה מעוצמתו של האל, הרי ריפוי פצעי הגלות, ותיקון חטא השנאה שהביא לחורבן, ייעשה דווקא על ידי תשובה מאהבה, מתוך רצון לקרבה ולדבקות בה'.

פירושה של האהבה היא התרכזות במילוי רצונו של הזולת. לכן, מבחן האהבה נקבע על פי החסידות באהבת "מה שהאהוב אוהב". גם אהבת חבר, בן זוג או בת זוג יכולה להיות לפעמים חלק מתפיסה אגוצנטרית, שמטרתה סיפוק אישי והנאה עצמית. אהבת אהוביו של בן הזוג הוא המבחן לאהבה אמתית מסורה ומכילה, ששמה את אהובינו במרכז.

על פי אותו העיקרון המבחן של אהבת ה' אם נרצה לוודא שמדובר באהבה אמתית ולא רק באמצעי למלא חוסרים, היא באהבת אהוביו של ה' – עם ישראל. "ואהבת לרעך כמוך – זהו כלל גדול בתורה", אהבת ישראל, היא המדד לאהבת ה', ובראש ובראשונה אהבת בת הזוג – ואהבת לרעייתך כמוך.

כאשר תחודש האינטימיות ונשוב להאמין באהבה, כשנייצב את הבית הפרטי שלנו, עד שיהיה מלא וגדוש באהבה, אז יבנה בית המקדש שמכונה גם 'בית הבחירה', ונרגיש חופשיים ומשוחררים לבחור. בטוב.

שאף אחד לא יישאר לבד

המשנה מספרת לנו כי הימים שבהם התקיימו 'מסיבות השידוכים' בכרמים, היו הימים הכי טובים והכי שמחים בשנה. השמחה הגדולה מלמדת על המחויבות החברתית הגבוהה שהייתה בעם ישראל, לכך שאף אחד לא יישאר לבד.

כל אחד מעם ישראל הוא אח שלנו, לכל אחד תפקיד מיוחד, ולכל משפחה שליחות מסוימת. בעם ישראל לא רואים את האהבה, כעניינו האישי של כל אחד ואחד, כל העם התגייס לדאוג שכל בודד ימצא את אהבתו, כי כל זוג  שכורת ברית אהבה מגדיל את האהבה בעם ישראל.

כאשר זוג מתחתן כדת משה וישראל, אנחנו מברכים על כך ש"השמחה במעונו", השמחה היא בכל העולמות, שמחה של ה', שמחה של כל עם ישראל. "כל המשמח חתן וכלה – כאילו בנה חורבה מחורבות ירושלים". גם בימינו, זוהי מחויבות חברתית ויהודית של כולנו, לדאוג לכך שאף יהודי לא יישאר לבד. התגייסות לחיזוק ערכי המשפחה ולחידוש האמון באהבה היא משימה לאומית שעלינו להפנות אליה משאבים.

כאשר דוד המלך רוצה לבקש מה' עזרה, הוא מספרכיצד פינה מזמנו, מסדר-היום העמוס שלו כמלך (כמו ראש ממשלה היום), כדי לדאוג לשלום בית של כל איש ואשה שפנו לעזרתו. גם היום, חיזוק ערכי המשפחה, והעזרה לכל זוג שהקשר ביניהם נקלע לקשיים, צריכים להפוך למשימה לאומית, המוטלת בראש ובראשונה על כתפיהם של המנהיגים, המבינים את גודל חשיבותה של האהבה לחוסן הלאומי.

משפחה אחת

עם ישראל הוא משפחה אחת. ב'שיר השירים' נמשל הקשר שבינינו לה' לקשר האהבה. ה' הוא הבעל האוהב, עם ישראל הוא האישה האהובה, וכולנו הילדים. כולנו יחד, משפחה, משפחה, זוג ועוד זוג, מרכיבים מארג קסום של עם איתן, של משפחה אחת גדולה.

כאשר בלעם הרשע רצה לקלל את עם ישראל, הוא הסתכל עליהם וראה כיצד האוהלים שלהם בנויים בצורה כזו, שהפתחים אינם אחד מול השני, כך שלכל משפחה המרחב האינטימי והפרטי שלה. מתפעם מעוצמת האינטימיות, קרא בלעם: "מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל!".

האהבה דורשת אינטימיות. חג האהבה הוא גם חג הצניעות. יום שבו כל משפחה מתכנסת אל תוך הבית החמים, שבו אפשר להסיר את חליפת הגאווה, את התדמית החיצונית שלובשים בחוץ, ולהיות שוב את עצמנו. ליצור עולם פנימי, זוגי ומלא באהבה.

ומה עוד קרה בט"ו באב?  על קצה המזלג...

הימים הכי טובים

המשנה במסכת תענית אומרת כי "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים". ימים אלו הוקדשו לבניית בתים חדשים בעם ישראל, ולדאגה לכך שכל אחת ואחת תמצא את בן זוגה. הגמרא מספרת לנו על שישה אירועים היסטוריים המסמלים אהבה ואחדות שהתרחשו בדיוק ביום זה, ט"ו באב.

כולנו עם אחד

עם ישראל מורכב משבטים שונים, שנים עשר בניו של יעקב נהיו לשנים עשר שבטים שתורמים כל אחד את אופיו המיוחד לעם ישראל. ביום זה הוסרה מגבלה זמנית על נישואים בין חלקי עם ישראל שהייתה תקפה בתקופת הכניסה לארץ. יום זה שבו הוסרה מגבלה זו, מסמל את היכולת שלנו – שבטים שונים בעם ישראל – להתקדם ביחד, למרות חילוקי הדעות, ולקבל אחד מהשני.

השבט שחזר לעם ישראל

בעקבות הסיפור המזעזע המוכר כ"פילגש בגבעה", הוכרז חרם על שבט בנימין, חרם זה כמעט והביא לאובדן שבט שלם מעם ישראל. יום זה שבו בוטל החרם, מסמל את ההבנה שהדרך לתקן עיוותים מוסריים, היא לא באמצעות אלימות או חרמות, אלא דווקא בהוספת אור והקרנת אהבה.

כשכלו  מתי המדבר

לאחר "חטא המרגלים" – שהוציאו את דיבת ארץ ישראל ושכנעו את העם שההתיישבות בארץ מסוכנת, נענשו עם ישראל ב-40 שנות נדודים במדבר, ורק הדור הבא זכה להיכנס לארץ ישראל. בט"ו באב הסתיים העונש, ובני ישראל יצאו לדרך שוב לארץ ישראל. מאורע זה מציף עבורנו את אהבת הארץ, זו שמתחדשת במלוא המרץ דווקא לאחר משבר וקרע זמני.

אפשר לעלות

כמעט מאתיים שנה היה עם ישראל מחולק לשתי ממלכות, ממלכת הצפון,  ממלכת ישראל, - וממלכת הדרום – ממלכת יהודה. ירבעם בן נבט, המלך הראשון של ממלכת ישראל, הציב מחסומים שמנעו מאזרחיו לעלות לירושלים ולבית המקדש, מתוך חשש ששם יתרחש איחוד מחודש של עם ישראל. רק כעבור מאתיים שנה, הסיר הושע בן אלה, המלך האחרון, את המחסומים, זה כבר היה קצת מאוחר, אבל בשבילנו זו קריאת כיוון להסיר את המחסומים הקיימים בין חלקי העם גם היום.

ניתנו לקבורה

מרד בר כוכבא פרץ כשבעים שנה לאחר חורבן בית המקדש, המרד שהצליח לגרש את הרומאים לשלוש שנים נכשל לבסוף, והרומאים טבחו בלוחמים ובתושבי ביתר – בירת המרד. במשך שלוש שנים לא אפשרו הרומאים לקבור את ההרוגים, הנס שהתרחש הוא שהגופות לא הסריחו במשך שלוש שנים, עד שבט"ו באב ניתן הרישיון לקבור את ההרוגים. נס זה סימל את העובדה שלמרות הכישלון והחורבן, ישנו גרעין שלא נרקב, הגלות הארוכה הייתה כמו זריעה באדמה של אותה גבורה שצומחת בנו היום.

מתחיל להתקרר

העצים שהיו מוסיפים לאש שדלקה ללא הפסקה על המזבח שבבית המקדש, מסמלים את הרצון לתת ולהתנדב כדי לבטא את האהבה שלנו לה'. את העצים היו חוטבים בתקופת הקיץ, שבה העצים יבשים, והעבודה הסתיימה ביום ט"ו באב, כאשר הימים מתחילים להתקצר. זה הזמן להתחיל להתכונן לתקופת החורף, וללילות הארוכים, בהם נידרש להדליק את האש, ולהרבה חום ואהבה.

המאמר באדיבות אגף ההסברה של תנועת דרך חיים