הבעש"ט בקש איזה דבר מגיסו רבי גרשון מקיטוב, והלה עשה לו מה שבקש ממנו. אחר כך שאל ממנו הבעש"ט מה אתה רוצה שאתן לך בשביל זה? רבי גרשון לא השיב, והבעש"ט אמר אני אתן לך מתנה לישב ולאכול בסוכה בליל ראשון של חג הסוכות הבא עלינו לטובה.
בערב חג הסוכות ירד גשם שוטף שנמשך לתוך ליל החג עד שלא היה שייך כלל לשבת בסוכה ואילו בסוכה של ר' גרשון לא ירד גשם כלל. משפחתו של רבי גרשון הדליקו נרות בסוכה, קידשו וישבו בסוכה כנהוג ולא מהרו לסיים את הסעודה.
הרב של העיר המתין עד חצי הלילה וראה שהגשם עוד מוסיף והולך ולא שייך כלל לישב בסוכה. רצונו היה להכנס לסוכה, לקדש על היין ולפחות לאכול כזית פת כפי שמובא בהלכה. בתוך כך ראה המשרת שחסר יין והלך להביא. כאשר עבר דרך סוכתו של ר' גרשון קיטובר ראה שהנרות שם דולקים וכל בני המשפחה יושבים בסוכה.
המשרת בא ואמר לרב מה שראו עיניו, אך הרב סרב להאמין והלך בעצמו לראות ונוכח שהאמת כדברי המשרת. אמר לו ר' גרשון שזו מתנה מגיסו הבעש"ט והרב שלח את משרתו להביא יין לקדש והתעכב שם בסוכה עד לגמר הסעודה.
נתינת מתנה היא לפי מציאת חן. על ידי שמשמשים את הצדיק מוצאים חן בעיניו. מובא בלוח 'היום יום' שהקשר בין הקב"ה ליהודים הפשוטים הוא על ידי מצוות מעשיות. יש משל על חכם מופלג מחד ובּוּר ועם הארץ מאידך שאין ביניהם יכולת לתקשר. רק כאשר החכם מבקש מהבור לעשות דבר מה נוצר ביניהם קשר.
גיסו של הבעש"ט מקבל ממנו מתנה ששייכת לבעש"ט בעצמו. כל המופת לא שייך לר' גרשון בפני עצמו. זהו "מעשה בעש"ט" מובהק ודוגמא מצוינת להשפעה של הבעש"ט. אמנם הבעש"ט נותן לר' גרשון את מדרגתו בגלל שמצא חן בעיניו, אבל ברור שר' גרשון צריך להיות כלי לכך בעצמו עם ביטול. העובדה שר' גרשון לא ידע להשיב לבעש"ט על השכר שהוצע לו מוכיחה שעשה זאת לשמה, ללא כוונה לקבל שכר.
יש סיפורים רבים על כך שהצדיק מרגיש שמגיע דבר מה למישהו ושעליו להעביר זאת, מבלי שהאדם ירגיש זאת כלל. לעתים הדבר הוא לכתחילה. ניתן לומר שהבעש"ט מרגיש קודם שמגיע לר' גרשון מתנה רוחנית השייכת למדרגתו, לפני שהוא מבקש ממנו שיעשה למענו. ר' גרשון חייב לעשות בעצמו ולכן הבעש"ט לכתחילה מבקש ממנו איזה דבר. יש סיפורים דומים על יהודים פשוטים שמגיעה להם עשירות גשמית. כאן מגיעה לר' גרשון עשירות רוחנית לפי מדרגתו.
מלשון הסיפור משמע שהבעש"ט לא היה זקוק כל כך לאותו הדבר. הוא עושה את עצמו שהוא זקוק לדבר, בדיוק כמו במשל החכם והאיש הפשוט. זהו סוד הצמצום שה' 'עושה את עצמו' זקוק לעבודת העולם באיזה מימד כדי לזכות את בני העולם העובדים אותו. לפני הצמצום לא היה ה' חסר כלום.
הבעש"ט צופה ברוח הקודש שירד גשם ולא יהיה ניתן להכנס בדרך הטבע לסוכה בשום פנים ואופן ולפיכך דואג שאצל ר' גרשון לא ירד גשם. מובא שדווקא הגשם תלוי באתערותא דלתתא. מקום שבו לא יורד גשם הוא גילוי של בחינת טל - "טלא דבדולחא" - ש"לאו בזכות תליא מילתא" אלא במציאת חן בלבד.
ביחד עם המתנה ישנו גם ענין של פרסומי ניסא, פרסום אלוקות על ידי אותות ומופתים הנעשים על ידי הצדיקים. זה גילוי שם הוי"ה - מידת הרחמים - הנמצאת למעלה מהטבע.
יש מימד החוזר בהרבה סיפורי הבעש"ט, שמישהו צריך להתפלא כחלק מהסיפור איך הנס מתגלה למישהו אחר. במידה מסוימת זו המלכות של הסיפור. גם כאן הרב, שהוא בודאי תלמיד חכם וצדיק, מתפעל מאד. הוא מכבד את המצוות ועושה מאמץ גדול לקיימן, ולמרות זאת אצלו יורד גשם והוא לא יכול לקדש בסוכה. הפליאה גדולה כל כך, עד שהרב – שלא מסופר שהיה מתנגד, אלא כנראה רק בעל נגלה שכלתן – סרב להאמין עד שהלך בעצמו וראה את הנס.
ר' גרשון מספר לרב שזו מתנה מגיסו הבעש"ט. עבור המקושרים לבעש"ט הנס הוא דבר פשוט, אבל עבור הרב זו התפעלות עצומה. בשביל המשרת זו סתם התפעלות שיש כאן צדיק אחד - ר' גרשון. לעומת זאת אין פליאה תמימה אצל הרב שמחזיק את עצמו גדול כמו ר' גרשון. זו 'שבירת כלים' במידה מסוימת בעבורו, שבירה של מוסכמותיו. לכן הוא צריך לבוא בעצמו כדי לראות את הנס.
כאשר ר' גרשון אומר שזו מתנה מאת הבעש"ט הוא עושה פרסומי ניסא. אם הרב לא היה מקורב עד כה לבעש"ט, מן הסתם התקרב אליו לאחר המעשה. הרב אפילו התעקש לשבת בסוכה עד לגמר הסעודה. נס שעושה הבעש"ט הוא שלם עד הסוף. ידוע שהבעש"ט אהב במיוחד את חג החנוכה דווקא בגלל הנוהגים בו באופן של מהדרין מן המהדרין, עד הסוף – כך הוא גם כאן, עיקר החיבה היא לקיים את המצוה בהידור עד הסוף ולא רק לצאת ידי חובה בלבד. כאשר עושים סעודה של מצוה פונים מהרוחניות לגשמיות של המצוה. הרוחניות היא עשיית הקידוש ואילו הישיבה והאכילה הן חלק הגוף. אצל מורנו הבעש"ט הנס מגיע עד למטה מעשרה טפחים, עד לגוף היהודי.
