מוריה אטינגר מדברת

ימים ספורים לאחר שבעלה מאיר נחשף בסרטו של אברהם שפירא בתאגיד השידור הציבורי "כאן", אנו מפרסמים בקול היהודי ראיון עם רעייתו של מאיר, מוריה אטינגר.

הראיון נערך בידי יעל בנימין, מעלון הנשים "דיבורים מהלבונה" היוצא לאור מדי חודש, ויפורסם במלואו בגיליון חודש תמוז של העלון.

אטינגר משתפת בראיון בגילוי לב נדיר, את תחושותיה ברגעים הלא פשוטים שחוותה בשנים האחרונות סביב רדיפת השלטונות, וכאשר בעלה נמצא בבית הכלא, ושיאם בלידת בנם הראשון, כאשר היא ללא בעלה.

"מצאנו את עצמינו מחוסרי בית"

"כשהחלטתי שאני רוצה להתחתן, ידעתי שאני מחפשת בחור שעבודת ה' שלו קשורה לא רק לפרט אלא גם לכלל כי מישהו שיש לו רק עבודת ה' פרטית ולא גאולה ומאבק, מבחינתי חסר לו משהו מהותי בחיים", פותחת אטינגר.

"ב"ה מצאתי את מה שחיפשתי", היא מחייכת, ועוברת לתאר את המסע שעברו בני הזוג בשנים האחרונות, כאשר מאיר מסומן בידי המחלקה היהודית בשב"כ כמי שיש להילחם בו עד חורמה על רקע פעילותו ורעיונותיו.

"כולם חשבו שאני משוגעת שאני מתחתנת איתו, וגם הוא בעצמו הזהיר אותי שלא הולכים להיות לנו חיים פשוטים... זה לא איים עלי. להיפך, זה עשה לי חיות. הרגשה שאני הולכת על משהו גדול, לא על חיים סתמיים. כמו שרציתי".

ארבעה חודשים אחרי החתונה, בזמן שהתגוררו בגבעת רונן בשומרון, הגיע צו ההגבלה המנהלי הראשון של אטינגר כנשוי.

"קיבלנו צו מנהלי שאוסר על מאיר להימצא בכל רחבי יהודה ושומרון ובירושלים, וכבונוס, רשימה של שנים עשר אנשים שאיתם אסור לו ליצור קשר – אחרת יעצר. היום מחלקים צווים כאלה על ימין ועל שמאל, אבל אז זה היה שוק. ההורים שלי משילה ושלו מירושלים, אז מצאנו את עצמינו מחוסרי בית, ללא כתובת לפנות אליה. נסענו לדודה שלי שגרה בפתח תקוה, וגרנו אצלה במשך שבועיים. זה היה השלב הראשון במסע", נזכרת מוריה.

לגלות שבעלך "ראש ארגון טרור"

בשלב זה החליטו בני הזוג לעבור להתגורר בתקופת ההרחקה בצפת.

"היינו בלי ילדים, וחשבנו שזו הזדמנות טובה לגור בצפת. ההתלבטות היחידה הייתה הנסיעות כי עבדתי אז באולפנת מעלה לבונה. התייעצנו עם הרב יצחק גינזבורג, והוא כתב לנו: "שיהיה ברכה והצלחה בנסיעות". הברכה הזו התקיימה במאה אחוז", היא נזכרת בהתרגשות. "במשך כל התקופה הזו, לא הייתה נסיעה אחת שארכה לי יותר משעתיים מפתח הבית בעיר העתיקה בצפת עד פתח האולפנה במעלה לבונה, ונסעתי רק בטרמפים. זה לא דרך הטבע".

אלא שהתפתחות נוספת הגיעה לאחר הצתת הבית בדומא, אירוע שהסעיר את המדינה וסימן קו פרשת מים ביחס השלטונות למכונים "נוער הגבעות".

"השב"כ הוציא הודעה שמאיר הוא ראש ארגון טרור ושלשה ימים אחר כך הוא נעצר", מספרת מוריה. "בזמן הזה בדיוק הייתי בביקור בשילה. פתאום אנשים ברחוב התחילו לפנות אלי, לשאול מה קורה ואם אני בסדר. התקשרו אלי חברות ובנות משפחה. לא הבנתי מה קרה. אני רגילה למעצרים, אבל לא דמיינתי שזה מעצר כל כך מתוקשר. ידענו שזה הולך להיות. אבל עכשיו בכיתי שאני הולכת תקופה ארוכה לבד", היא משחזרת.

"החלום שלי היה שמאיר ישתחרר ללידה"

מה עשית כשהבנת את זה?

"כשעובר על אדם קושי כדאי לו להיות ליד אנשים שמבינים אותו ויודעים מה הוא עובר. נסעתי ליצהר, לעקיבא ואיילת השחר הכהן, משפחה למודת מעצרים והרחקות, ושם עברתי את התקופה הזו. זה היה מדהים לראות איך איילת יודעת בדיוק מה להגיד ומה לעשות, היא הבינה בדיוק מה עובר עלי.

הייתי עשרה חודשים לבד, במהלכם גם ילדתי את בני הבכור, נצח בנימין. החלום שלי היה שמאיר ישתחרר ללידה אבל זה לא קרה.

בלילה של הלידה הוא ביקש שיתנו לו שעות טלפונים מעבר לרגיל ולא נתנו לו. הוא ידע שהלידה מתקרבת, אבל לא ידע כשנסעתי ללדת. זה ממש שבר אותי. הטלפונים בכלא נפתחים בשמונה ואז הוא התקשר. הייתי  אז בשלב שלא יכולתי לדבר. איילת השחר הכהן, שהגיעה איתי לידה, אמרה לו להתקשר עוד חצי שעה. כמה דקות אחר כך נצח כבר היה בחוץ. מאיר הפסיד את הלידה וזה היה מבאס בטירוף.

כל הרופאים ידעו מי אני. תוך כדי הלידה נכנס איזה רופא, מראה לי על המסך של הטלפון את הרב כהנא ואומר לי "אני מעריץ אתכם". האמת שהוא לא בא לי טוב באותו רגע", היא נזכרת בחוסר געגוע, "בכל זאת הייתי בלידה... אבל בסוף אתה מבין שחיים של שליחות זה להבין שכל רגע ורגע אתה בשליחות. גם אם זה לא נח לך עכשיו".

"הניסיון האמיתי זה לא רק הרחקה או כלא"

מה נותן כח לחיות ככה?

"עברתי בחיים דברים קשים. אבל כאן הרגשתי אחרת. זה לא התחושה הרעה של אדם שבאמת יש לו צרות.

כשאתה משלם מחירים על הגאולה, על משהו שאתה יודע שזה מה שה' רוצה ממך, אז אתה במקום אחר. אנשים סביבי לא מבינים. אבל בשבילי זה נראה דבר הגיוני. אם אתה בוחר ואתה רוצה, אז אתה נהנה, אתה שמח".

חודשיים אחרי הלידה מאיר השתחרר ממעצר מנהלי, אך נותר תחת תנאים מגבילים מחמירים, והמשפחה הצעירה עברה להתגורר בנחם, מושב סמוך לבית שמש.

"בנחם ממש אהבו אותנו, אמרו כל הזמן שאנחנו גיבורים... הייתי מעבירה שם שיעורים בשבת, וגם הולכת לשיעורים ותמיד הם שמחו שבאתי. מצד שני זו הרגשה של בדידות. בזמן הכלא הייתי ביצהר, מוקפת באנשים שבראש שלי ומבינים אותי".

את עומדת מול ה' ושואלת את עצמך מה אני עושה פה, ומה את עונה לעצמך?

"בתקופות ממש קשות מה שמחזיק אותך זה החלום הגדול. אבל הניסיון האמיתי זה לא רק הרחקה או כלא, אלא כמה חיות או יובש יש לך מהשליחות שלך בחיים. השאלה היא כמה אתה הולך עם ה' ומחובר למקום שהוא שם אותך שם".

לקראת תום תקופת ההרחקה הארוכה, משפחת אטינגר התלבטה לאן מועדות פניה, כאשר האפשרות של יהודה ושומרון לא היתה תחילה על השולחן בשל החשש מהארכה נוספת של הצו.

"סגרתי שאני ממשיכה בבית הספר בלוד, מצאנו דירה ברמלה וחיכינו לראות מה קורה עם הצו הבא לאחר שהצו הקודם הסתיים. עברו שבועיים שקטים. אין צו. אמרנו יאללה חוזרים לשומרון. ביטלתי את העבודה, התנצלתי. ביטלנו את החוזה בדירה ברמלה. מצאנו דירה שוב בגבעת רונן וקבעתי שני ראיונות עבודה בבתי ספר בשומרון. זהו. חוזרים הביתה".

"מפגש אמיתי עם כל עם ישראל"

אולם בשב"כ, כפי שעשו במקרים נוספים, אוהבים "לשחק" עם הצווים ולנסות וליצור קשיים נפשיים סביב היכולת שלהם להנפיק ולחלק את הצווים כרצונם.

"אנחנו יושבים בנחת בבית בנחם על כוס קפה באמצע הלילה, ופתאום - דפיקות בדלת. שב"כ. צו הרחקה לעוד ארבעה חודשים. חשבתי שאני מתה. הרגשתי שההרחקות דפקו לי את החיים ואין לי כח יותר.

בעלי הבית בנחם היו צדיקים שהשאירו אותנו עד שנמצא דירה בלוד ובסוף מצאנו דירה בדיוק מול ביה"ס", היא מתארת.

למרות כל מה שעברה, מוריה מוצאת גם במה שנראה על פניו כדבר רע, את הנקודות הטובות.

"אני מרגישה שההרחקות הן מתנה. הן פתחו לי פתח לראות את העולם ממקומות שונים. להכיר יהודים שלא הייתי פוגשת בחיים. מגוון של מקומות, אוכלוסיות, זה מכניס אותך להסתכלות אחרת על החיים.

למשל באסיפת הורים אמא אחת מספרת לי שהבן שלה סיפר: "יש לנו מורה אחת עניה, כי יש לה טלפון עם מקשים...". גם כשאתה הולך לביקורים בכלא אתה פוגש אנשים שלא היית פוגש בשום מקום אחר. זה משהו שמביא אותך למפגש הכי אמיתי עם כל עם ישראל".

הראיון פורסם בעלון "דיבורים מהלבונה" - ירחון נשי מבית היוצר של אלפנת לבונה. לקבלת גיליון לדוגמה ורכישת מנוי>