לפי הקבלה, לחודש שבט מיוחדת האותצדי"ק, ולכן מתבקש לעסוק בחודש זה בנושא ההתקשרות לצדיק. אפשר לדבר ולספר על צדיקים מדורות קודמים, תוך תחושה של מרחק מסוים, אבל כעת אנו עוסקים בצדיק בן הדור שלנו, שנפטר רק לפני כשלשים שנה (בשנת תשד"ם) – אשר סיפורי-הפלא על קדושתו ופרישותו, גדולתו בתורה ותפילה, ומעשי-המופת שנעשו בזכותו, אינם אגדות-עם אלא עובדות ממשיות בחתימת עדי-ראיה מהימנים החיים עמנו היום. ראוי לציין שהבבא סאלי הוא חוליה מרכזית בשרשרת מפוארת של משפחת רבנים ממרוקו – החל מסבו הגדול רבי יעקב אבוחצירא, ועד נכדיו הצדיקים החיים עמנו כיום הזה ורבים ההולכים לאורם.
עצם קיומם של צדיקים כאלה בתוכנו, מרומם אותנו מעל החיים האפרוריים וממחיש את אהבת ה' ורחמיו עלינו. חז"ל אומרים שבתחילה רצה הקב"ה לברוא את העולם במידתהדין, אך ראה שאין העולם מתקיים ושיתף את מידתהרחמים, ומוסבר בחסידות שהרחמים הם "גילוי אלוקות על-ידי צדיקים ואותות ומופתים שבתורה". הצדיק פותח חלון לעולם עליון, וממתיק את מידת הדין הקשוחה, על ידי דבקותו בה' ועל-ידי אהבת ישראל השופעת ממנו.
שפע הברכות והישועות על-ידי ה'צינור' של הצדיק, מזכיר את מזלדלישל חודש שבט – שבו דולים מים חיים, "וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה" – הן לפי הפירוש הפשוט "כי תשיגו ישועות בלי עמל וטורח" (המלבי"ם) והן לפי תרגום יונתן המפרש: תקבלו לימוד חדש בחדוה מבחירי הצדיקים. אמנם "אין מזל לישראל" אך מכל המזלות הדלי נחשב מזלם של ישראל (כדברי האבן-עזרא), כרמז לשפע ברכה הנובע ללא הגבלה דרך המזל הנוזל. מקובל שהבעל-שם-טוב אמר: "כשפוגשים נושא דליי מים, שיאמרו שהבעל-שם-טוב אומר שזה סימן ברכה" – וכן כשפוגשים את חודש שבט נושא דלי מים.
רבי ישראל היה נוהג לערוך סעודות מצוה בהזדמנויות שונות, ובמיוחד בימי הילולא של גדולי הצדיקים (כמקובל בקהילות יוצאי מרוקו), וסיפורי מופת רבים נקשרו לסעודות אלה. מעניין ששם אביו של רבי ישראל היה רבימסעוד– רמז שבנו ידעלסעודאנשים על-ידיסעודה. פעם אחת סיפר רבי ישראל עצמו שהצדיק רבי מנחם מענדל מויטבסק התגלה אליו והקים אותו ממיטתו כדי שיעשה סעודה לכבודו ביום ההילולא שלו.
אפשר אולי לשאול, מה המיוחד בסעודה? והרי כולנו אוכלים, ממש כמו בעלי-החיים. אכן, יש אנשים שהאכילה מורידה אותם לדרגה של בהמה... אבל הצדיק אינו אוכל מתוך תאווה מגושמת, וכך גם הבבא סאלי היה מסתפק במועט מן המועט להחיות את גופו. אכילתו של אדם כזה שקולה להקרבת קרבנות – כאשר המאכל הגשמי עולה ונכלל בגוף האדם ומתעלה עמו בתורתו ותפילתו, כמו שהקרבן עולה בלהב המזבח. כאשר יצחק אבינו רצה שתחול עליו רוח-הקודש, אמר לבנו להכין לו סעודה, וכך גם אמרו חכמים "כל הנהנה מסעודה שתלמיד חכם שרוי בתוכה כאילו נהנה מזיו השכינה". הזכרנו שלפי הקבלה האות של חודש שבט היא צדי"ק, וכעת נוסיף שלחודש הזה התייחדחושהאכילה– לתקן את האכילה, עד לדרגת הצדיק היכול לפעול רפואה וישועה גם בשיירי מאכלו.
כששומעים את העדויות על מעשי המופת הרבים שנעשו בזכות רביישראלבבא סאלי, אפשר בהחלט להאמין לסיפורים המופלאים על רביישראלבעל שם טוב (וכבר אמר אחד הצדיקים שצריך להאמין שכל מה שסופר על הבעש"ט היה יכול להיות). אכן, הרבי מליובאוויטש התבטא על הבבא סאלי שהוא "יהודי של הבעל שם טוב" (א בעל-שםסק'ע איד).
לא מדובר רק על דמיון חיצוני. לבבא סאלי היה קשר נפשי עמוק לבעש"ט וכל גדולי החסידות אחריו. כך מסופר שכאשר הגיע הבבא סאלי ללמוד בישיבת המקובלים בית-אל (בשנת תרפ"ב), ישב בפינה ולמד בספר חסידות, כאשר כולם לומדים רק בספרי הקבלה, וכאשר מישהו התחיל לדבר אתו אמר לו הבבא סאלי בביקורת: כל מה שאתם לומדים, אם זה בלי תורת הבעל-שם-טוב, זה לא זה... (שכן ההשגחה העליונה הורידה לדורות שלנו את תורת החסידות המגלה את האור הפנימי בחכמת הקבלה ומלמדת להבין אותה כראוי).
בהקשר זה התפרסם המעשה הבא:
העיקר כאן אינו ההקפדה על אותו רב (מעשה חריג של 'דין') אלא יחס הכבוד כלפי צדיק כבעל-שם-טוב. החיבור של הבבא סאלי לתורת החסידות וגדוליה הוא מפתח לקירוב לבבות בין העדות השונות בעםישראל– כאשר המסורת האשכנזית מתחברת למסורת של יהדות צפון אפריקה, כל אחד עם סגנונו המיוחד וביחד עולה ניגון של כלל ישראל. ואם כבר עוסקים בחיבורים, נזכיר רמז עממי יפה: "אתם נצבים היום כֻלכם לפני ה' אלהיכם" –אתםראשי תבותאשכנזים,תימנים,מרוקאים (וכל השאר נכנסים באמצע...), שהם גם ראשי תבותאמת.
הבבא סאלי ביקר בארץ כמה פעמים, ובשנת תשי"א אף עלה לארץ עם משפחתו. אך כעבור תקופה לא ארוכה חזר לחו"ל, ורק בשנת תשכ"ד עלה לארץ והשתקע בה.
מאחורי הנדודים האלה נמצא הסיפור המורכב של הדורות האחרונים: מצד אחד, הישוב היהודי בארץ הולך וגדל, ברוך ה', וכבר ניתן בקלות יחסית לעלות לארץ הקודש, כמשאת-הנפש של כל דורות הגלות. כדאי להזכיר שרבי יעקב, סבו של הבבא סאלי, ניסה כמה פעמים לעלות לארץ, ונפטר בדרכו אליה – עד שבא רבי ישראל והשלים את המסע של סבו (כאשר יש לזה רמז בשמותיהם, שכןישראלהוא שם-המעלָה שזכה בויעקבאבינו כשחזר לארץישראל).
אך מצד שני, חל תהליך מואץ של עזיבת היהדות, עד לתחושה של התמוטטות כללית של העולם הישן, וכידוע יהדות צפון-אפריקה סבלה קשות מהתפרקות רוחנית זו (גם כתוצאה מפעילות מכוונת של אליטה חילונית אשר רצתה "לחנך מחדש" את הדתיים הנחשלים....). במציאות כזו, יהודי ממרוקו אינו יודע האם לעלות לארץ או להישאר בקהילתו המוכרת בגולה, המצליחה לשמור (במידה מסוימת) על רוח היהדות הנאמנה. מה עושים?
את שאלתו פרש רבי ישראל בפני הרבי מליובאוויטש, והרבי ענה לו באריכות, באהבה ובכבוד רב. הנה כמה שורות מתוך התשובה המאלפת:
בתמצית: במקום לעסוק בהתגוננות ובמחשבות היכן אשמור עלי ועל משפחתי,היה מנהיג! עמוד בראש הקהילות המושפעות ממך וצא למלחמה נגד היצר הרע, ובוודאיהקב"ה ישלח ברכה במעשה ידיך. עשה כאן, בארץ הקודש, את המהפכה החיובית, ובמיוחד "לכבוש ביד חזקה את כל הדור הצעיר" – יד חזקה שאינה במקלות ובשוטים, אלא בתקיפות ובנועם גם יחד, כמיטב המסורת של רבני מרוקו ומשפחת אבוחצירא. בסופו של דבר, רבי ישראל הלך בדרך זו והיה "איש כללי ומנהיג בישראל", והשפעתו ממשיכה והולכת עד עצם היום הזה. זכותו תגן עלינו, אמן.
אהבתי מאוד 2 ו' שבט תשע"ה 23:54 צבי
יפה מאוד! סיפורים מדהימים! נהנתי ממש לקרוא כל מילה . כל הכבוד לרב פלאי על העריכה ולקול היהודי על הבאת הדבר לעיני הציבור 1 ג' שבט תשע"ה 12:36 מאיר