מדי שנה לפני פסח, החוזה מלובלין היה נוהג לעבור על כל מצותיהם של אלפי החסידים שהסתופפו בצלו. הוא לקח כל מצה ביד והתבונן בה. היו מצות שאמר עליהן "צדיק" והניחן בערימה אחת, מצות שאמר עליהן "בינוני" הניח בערימה שנייה ו"רשע" בשלישית.
אחרי כל המיון המדוקדק של אלפי המצות יצאו מעט "צדיקים", יותר "בינונים", והרבה מאד "רשעים". את ה"צדיקים" חילק לעצמו ולתלמידיו הקרובים, את ה"בינונים" לשאר החסידים, ואת ה"רשעים" השאיר בצד.
בגלל שרוב המצות היו "רשעים", לא היה הרבה מה לאכול בחצרו בשבוע של פסח והחסידים לא שבעו. החסידים מקפידים לא לאכול מצה שרויה במשך כל החג, אבל ביום השמיני (בחו"ל) אוכלים דווקא מצה שרויה. בשמיני של פסח החוזה הורה לאשתו ולכל המבשלות לעשות כמות גדולה של קניידלך, קציצה ובה קמח מצה ומים, ולשם כך הוציא את כל מצות ה"רשעים" וחילקן לכולם. וכך כולם אכלו את ה"רשעים", והיה שפע של מצות וקניידלך, וכל מי שרעב במשך שבעה ימים פוצה היטב ביום האחרון, ושבע מכל הקניידלך ומצות ה"רשעים".
לאכול מודעות משיחית
החג המיוחד למזון במשך השנה הוא פסח, שבו אוכלים מצות, מיכלא דמהימנותא - מאכל האמונה. כתוב שאמונה זה רדל"א (רישא דלא ידע ולא אתידע), שורש המשיח, ולכן באכילת מצות אוכלים מודעות משיחית - זה חג הגאולה. בפסח מכניסים לבטן ולנשמה תודעת גאולה. בכל דור ודור, ובכל יום ויום, חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יוצא כעת ממצרים, והמצות מעניקות את השכל הזה.
ברור שכל המצות שהחוזה מיין היו מהודרות בתכלית, ולמרות זאת ברוח קודשו הוא מיינן לצדיקים בינונים ורשעים. בשבעת ימי החג צדיק אוכל "צדיקים", יהודי פשוט אוכל "בינונים", כמו שכתוב בתניא, שמידת הבינונים היא מידת כל אדם, וביום האחרון כולם אוכלים רק "רשעים".
אם כל המצות מהודרות, מה ההבדל ביניהן?!
היות שהמצות הן מאכל האמונה, כנראה החוזה הבחין ברוח קודשו בשלוש דרגות של אמונה. כתוב שאפילו פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון. אין יהודי שאינו מאמין בה' בלבו. אבל ככלל, ככתוב בספר העיקרים, יש שלוש רמות של אמונה - להאמין בה', להאמין בתורה ולהאמין במשיח.
הרשע הוא אחד שמאמין בה', אבל לא בתורה ולא במשיח. הבינוני מאמין בה' וגם מאמין בתורה, ונוהג על פיה, אבל האמונה במשיח חלשה אצלו. ואילו הצדיק האמיתי אוחז בכל שלוש הרמות של האמונה. הוא מאמין שיש הקב"ה והתורה אמת ומחייבת אותו, וגם מאמין במשיח וזה גורם לכך שכל מעשיו מיועדים "להביא לימות המשיח".
הרבי מליובאוויטש השקיע את כל כוחותיו במסירות נפש להנחיל לנו את המודעות הזאת, ובנוסף לכך אמר שהגיע הזמן שכל אחד מעם ישראל יהיה צדיק. לפי החסידות להיות צדיק ולהיות חדור במשיח, זה היינו הך.
יום שכולו משיח
אם כן, למה מותר לכולם לאכול את ה"רשעים" ביום האחרון של פסח?
אחרון של פסח הוא יום של משיח, לכן עושים בו סעודת משיח, כמנהג הבעל שם טוב, וקוראים בהפטרה המדברת על המשיח. כל שבעת ימי פסח הם כנגד יציאת מצרים - הגאולה שהיתה - ומי שמאמין בה' גם מאמין בהיסטוריה, ואינו מכחיש שפעם היתה יציאת מצרים. מתן תורה יבוא אחר כך, בשבועות, ואילו עידן מלך המשיח הוא יותר עתידי. כתוב ששביעי של פסח זו כבר מודעות למתן תורה - כהוספה על יציאת מצרים - אבל אחרון של פסח (שמיני בחו"ל) זה כבר גילוי משיח ממש.
צריך להחזיר את כולם בתשובה באחרון של פסח. גם הבינוני שחסרה לו אמונה חזקה במשיח, וגם הצדיק, שכל הזמן חי עם משיח, צריכים להתחזק באמונה במשיח על ידי אכילת "רשע", על ידי לקיחת מי שחסרה לו אמונה בתורה וגם במשיח, ומכוח המשיח מחזירים את כולם בתשובה. כתוב בספר "יום יום", שבאחרון של פסח אורו של משיח מתגלה, וממילא כולם חוזרים בתשובה ומגיעים לשיא של "מיכלא דמהימנותא" - אמונה במלך המשיח.
קל להאמין בה', וכל יהודי עושה זאת. קשה קצת יותר להאמין בתורה, והכי קשה להאמין במשיח - כי המשיח הוא נגד המציאות. מביטים מבעד לחלון ולא רואים סימנים ברורים למשיח. צריך המון תוקף ונחישות נחשונית בשביל להתחזק באמונה במשיח. אמונה אמיתית הופכת לדעת, עד שממש רואים את המשיח. החוזה כשמו מכיר היטב באנשים. קודם כל הוא מכיר במצות, שכולן כשרות למהדרין, אבל הוא מכיר גם במהות בעליהן, ואת הרשעים הוא משאיר ליום שכולו משיח, יום שבו כל הרשעים באים לתיקונם, כלומר מתחזקים באמונה ודעת במלך המשיח.
על פי התוועדות י' מנחם אב תשס"ז
פורסם לראשונה בעלון 'גל עיני'
