בין מגילת רות לחג השבועות

א. החסד בחידושי אור ה': "תורת חסד" – הכח לכוון את המציאות לטוב וחסד

כ"ג סיון – מגלת אסתר ומגלת רות

אנחנו עדיין בחדש של מתן תורה, חדש סיון, "החדש השלישי", כמו שהתורה היא "אוריאן תליתאי". הערב אנחנו כבר ביום ה-כגשל החדש הזה, יום חשוב שהוזכר במגלת אסתר – בעצם הוא ה"אתחלתא דגאולה" של פורים, בע"ה נזכיר זאת בהמשך.

בעצרת, חג שבועות, קוראים מגלת רות. התחלנו לדבר[ב]על הקשר בין עצרת לבין מגלת רות. בעזרת ה' עוד מעט מגיעים לכאן חתן וכלה, עושים להם שבע ברכות, ושם הכלה הוא רות – מתאים לדבר על הצדקת רות המואביה, שהיא האב-טיפוס של גר צדק, מי שמוסר את הנפש ממש כדי להצטרף לעם ישראל. בזכות זה היא זוכה להיות אם המלכות.

כתוב "וישם כסא לאם המלך" – ששלמה המלך שם כסא לאם המלך – ולפי חז"ל הכוונה לרות, שעדיין היתה בחיים. שלמה הוא בן הנין שלה, כבר דור חמישי, והיא עדיין חיה. שלמה, שיושב על כסא ה' למלך, שם לידו כסא לאם המלך. בקבלה כתוב שכל מלכות בית דוד, עד מלך המשיח ועד בכלל, נכללת בתוך נשמת רות.

חידושי רבי חסדאי קרשקש

בשיעורים האחרונים אנחנו מדברים על הספר אור ה' של רבי חסדאי קרשקש, מגדולי הראשונים, ואיך שבחקירה שלו הוא חולק על הרמב"ם בכמה וכמה דברים עיקריים הנוגעים לעיקרי האמונה של התורה, של היהדות, ואיך שהחשיבה שלו מקדימה את החסידות ובכלל את החשיבה היותר מודרנית (מה שנקרא), גם מבחינת המדע. היינו שבוע שעבר באמצע הקבלת רעיונות מרכזיים שלו לספירות, לפי הקבלה. הוא תלמיד הר"ן, מבית המדרש של הרמב"ן – קבלה אינה זרה לו, ודאי למד קבלה, אך בכתביו הוא מסתיר זאת, כדרך הראשונים שלא מדברים על קבלה בגלוי. בכל אופן, התחלנו להסביר שאת העקרונות שלו אפשר לסדר כנגד הספירות.

לפני שבוע הגענו עד הדעת ועד בכלל – עשינו כתר-חכמה-בינה-דעת. בדעת דברנו על האופן בו הוא מבין את העיקר של בחירה חפשית לעומת ידיעת ה'. הסברנו שהוא שם קצת יותר דגש על הידיעה של הקב"ה.

כ"ג סיון – "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר"

הנה החתן הגיע, אז אפשר לנגן ניגון – "מהרה ישמע", "אשר ברא".

הזכרנו קודם שהיום, כ"ג סיון, הוא יום מיוחד. זה בעצם היום של "ונהפוך הוא" – של הספרים השניים, "ויקראו סופרי המלך בעת ההיא בחדש השלישי הוא חדש סיון בשלושה ועשרים בו ויכתב ככל אשר צוה מרדכי אל היהודים...". גזרת המן מתבטלת ובהמשך כתוב "ומרדכי יצא מלפני המלך" ואחר כך "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" והרבי מסביר[ג]שמן הסתם הכל נפעל בזריזות ממש והכל קרה באותו יום – באותו יום שהרצים יצאו מבוהלים ודחופים להביא את דבר המלך לכל העם, לכל הארצות, לכל ה-127 מדינות של מלכות אחשורוש, באותו יום ממש הכל התגלגל מהר מאד עד שמרדכי יצא מלפני המלך ואחר כך "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר".

אם כן, היום הזה הוא היום של "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", כ"ג סיון. בשיחה הרבי מדגיש שמתוך המגלה אנחנו לומדים שכל דבר שקורה בעם ישראל קורה מידי שנה, רק צריך לזכור זאת כדי שיתגלה לנו ממש – "והימים האלה נזכרים ונעשים", ואם זוכרים כדבעי זה קורה שוב וביתר שאת, לכן "הקורא את המגלה למפרע לא יצא ידי חובתו". לכן גם הענין של כ"ג סיון קורה כעת ביתר שאת.

בהשגחה פרטית, בווארט של החתן והכלה שלנו התחדש ניגון על "ליהודים היתה אורה ושמחה", וכעת זוכים לעשות להם שבע ברכות באותו יום שזה קרה – היום של "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", לכן ראוי שנשיר. רק מה? בשביל לשיר טוב צריך מישהו שיתנדב להיות החזן, שישיר עם כל הרגש המתבקש. קודם נשמע, וגם לא צריך לבקש רשות, כל אחד יכול לקום ולהיות החזן. גם אתמול בחתונה לא נתנו מספיק כבוד לניגון – בסוף קצת נגנו אותו, אבל הוא תובע עדיין קצת יותר תשומת לב.

נגנו "ליהודים" (גם למלים "אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה..."). מזל טוב מזל טוב!

הדגש על ידיעת ה' – כבוד ה' וחתירה ליעוד הטוב

אמרנו שרבי חסדאי שם יותר דגש על ידיעת ה'. ידיעת ה' היא בעצם היחוד והחבור של הקב"ה עם העולם שהוא ברא לכבודו. כמו חתן וכלה, שהיחוד שלהם מכונה בתורה דעת – "והאדם ידע את חוה אשתו" – כך ידיעת ה' את כל הנבראים הכוונה שהוא מתייחד איתם, מזדווג איתם. מי שהוא חסיד – וכאן כולנו חסידים, החתן והכלה וכולם – נאמר בו "איזהו חסיד? המתחסד עם קונו", עושה חסד עם קונו, עם הקב"ה, "לייחד קוב"ה ושכינתיה בתחתונים". כל מה שהוא עושה – הוא מכוון לדעת, דהיינו ליחוד קוב"ה ושכינתיה בעולם שלנו.

בעצם זה נקרא "להרבות בכבוד שמים" על ידי ש"ממעט בכבוד עצמו" ועושה עצמו אין, כידוע התורה של רבי נחמן בלקו"מ. מה זה "כבוד שמים"? שהוא משלים את הכוונה של בריאת העולמות, שכל מה שה' ברא הוא ברא לכבודו, "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו". התכלית היא "אף עשיתיו", שגם שם יתגלה כבוד ה'. "על כל כבוד חפה" – יש את כבוד החתן, מה שהוא אוהב את הכלה, ויש את כבוד הכלה, מה שהיא אוהבת את החתן, ועל כולם יש החופה של ה', מה שהוא אוהב את החתן והכלה ואת עם ישראל כולו (הכלה שלו) ואת כל מה שהוא ברא לכבודו.

היות שה' יודע הכל, גם את העתיד לבוא, ובעצם הוא ממשיך את העתיד לתוך ההוה – כלומר, שהוא מקדם את ההוה לקראת העתיד, שיש לו יעוד. דעת הוא גם לשון יעד, בהיפוך אותיות. הוא יודע הכל ומכוון כל מה שקורה בעולם בהשגח"פ שיגיע ליעד. הגם שיש בחירה חפשית, האדם יכול לבחור כך או כך, אבל "סוף הכבוד לבוא" – הכבוד של הקב"ה. בסוף יבוא משיח, כל מה שצריך להיות – הכל יבוא והכל מכוון מעכשיו. היות שהכל טוב והכל מכוון לטוב, שיהיה טוב, לכן אפשר לשים יותר כובד משקל על הדעת, הידיעה של ה', והבחירה היא איך בדיוק מנתבים את הענינים שבלאו הכי בסוף יגיעו לטוב – יכול להיות קצת ככה (מימין) או קצת ככה (משמאל).

"לאכללא שמאלא בימינא" – עולם שלwin-win

יש לו חידוש מאד יפה, שאותו נשים בחסד – המשך של אותו רעיון, אותו ענין של הדעת. בקבלה יש כינוי לדעת – "ברא בוכרא", הבן הבכור של האבא והאמא, החכמה והבינה. אבל לפעמים כתוב שהחסד הוא "ברא בוכרא", כי העיקר של הדעת הוא העטרא דחסדים,ההחסדים של הדעת – העיקר הוא מה שהדעת מכוונת הכל לחסד. לכן יש תמיד מצוה, שאנו מקיימים גם בגשמיות, של "לאכללא שמאלא בימינא".

יש דברים שנראים לא חסד, נראים שמאל, אבל צריך להכליל אותם בימין עד שלעתיד לבוא יתגלה שהכל לטובה ועל הכל יברכו "הטוב והמטיב" – הטוב לי והמטיב לכולם, כולם נהנים ממש (לא רק "זה נהנה וזה לא חסר") ממה שקורה, וככה יתגלה. היום בעולם, כשעושים עסק אופטימיאלי, מחפשים – מושג די חדש – שיהיהwin-win, שכולם יוצאים מנצחים. יש תחרות בעולם, ובתחרות אחד מנצח ואחד מפסיד, זהwin-lose. אבל היום הכיוון לא ככה, שהכל יהיהwin-win, שכולם בסוף מנצחים. מי חשב על כיוון כזה? אותו רבי חסדאי, שכשמו כן הוא – שכל העולם הואwin-win, הכל חסד, ולכן אפשר לשים יותר דגש על ידיעת ה', כי הכל לטובה, אין מה להפסיד. הבחירה במקומה עומדת.

הקשר בין רות לבת שבע

איך זה בא לידי ביטוי בחסד גופא, שהוא התכלית וה' מכוון הכל לחסד? יש לו ווארט כל כך יפה, שהוא יסוד מוסד לגבי התורה הקדושה בכללותה, התורה שנקראת "תורת חסד" – "ותורת חסד על לשונה". כך כתוב באשת חיל, כלומר שזו תפיסה – היום אומרים תובנה – תובנה מיוחדת של האשה, של הכלה. "פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה" של הכלה של "אשת חיל".

על פי פשט "אשת חיל" נאמר על בת שבע, אם שלמה המלך, המחבר של ספר משלי, אבל דורשים אותו גם על רות. אותו פסוק שהזכרנו קודם, "וישם כסא לאם המלך", על פי פשט הוא לבת שבע, אבל חז"ל אומרים ש"אם המלך" זו רות – סימן שיש קשר בין רות לבת שבע. גם האריז"ל אומר שיש קשר חזק ביניהן, שיחסית רות הוא המלכות דז"א ואילו המלכות ממש היא בת שבע. דווקא בין שתי אלה יש קשר מיוחד.

שוב, בפסוק הדבר מתבטא במי היא "אם המלך" – על פי פשט היא בת שבע ועל פי דרוש היא רות. אותו דבר לגבי כל "אשת חיל". החתן יתחיל כעת כל ליל שבת, החל משבת שבע ברכות, כאשר הוא אומר "אשת חיל" לכוון לכלה. כל אשת חיל נאמר או על בת שבע, לפי פשט, או, יותר בפנימיות, על רות "אם המלך", עליה נאמר במפורש במגלת רות "כי יודע כל שער עמי כי אשת חיל את"[ד](הביטוי "אשת חיל" מופיע שלש פעמים בתנ"ך, פעמיים בספר משלי – "אשת חיל עטרת בעלה", "אשת חיל מי ימצא" – ופעם אחת במגלת רות). שם כתוב "פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה".

"תורת חסד" – לכוון את הבחירה ליעד הידיעה הטובה

איך מסביר רבי חסדאי מהי "תורת חסד"? הוא אומר שכל מה שה' נתן לנו תורה בחדש השלישי, חדש סיון – שוב, מתבוננים בקשר בין עצרת למגלת רות[ה]– הוא כדי לשים עוד חץ, מה שנקרא במדע וקטור-פורס, כח של כיוון, שכל מה שקורה בעולם יתגלגל לכיוון החסד, לכיוון הטוב. לא רק שה' נותן לנו תורה ואומר לנו – הנה, "נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע", אלא שכאשר הוא ממשיך את דבריו ואומר "ובחרת בחיים" הוא ממש לוקח את היד שלי ושם אותה על חלק הטוב, כמו אבא טוב ששם את יד בנו על חלק הטוב. תוך כדי שמציע לי ושם את היד על הטוב – הוא כמעט מכריח אותי לבחור בטוב. הוא מסביר שכך כח התורה לגבי כל העולם, כל היקום, כך הוא מוסיף להכריח כביכול – זה דטרמיניזם חיובי – שבלי בחירה, כל העולם, כל היקום, הולך לכיוון החסד והטוב.

מכאן אפשר להבין מה שחז"ל אומרים על "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי", ש"הששי" הוא ששי בסיון – החדש שלנו, מתן תורה – שאלמלא הוא הקב"ה היה מחזיר את כל העולם לתהו ובהו. כלומר, העולם לא יכול להתקיים בלי מתן תורה. וכל כך למה? כי יש מטרה לבריאת העולם. כל מה שקורה בעולם מכוון מהעתיד – היעד חוזר ומכוון את כל מה שקורה. הכח שהכל בסוף יגיע למטרה הטובה – שבלשון חז"ל נקראת "דירה בתחתונים" ובלשון העץ חיים בתחלתו ושאר ספרי קבלה הכל "טבע הטוב להיטיב" ורצון ה' לגלות את טובו העצמי בכך שהוא מיטיב לברואיו – הדחף שהכל יגיע לכך, שהכל יהיה טוב, הוא התורה (לשון הוראה, היא מורה דרך לכל העולם כולו).

זה פירוש נפלא מה זה מתן תורה – התורה היא-היא הכח האלקי שדוחף את תכלית בריאת העולם, שהכל יהיה טוב והכל יהיה חסד. לכן קוראים לתורה "תורת חסד", ומי שמבינה זאת הכי טוב היא הכלה – "פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה" (במיוחד כלה ששמה רות).

עד כאן, בכך נסתפק הערב, בעוד ספירה מתורת רבי חסדאי קרשקש, בעל אור ה'. את הווארט היפה והחשוב הזה נמקם בחסד – זו תפיסת החסד שלו.

ב. ביאור הרמח"ל למגלת רות

נמשיך להתבונן במגלת רות והקשר בין רות לעצרת, מתן תורה. נזכיר עוד חכם מאד חשוב בעם ישראל, שאנחנו לא הרבה מזכירים אותו כי לא מופיע הרבה בחסידות – הרמח"ל. הוא לא אחד לא כל כך ידוע כמו רבי חסדאי – כולם מכירים אותו לטובה. יש ווארט של הבעש"ט שהוא היה ניצוץ של מלך המשיח. הוא זכה להקבר ליד רבי עקיבא, הכלל הגדול של תורה שבעל פה. כדאי, מי שנוסע לטבריה, לבקר גם את רבי עקיבא ולידו את הרמח"ל. שוב, שמו הוא משה – משה-חיים. משה הוא גם שם החתן שלנו.

אלימלך – גלגול משה רבינו

בדרוש שלו על מגלת רות הוא נותן מבנה מאד יפה ומחודש, שלא מופיע במקום אחר. השם הראשון שמוזכר במגלת רות, אלימלך, מכוון כנגד ה-ישל שם הוי', החכמה של ה' (כפי שכתוב בזהר). המשפחה המקורית שמופיעה בתחלת המגלה היא אלימלך-נעמי-מחלון-כליון כנגד ארבע אותיות שם הוי' ב"ה. הוא אומר שאלימלך הוא גלגול עיקרי – לפי איך שהוא כותב הוא-הוא – משה רבינו ("מן המים משיתהו", חכמה עילאה דאצילות, בחינת אצילות דאצילות).

משה נקרא איש – "האיש משה". אלימלך גם נקרא "איש". בשלשת הפסוקים הראשונים של מגלת רות אלימלך נקרא "איש". בפסוק הראשון הוא נקרא "איש" סתם ("וילך איש[ו]מבית לחם יהודה וגו'"), אחר כך הפסוק השני מתחיל "ושם האיש אלימלך" והפסוק השלישי מתחיל "וימת אלימלך איש נעמי"[ז]. יש חזקה בשלשת הפסוקים הראשונים של המגלה, שבכל אחד מוזכר "איש" – כינוי מובהק למשה רבינו בקבלה. בפסוק הראשון לא מוזכר שמו, ובשני הפסוקים הבאים הוא נקרא בשמו, אלימלך-אלימלך[ח].

עוד יותר, למה הוא מת? הוא הלך לגור בשדה מואב מפני הרעב שהיה בארץ, וכתוב שהוא מת שם. מה כתוב על משה רבינו? "וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב". זו ממש השוואה מובהקת, ששניהם מתו – הסתלקו, אצל צדיק הסתלקות היא גם גילוי היחידה שבנפש או אפילו עצם הנשמה, משהו מאד גדול – בארץ מואב, כך מודגש. כנראה שצריך בהסתלקות שלהם לגלות את הניצוץ היקר שחבוי בארץ מואב, הניצוץ של מלך המשיח. הניצוץ הזה, של מלך המשיח – משה הוא "גואל ראשון", אבל משיח הוא "גואל אחרון" – נמצא בארץ מואב, ברות המואביה. אז קודם משה צריך למות בארץ מואב ואחר כך הגלגול-השחזור שלו, אלימלך, גם צריך למות שם – הכל בשביל להוציא את משיח[ט].

נמצא שמשה, החתן שלנו, הוא בחינת אלימלך – התיקון של אלימלך, שהוא תיקון של משה רבינו – ולכלה קוראים רות ממש. זה מה-ישל שם הוי' עד ל-התתאה של שם הוי' ("אבא יסד ברתא").

נעמי – הכח לברר ניצוצות בנעימה קדושה

איך ממשיך הרמח"ל להסביר את הי-ה-ו-ה המקורי של מגלת רות, אלימלך-נעמי-מחלון-כליון? הוא אומר שנעמי, מלשון נעם, "נעם הוי'", היא כנסת ישראל, עם ישראל בכלל. כמו שדוד המלך, שיוצא מרות – העומדת במקום נעמי, כמו שנמשיך להסביר – נקרא "נעים זמִרוֹת ישראל". לימוד מאד יפה – אנחנו מאד אוהבים לשיר ולנגן, ויש ענין גדול בחסידות לנגן ולשיר, ובדור של המשיח צריך הרבה לנגן ולשיר כי הרבי אמר שמשיח יבוא "ברב שירה וזמרה". כנראה המקור של כל הנגינה, כל מי שלוקח איזה כליזמר וכל מי ששר בפה יש בכך איזו התנוצצות של נשמת נעמי.

מה צריכה להיות הכוונה כשמנגנים? מתי מכוונים את השם נעמי בתפלה? שלש פעמים ביום, בתפלת שמו"ע, צריך לכוון נעמי. באיזה מקום? בברכת "תקע בשופר גדול לחרותנו ושא נס לקבץ גלויתינו וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ. ברוך אתה הוי'מקבץנדחיעמוישראל" ר"תנעמי. מה זה מלמד אותנו? איך מקבצים את נדחי ישראל? איך הולכים בעולם ומקבצים ניצוצות? בכלל, כתוב ש"לא גלו ישראל אלא כדי להוסיף עליהם גרים", לקבץ ניצוצות. מי אבטיפוס של גרים? רות. כנראה שנעמי ידעה לשיר יותר טוב מאלימלך. או שנאמר שאלימלך שר עד כלות הנפש... כל מה שיצאו היה לטובה, החטא שלהם גם היה לטובה, להוציא את רות – מלך המשיח. ב"יחד מארבע כנפות" מכוונים את האות השניה מהסוף,חבו, ר"ת "חילבלעויקיאנו". זה המקום בשמו"ע שמכוונים להוציא את כל הניצוצות שיצאו מאתנו לבטלה, וגם "מקבץ נדחי עמו ישראל", גם לקבץ את כל הגרים – הכל בברכה הזו. מה הכח?נעמי, "מקבץנדחיעמוישראל"[י]. זו כוונה מאד חשובה שכל אחד יכול לכוון שלש פעמים בכל יום.

שוב, מה אומר הרמח"ל? שנעמי היא עם ישראל בכלל, המהות של עם ישראל. המהות של עם ישראל היא שיר. כתוב ש-ישראלאותיותשיר-אל, נעימה, "נעימה קדושה" כמו שאומרים בתפלה. הרבה פעמים כתוב שטעמי התורה – בתורה יש טנת"א, טעמים-נקודות-תגין-אותיות – נקראת הנעימה של התורה. לכן יש מצוה גדולה שכל הילדים ילמדו את טעמי המקרא, גם טעמי הנביאים וטעמי המגלות – למגלות (שקוראים בחגים – שיר השירים, רות, קהלת) יש טעמים מיוחדים, נעימה מיוחדת. גם בחיידר – יש כאן מלמדים בחיידר – שהילדים ידעו לפני החגים איך להנעים את המגלה של החג. איך להנעים זה נעמי. כתוב שמשיח בא כדי לגלות טעמי תורה, את הסוד של נעימה, הניגון, טעמי תורה. זה היה להסביר מה שהרמח"ל אומר שנעמי היא עם ישראל בכלל – ישראל זה נעמי[יא].

מחלון וכליון – תרין משיחין

מה לגבי שני הבנים, מחלון וכליון? כאן הוא אומר ששני הבנים של אלימלך ונעמי הם, לא פחות ולא יותר מאשר, תרין משיחין. זה ביטוי מהזהר שאולי מי שהכי אוהב אותו ומקשר אותו לכמה שיותר ענינים בתורה הוא הרמח"ל. יש תרין משיחין – משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. מי כאן משיח בן דוד? לפי פירוש הרמח"ל יש כאן תופעה של "אחליפו דוכתייהו". דוד יוצא מבעז שהוא היבם כדי להנציח את מחלון. חז"ל אומרים שמחלון נקרא על שם המחילה – שה' בסוף מחל לו. כשבעז יבם את אשתו הוא זכה למחילה שלמה, ומחלון הוא משיח בן דוד. מה לגבי כליון? לשון כליון, סופניות. מי זה כליון? הוא אומר שהוא משיח בן יוסף. הייתי חושב שהסדר צריך להיות הפוך, קודם משיח בן יוסף ואחר כך משיח בן דוד. ודאי שבפועל בא קודם משיח בן יוסף ואחר משיח בן דוד, אבל הוא מזהה אותם ב"סוד הוי'" בסדר הפוך – קודם מחלון, משיח בן דוד, כנגד ה-ו שבשם, ואחר כך כליון, משיח בן יוסף, כנגד ה-ה תתאה שבשם[יב].

משיח בן יוסף – תיקון הערב רב ("עם קשה עֹרף")

כל אחד מהם נשא אשה מואביה – מחלון נשא את רות וכליון נשא את ערפה. למה? הוא גם מסביר משהו מאד יפה. אנחנו כעת עושים כמה תיקוני נשמה. אנחנו יודעים שרות היא הצדקת, רות היא הניצוץ של מלך המשיח, ושערפה היא בדיוק ההיפך. מה כתוב על ערפה? צריך לעשות בירור, הבדלה. לפני שיכולה להיות המתקה אמתית, יחוד בעז ורות שמוליד את מלך המשיח, צריך לעשות הבדלה – שערפה תפרד ותלך לה. צריך להוציא את הפסולת מהבר, ואז יכול להיות זיווג של בעז ורות, במקום מחלון ורות, כדי להוליד את המשיח. למה כליון, שהוא משיח בן יוסף, צריך להתחתן עם ערפה?

מי זאת ערפה בכלל? כתוב בזהר שערפה היא "אימיה דערב רב" – האמא של הערב רב. בתנ"ך היא האמא של גלית והאחים שלו, שנפלו בידי דוד והגבורים שלו. בלשון חז"ל, "בני הנשוקה" נפלו בידי "בני הדבוקה" – "ותשק ערפה לחמותה ורות דבקה בה", רות היא הדבוקה וערפה היא הנשוקה. אבל בזהר, בקטע הזה, לא מזכירים שהיא אמא של גלית ואחיו אלא רק שהיא האמא של הערב רב. למה כליון, שהוא משיח בן יוסף, צריך להתחתן דווקא איתה?

עוד דורשים בזהר משהו פשוט, שערפה היא לשון עורף. בחז"ל כתוב שהיא לשון עורף, שפנתה עורף לרות חמותה, אבל בזהר דורשים שהיא לשון "עם קשה ערף". משמע שדורשים את "עם קשה ערף" על הערב-רב, והיא האמא שלהם. אבל אנחנו יודעים ש"עם קשה ערף" יכול להיות כינוי גם למעליותא, העקשנות והנחישות שיש ליהודים לא לעזוב את ה', בשום פנים ואופן, עד כדי מסירות נפש בפועל ממש. יהודי לא רוצה ולא יכול להיות נפרד מאלקות, וגם כשאין לו שום שכל, שום התבוננות – יש לו קשיות ערף לא לעזוב את ה'. גם להיפך, את התכונה החיובית של "עם קשה ערף" רואים אצל רות. למה עושים בתחלה מבחן לגר, ואומרים לו שלא כדאי לו ומנסים לקיים אצלו "שמאל דוחה"? רק כדי לגלות האם הוא ראוי להצטרף ל"עם קשה ערף", האם הוא עקשן. מבחן הגר הוא לבחון כמה הוא עקשן. והנה ערפה, שבלשון הזהר היא "עם קשה ערף", אינה עקשנית ולכן היא עוזבת. ה"עם קשה ערף" למעליותא היא דווקא רות.

נחזור לשאלה, למה כליון – שהוא שרש של משיח בן יוסף – צריך להתחתן עם ערפה? מסביר הרמח"ל דבר פשוט ומתבקש, שתפקיד משיח בן יוסף הוא לתקן את קשיות העורף לגריעותא, את העורף של עם ישראל ואת העורף של העולם בכלל. יש בעולם פנים ואחור, פנים ועורף, וקודם צריך לבוא משיח בן יוסף לתקן את העורף – העורף של כל העולם. כל מה שיש בעולם, כל התרבות, כל התקשורת, הוא כולו עורף. צריך משיח בן יוסף שיתייחס לעורף, למציאות החיצונית, ויתקן את העורף. לכן כליון צריך להתחתן עם ערפה. הוא נקרא כליון, מלשון סופניות – כליון – ובמדה מסוימת הוא גם צריך לכלות את העורף הזה, את הרע שבעורף. מה שצריך לכלות – צריך לכלות. מה שאפשר להוציא איזה ניצוץ גם שם – לכל דבר בעולם יש ניצוץ – הוא צריך להוציא.

תפקיד כליון הוא לתקן את ערפה, לתקן את הערף, את "אימיה דערב רב". הכל כאן תחת הכותרת של גלגול משה – הוא קבל את הערב-רב, והוא צריך לחזור בכל דור ודור לתקן את מה שהוא עשה. מי זה הערב רב? כמו שלמדנו הרבה פעמים, אי אפשר להצביע על מישהו ולומר 'אתה ערב רב', חס ושלום. הערב רב, כשמו, מתערב בכולנו – כבר נמצא בכולם. מי מתקן אותו? כליון[יג], גם בהשראת משה רבינו שחוזר בגלגול, אלימלך אבי כליון. בכל אופן, כך הוא מסביר את הסוד של כליון וערפה, וזה נוגע לנו – אי אפשר לשכוח מהם, לומר שהם כבר מתו ויצאו מהסיפור. הם לא יצאו מהסיפור, כליון וערפה הם עדיין בתוך הסיפור – אחרי שהוא מת ואחרי שהיא הלכה לה. הם עדיין שחקנים חשובים בסיפור של משיח.

בכל אופן, זה משיח בן יוסף. אחר כך משיח בן דוד, שענינו לגלות את כבוד ה' – "וימלא כבוד הוי' את כל הארץ", "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים" – הוא שיוצא מיחוד מחלון ורות, גם בהשראת אלימלך, משה רבינו.

רמז המבנה של הרמח"ל

עד כאן, קצת בהרחבה, הדרוש של הרמח"ל על תחלת מגלת רות, על השחקנים הראשיים שכנגד י-ה-ו-ה. שוב, זה לכבוד החתן והכלה שלנו, החתן משה – אלימלך זה משה – והכלה רות, מקור מלך המשיח, משיח בן דוד.

נעשה גימטריא, רק כדי להחליט את הענין: הוא אומר שהי-ה-ו-ה כאן הםמשה-ישראל-משיחבןיוסף-משיחבןדוד, כמה זה בגימטריא? מי שתמיד עושה לנו את החשבונות גם עושה הערב שבע ברכות לבן שלו, אז הוא לא נמצא כאן... שיהיה מזל טוב. יוצא 1876. המספר הזה מתחלק ב-דוד– התכל'ס של המגלה היא דוד – 134 פעמיםדוד,מחלוןפעמיםדוד. משיח בן דוד לפי הרמח"ל הוא מחלון, אז תכלית כל הסוד כאן היאמחלוןפעמיםדוד– רמז מאד יפה לפי דבריו.

ג. "אחת שאלתי... לחזות בנעם הוי'"

דרכי נעם – בנעימה קדושה

נעשה עוד שעשוע, במיוחד לכבוד הכלה ששמה רות. עד כאן דברנו על נעמי בהקשר של "נעים זמִרות ישראל" שבכחו "מקבץ נדחי עמו ישראל", עם נעימה. מכאן אפשר להבין בטוב טעם למה הרבי אמר שכל מה שעושים צריך להיות בדרכי נעם, "דרכיה דרכי נעם". אפשר לחשוב שדרכי נעם זה רק להתייחס יפה, להתחשב, לא לתת מכות – בדרכי נעם, בלי אלימות. אבל לאור מה שלמדנו "דרכי נעם" הם הרבה יותר מזה – דרכי נעם היינו לשיר, "נעים זמרות ישראל". כתוב שאדה"ז לא היה מדבר בכלל, אף פעם, הוא רק היה מנגן – גם הדבור שלו, הכל היה בניגון, בנעימה קדושה. "דרכי נעם" הכוונה שאתה שר, כל מי שאתה פוגש אותו – גם האויב שלך – אתה שר לו. ככה משיח צריך לבוא, הכל בדרכי נעם, בנעימה קדושה[יד].

נעמי – "נעם הוי'" (ותיקון עמון)

בזהר כתוב שהמקור של נעמי בתורה הוא "נעם הוי'" – היא על שם נעם ה'. הפסוק, אולי הראשון, שבא לראש הוא "ויהי נעם ה' אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו", אבל שם כתוב "נעם א-דני", שם אדנות. יש עוד פסוק, גם מפורסם, בפרק כ"ז בתהלים – שאומרים מתחלת חדש אלול עד הו"ר – שם כתוב "נעם הוי'" בפעם היחידה בתנ"ך. פשוט שנעמירומזת ל"נעםהוי'", כי רק שם הוי' מתחיל ב-י.

כאן המקום לומר שיש עוד ניצוץ מאד יקר וחשוב שיוצא מעמון, כמו שרות יוצאת ממואב. יש שתי פרידות טובות – רות ממואב ונעמה מעמון. נעמה אשת שלמה, אם רחבעם, שגם ממנה יוצא מלך המשיח[טו]. השם נעמה מאד קרוב לנעמי, רק שנעמי הוא נעם-י ונעמה היא נעם-ה. עוד דבר, יש רק נעמי אחת בתנ"ך, הנעמי שלנו, אבל יש שתי נעמה – חוץ מעוד נעמה שיש בקבלה, אבל בתנ"ך יש שתים – נעמה בתחלת מעשה בראשית, אחות תובל קין, שלפי חז"ל היא אשתו של נח. כמו שהזיווג הראשון הוא אדם וחוה, כעבור עשרה דורות השלמות היא זיווג נח ונעמה[טז].

יש בקבלה נעמה שיותר קרובה לערפה מאשר לרות, מה שלא מסטרא דקדושה, אבל יש נעמה שהיא כמו רות ממש, נעמה של משיח, הנעמה של שלמה המלך. מה מכנה משותף מאד חשוב בין רות ונעמה? כתוב בספרים שהגיור של שתיהן הוא אמתי כי התגיירו מתוך לחץ, לא מתוך רווחה. רות התגיירה מתוך המצב המאד-קשה של נעמי וכשהעתיד שלה בכלל לא היה בטוח, כמו שנעמי אומרת לה – היש לי עוד בנים וכו'. מתוך הצער היא הצטרפה לעם ישראל, במסירות נפש דבקה בעם ישראל. אותו דבר נעמה. נעמה לא התגיירה כמו שהרמב"ם אומר ששלמה גייר את כל אלף נשיו, גיור מתוך רווחה. לפי חז"ל, כאשר שלמה גורש מהמלכות שלו – מדרש, אגדה שלמה – דווקא שם הוא עבד במטבח של מלך עמון, שם נעמה היתה בת המלך, ושם נעמה התאהבה בו, התגיירה והתחתנה איתו, כשהיה בתחתית המדרגה. לכן חז"ל אומרים שהגיור של שתיהן הוא גיור אמתי – גיור של מי שמתגייר כאשר עם ישראל למטה, לא למעלה. רק שזו כמו חזרת הגלגל – מהכי למטה חוזרים להכי למעלה. [נעמה אותיות עמון] כתוב בזהר שנעמה הפכה את אותיות עמון – כדי לתקן צריך להפוך את הצירוף, מ-עמןהפכה ל-נעם[יז]. נעמה עם ה בסוף ונעמי עם י בסוף – יש ודאי קשר ביניהן, אבל נעמי שלנו, עם י בסוף, היא ודאי על שם "נעם הוי'", ביטוי שמופיע רק פעם אחת בתנ"ך: "אחת שאלתי מאת הוי' אותה אבקש שבתי בבית הוי' כל ימי חיי לחזות בנעם הוי' ולבקר בהיכלו".

הופעת רות ונעמי ב"אחת שאלתי"

זו הפעם היחידה בתנ"ך שיש "נעם הוי'", שהזהר הקדוש אומר שעל שמו נקראת נעמי. מי אומר את הפסוק? דוד מלכא משיחא, פסוק מובהק של נעים זמירות ישראל. אם זה הפסוק ב-ה הידיעה בו רמוזה שרש הנשמה של נעמי, מתבקש שגם רות מופיעה שם. נכתוב את כל הפסוק על הלוח – "אחת שאלתי[יח]מאת הוי' אותה אבקש שבתי בבית הוי' כל ימי חיי לחזות בנעם הוי' ולבקר בהיכלו". נשים לב שיש בו שלש פעמים שם הוי'. כמו ש"בא חבקוק והעמידן על אחת", "וצדיק באמונתו יחיה", שה' רוצה רק אמונה (בחז"ל משוים ל"מה הוי' אלהיך שאל מעמך כי אם ליראה וגו'"), כך דוד אומר "אחת שאלתי מאת הוי' אותה אבקש", אני רוצה רק דבר אחד. "אחת שאלתי... אותה אבקש" לשון נקבה – כך החתן צריך לבקש לגבי הכלה שלו. "שבתי בבית הוי'", "ביתו זו אשתו", "לחזות בנעם הוי'", גם אשה, נעמי, "ולבקר בהיכלו", לשון "כלה נאה וחסודה".

השאלה מי יכול למצוא כאן את רות, שם הכלה? התופעה הכי יפה שיכולה להיות. כשמחפשים מלה, השיטה – שיחסית בתור שיטה היא מהדור האחרון – היא לחפש את המלה בדילוג אותיות שוה. מלה פשוטה של שלש אותיות, שיכולה להיות ישר או הפוך. בזהר הקדוש שדווקא אתרותצריך להפוך –רותאותיותתור. על רות דורשים את הפסוק "וקול התור נשמע בארצנו". קול התור מתאים לנעמי, לנעמי. כמה אותיות יש בפסוק? 67, כמניןבינה[יט], "נעם הוי'" הוא בינה. מה האות האמצעית? האות ה-לד– האות הגֹאל, כמו שכתוב כמה פעמים במגלת רות – הציר של הפסוק, והיא האותושל שם הוי' (מתאימה להיות ציר), "שבתי בבית הוי'". האות האמצעית של הפסוק היאו, כעת נקח שבע אותיות מתחלת הפסוק ושבע אותיות מסוף הפסוק – "אחת שאלתי", האות השביעית היאת, "ולבקרבהיכלו", האות השביעית מהסוף היאר. אז יש לנו כאן אתרותבצורה מאד יפה, עם הרבה חן. היא האות השביעית מסוף הפסוק, האות השביעית מתחלת הפסוק וה-ובאמצע: "אחת שאלתי מאת י-ה-ו-ה אותה אבקש שבתי בבית י-ה-ו-ה כל ימי חיי לחזות בנעם י-ה-ו-ה ולבקרבהיכלו".

קירוב נעמי את בנות מואב

כמה אותיות יש בתוך הדילוג? הוי' אותיות בין אות לאות. כלומר, חוץ מאותיותרותיש שש אותיות, עשרים ושש אותיות, עוד עשרים ושש אותיות ועוד שש אותיות – 6-26-26-6. אז כמה אותיות יש בלי ה-רות?לבו-לב,סד, הרבוע שלח(סוד יחודאדם חוה). אז אפשר לצייר כאן את כל האותיות חוץ משלש אותיותרותכרבוע של שמונה על שמונה אותיות:

א ח ת ש א ל י מ

א ת י ה ו ה א ו

ת ה א ב ק ש ש ב

ת י ב ב י ת י ה

ה כ ל י מ י ח י

י ל ח ז ו ת ב נ

ע ם י ה ו ה ו ל

ב ק ב ה י כ לו

רואים שהפנות הן אותיותמואב.מואבהוא גם מספר מרובע,מט, שבע ברבוע.

מאיפה נעמי הולכת במואב ועם הנעימה שלה מקרבת את רות? בכלל, למה הבנות האלה – גם ערפה – אוהבות אותה כל כך? איך נעמי התייחסה אליהן? נעמי בכלל הסכימה לשידוך? ספק. הרי כאן הילדים שלה מתחתנים עם גויות, שקצות. נעמי תומכת בשידוך הזה? הרבה שואלים את זה, הבן ר"ל הולך להתבולל, להתחתן עם גויה – האמא תומכת בשידוך? זו שאלה חשובה מאד, אקטואלית לגמרי. אבל בסוף אנחנו רואים שהבנות האלה ממש מתמסרות אליה, דבקות בה, מעריצות אותה עד הגג, רוצות ללכת אחריה.

אלה לא סתם בנות אלא בנות-מלך לפי חז"ל. יש מקום אחד שכתוב שרק רות היא בת עגלון מלך מואב, ויש מקום אחר שכתוב שגם ערפה היתה בת מלך – או שרק רות בת מלך או ששתיהן בנות מלך. בכל אופן, כתוב במקום אחד משהו יפה, שהגם שהיא היתה בת מלך – אחרי שאהוד בן גרא הרג את עגלון בא מלך אחר והרחיק את משפחת עגלון. כלומר, היא היתה יתומה מסכנה – היא היתה בת מלך, אבל גם יתומה מסכנה.

בכל אופן, מחלון נושא את רות וכליון את ערפה – איך השוויגער מתייחסת? כשמה כן היא, כנראה שהיא היתה בנעימות לגמרי, עד כדי כך שאחר כך כל כך התאהבו בה עד שהתמסרו אליה – הכל מתוך שהיא רק מעניקה ומקרינה נעם, הכל דרכי נעם. בזכות זה, כמו שנסביר כעת יותר ויותר, יוצא הניצוץ של משיח בן דוד מרות. עם כל הנעם שלו, היא עם שכל (כח הבירור) – הנשוקה עוזבת. גם מי שעוזבת – עוזבת מתוך נשיקה, מתוך אהבה רבה. שוב, ערפה היא אמא של הערב-רב – גם היא אוהבת מאד את נעמי, רק שהיא מתרחקת. רואים את עצמת הנעם של נעמי.

עידון יזמת האשה בשלשה גלגולים

שוב, הפסוק של נעמי ורות הוא הפסוק הזה. הכל בירור מואב, הכל מתחיל מבת לוט הבכירה. כך כתוב בקבלה, שקודם יש זיווג של לוט ובתו הבכירה, אחר כך זה מתגלגל ליהודה ותמר ואחר כך זה מתגלגל לבעז ורות. כל פעם היזמה – כאילו התוקף של היצרא באשה – מתעדנת והולכת:

בסיפור של לוט והבת שלו הוא בכלל שיכור, אז הכל ממנה. בלא-מודע, כמו שחז"ל מלמדים, הוא שם – אבל המודע שלו לא שם, היא עושה את הכל.

בסיפור של תמר ויהודה היא מפתה אותו, יושבת שם על פתח עינים וכל הסיפור, אבל הוא מודע – הוא יודע מה שהוא עושה, יש לו בחירה חפשית. הכל בכוונה – היא מכוונת.

בסיפור של בעז ורות גם היא יוזמת – ובעצם זו יזמת נעמי, היא נמצאת שם בסמוי כמו שמוכיח הכתיב והקרי, שכל מה שרות עושה בעצם נעמי עושה, נשמת נעמי ממש מתלבשת בתוך רות בכל הסיפור כי "רות דבקה בה" – אבל היא לא מפתה אותו עד הסוף, אלא רק מעוררת אותו שיגאל אותה על פי דין תורה, "ופרשת כנפך על אמתך כי גֹאל אתה". מה הכוונה "כי גֹאל אתה"? יש לך היסטוריה להיות גואל – אתה יהודה, כבר היית גואל, יש לך רקורד כגואל, אז כעת עוד פעם. אבל הפעם לא עושים מעשה זנות – הפעם הזאת הכל על פי תורה.

זה תהליך מאד חשוב שמסוכם בקבלה. איך זה משתלשל? אותן נשמות משתלשלות מלוט ובת לוט דרך יהודה ותמר עד שמגיעות לבעז ורות. שלמות התיקון, להוציא את נשמת משיח בן דוד, היא בעז ורות.

רמזי הרווחים בדילוג – רות ב"נעם הוי'"

את כל זה ראינו ברמז היפהפה איך רות מסתתרת בתכלית החן, בבחינתתור– "קול התור נשמע בארצנו" – בתוך הפסוק (ב-ההידיעה) של נעמי. נשים לב לעוד תופעה יפה:

אמרנו שהרווחים כאן הם 6-26-26-6. נעשה כל מספר במשולש – המשולש של 26 הוא 351, ופעמיים 351 עולהשבת, כפי שכתוב ששבתהיא הלוך מ-1 עד 26 וחזור מ-26 עד 1 (סכום שלבןמספרים. כאשר מחשבים את ה-ןשל בןכשוה 700, אזיבן=שבת, כנודע). 6 במשולש הואאהיה, אז פעמיים שש במשולש כבר רומז ל"אהיהאשראהיה". יש כאן בשני הצדדיםאהיה, "אהיהאשראהיה", ובאמצע יששבת, היהלם של 26. כמה עולה הכל יחד? 744. היות שיש פה ארבעה מספרים (של ארבעה רווחים שבהם מוצפנתרות) נחלק בארבע ונקבל את הממוצע (לא חייב להתחלק) – 186,מקום, שבתוך הפסוק היינו "נעםהוי'", שרש נשמתנעמי(שבגללו הגענו לפסוק)!

כאן סוד המקום, עם כל הכוונות של מקום בקבלה, הוא "נעםהוי'" (רומז לכוונה באר"י שמקום = שםהוי' ב"ה ברבוע פרטי) – התכלית של הפסוק. ממוצע הרווחים כאן לפי החשבון במשולש הוא "נעםהוי'". בין ארבעת "נעם הוי'" יש את אותיותרות. רמז יפהפה. זה רמז ביןהעילאה ו-התתאה שבשם, נעמי ורות, שהן כמו "שם הגדֹלה לאה ושם הקטנה רחל".

שלמות רות בהופעות נעמי במגלה

עוד רמז יפהפה: מבין כל גבורי המגלה הזו, השם שמופיע הכי הרבה הוא נעמי – יותר מרות ויותר מבעז. רות מופיעה רק 12 פעמים, בעז כתוב 20 פעם, אבל נעמי כתובה 21 פעמים – 1 יותר מבעז. השם הכי נפוץ במגלה הוא נעמי, הגם שהיא נקראת מגלת רות. יש פה שתי גיבורות. כמו ששואלים למה מגלת אסתר נקראת כך, ולא מגלת מרדכי. גם כאן היה אפשר לשאול למה קוראים למגלה מגלת רות ולא מגלת נעמי. מי שמכוונת כאן היא נעמי, היא כמו מרדכי, 'כאשר היתה באמנה אתה', רות אצל נעמי[כ]. כמו ששם המגלה נקראת על שם הילד, הקטן, ביחס לאומן – כך גם כאן המגלה נקראת על שם רות (הקטנה).

"נעמי" כתוב 19 פעם, כמניןחוה, "נעמי" בלי אות שימושית. חוץ מזה כתוב עוד פעם אחת "ולנעמי [מודע לאישה איש גבור חיל ממשפחת אלימלך ושמו בעז]" ועוד פעם "יֻלד בן לנעמי". נעשה חשבון – 19 פעםנעמיועודולנעמיו-לנעמי. גם חשבון מופלא ביותר. 21 פעמיםנעמי(נעים,יפעמיםטוב, "אם יגאלךטוביגאל") שוה 3570, ועוד 66 – 3636. נחלק ב-6 ונקבל 606 –רות. מה זה שש פעמיםרות? כל ששת צירופירות. כל המכלול, כל צירופירות, הוא החשבון של כל הופעות של נעמי שיש במגלה. חשבון מופלא ביותר, היחוד כאן בין נעמי ורות. נעמי ממש מתלבשת ברות. אמרנו קודם שאלימלך הוא מקיף, שורה במקיף על כל האישים של המגלה, אבל נעמי מתלבשת בפנימיות בתוך רות לפעול את הגאולה של הבן שלה, מחלון, שגם כולל את כליון[כא].

ד. שני אופני גאולה: לימוד התורה ועיסוק במציאות

שיא המגלה – "ליני הלילה וגו'"

אחרי הרמזים האלה, לפני הרמז הבא, נעשה משהו יותר תוכני ועמוק: הזכרנו את השפת אמת, שבכמה וכמה מקומות שואל את השאלה שלנו – מה הקשר בין רות לעצרת, מתן תורה. הדבר הזה יתקשר למה שאמרנו בהתחלה על שיטת הפילוסופיה או החסידות – איך שאתה רוצה לקרוא לזה – של בעל אור ה', שהתורה היא תורת חסד בעצם, שבעצם התורה היא כח שה' שותל ביקום לקדם את היעד של כל הבריאה כולה – החסד. זו היהדות.

הוא מביא[כב]את בעל אור החיים הקדוש ומסמיך זאת על הפסוק לקראת סוף המגלה – "ליני הלילה והיה בבקר אם יגאלך טוב יגאל ואם לא יחפץ לגאלך וגאלתיך אנכי חי הוי' שכבי עד הבקר". אם רוצים לבחור את פסוק השיא של מגלת רות, כנראה שזה הפסוק הזה. יש שם גם אות רבתי, ה-נשל "ליני". יש חומשים שבטעות עושים את ה-לשל "ליני" גדולה וה-נרגילה, אבל זו טעות. גם לטעות יש איזה מקור, אבל האמת שה-לשל "ליני" היאלרגילה וה-נהיא גדולה (סוד הגילוי של שער הנון, ידיעת האלקות, סוד הידיעה והבחירה). אם יש כאן איזה סופר שפעם כתב מגלת רות – לאותם מקומות שקוראים בבית הכנסת רות מתוך מגלה כשרה, כמנהג הגר"א – צריך לדעת איזה אות לכתוב גדולה. ה-נגדולה, ושאר האותיות –ילי– הן שם קדוש שגם שוהנ. כלומר, המלהליניהיא שלמות של עשר ברבוע.

בחירה בין שתי דרכים לגאולה (הטוב הידוע)

"ליני הלילה והיה בבקר" – "אין 'והיה' אלא לשון שמחה", אם תקיימי את "ליני הלילה" אז יתקיים "והיה בבקר", לשון שמחה, "אם יגאלך טוב יגאל", זה הלכתחילה. כאן סוד הבחירה של רבי חסדאי – איך שלא יהיה יהיה טוב, תהיה גאולה, או ש"יגאלך טוב" או "וגאלתיך אנכי[כג]". יש כאן בחירה, הבחירה היא של פלוני אלמוני – סימן שעצם הבחירה הוא סוד פלוני אלמוני (מציאות מסתורית). לכתחילה שהוא יגאל, "אם יגאלך טוב יגאל".

אם עושים חשבון, "ליניהלילהוהיהבבקראםיגאלךטוביגאל" – עד כאן עולההוי' ברבוע. יש משוואה חשובה שהוי' ברבוע עולה עשר (משולשד) ברבוע ועודכד(דבעצרת) ברבוע. איפה כתובה בתנ"ך המשוואה החשובה הזו? כאן – "ליני", עשר ברבוע, "הלילהוהיהבבקראםיגאלךטוביגאל",כדברבוע. יחד –הוי' ברבוע. זו פנינה יפה בפני עצמה.

"אם יגאלך טוב" – לכתחילה – "יגאל". "ואם לא יחפץ" – חפץ הוא אחד ממלות הבחירה, כידוע אצלנו סוד גדול של בחר-חפץ-רצה (מלים שיוצרות רבוע קסם):

ב ח ר

ח פ ץ

ר צ ה

קוראים זאת ישר, מימין לשמאל, ומלמעלה למטה, אותו דבר. זו גם פנינה בפני עצמה. בחר-חפץ-רצה הםגרישין שבכתר – רצון הוא רישא דאריך, חפץ הוא רישא דאין (תענוג) ובחר הוא רדל"א (אמונה), מקור הבחירה החפשית. כאן יש חפץ, "אם לא יחפץ לגאלך – וגאלתיך אנכי", "אנכי" הוא מתן תורה, "אנכי מי שאנכי" דלא אתרמיז בשום אות ובשום קוץ וכו'.

יש שני פירושים למי בעז נשבע כשאומר "חי הוי'". פירוש אחד, שנשבע לרות – שאין לה מה לדאוג. גם רות לא רוצה שהוא יגמור את הזיווג עכשיו. כשרות חזרה לנעמי היא שאלה "מי את בתי". היא לא מכירה אותה? חז"ל אומרים שהיא שואלת אותה אם היא כבר אשת איש או עדיין לא אשת איש? הוא גמר או שהוא לא גמר? כך היא שואלת "מי את בתי". היא אומרת – לא, הוא הבטיח לי שהיום הוא גומר. לכך היא גם כוונה אותו, כמו שהסברנו – כעת צריך להתאפק, "ליני הלילה, שכבי עד הבקר", אבל "והיה בבקר", השמחה תהיה בבקר. אחד מהשנים, יש פה בחירה, אבל איך שלא יהיה – יהיה פה הכי טוב, "אם יגאלך טוב יגאל ואם לא יחפץ לגאלך וגאלתיך אנכי".

זה הפסוק שיש בו הכי הרבה פעמים גאולה בתנ"ך – ארבע פעמים גאולה בפסוק. כל אפשרות היא שתי גאולות – "אם יגאלך טוב יגאל, ואם לא יחפץ לגאלך וגאלתיך אנכי, חי הוי' שכבי עד הבקר".

שתי דרכים לגאולה – תורה וירידה למציאות

שוב, מה אומר בעל אור החיים הקדוש? הוא אומר שכל גאולה אפשר לפעול על ידי התורה, שנקראת טוב ("אין טוב אלא תורה") – כך מביא השפת אמת. אם זוכים לכתחילה, רק מכח התורה לימוד התורה והפצת התורה. זה הדבר הכי אקטואלי בשבילנו, איך מביאים את הגאולה, "עשו כל אשר ביכלתכם"? יש שתי דרכים. דרך אחת, רק מכח התורה והפצת התורה.

דרך שניה, שכדי להביא את הגאולה צריך לרדת לתוך המציאות, צריך להתלכלך – לך לך, להתלכלך במציאות – וככה להביא את הגאולה. שוב, נותנים תורה ואומרים שאיך שלא יהיה – תהיה פה גאולה, הכל יהיה טוב. הבחירה שלך היא רק איך לעשות זאת – אך ורק מכח התורה, או לעשות זאת מתוך שאתה נכנס לתוך זירת הפוליטיקה וכל מה שמתרחש בעולם וככה אתה מביא את הגאולה.

כך מביא השפת אמת מאור החיים, וכך הוא מסביר את הגאולה. הוא אומר שאם אלימלך היה עומד בנסיון והיה בוחר להשאר בארץ ישראל הוא היה יכול להוציא את רות המואביה רק מכח התורה שלו, וככה בעז באמת עשה – בעז לא עזב את הארץ. באיזו זכות פסק הרעב ושמעה נעמי שבאה רווחה לארץ ישראל? בזכות בעז. בעז הצדיק שיש לו בית דין, יש לו ישיבה בבית לחם – ישיבה בקבר רחל, הישיבה של בעז. הוא רק יושב בישיבה שלו, ובזכותו הרעב נגמר.

יש פה שיתוף פעולה, אם גם אלימלך היה ככה – הוא לא היה צריך לצאת מהארץ כלל ורות היתה באה, הניצוץ היה נמשך לאבוקה בלשון החסידות. אבל אלימלך בחר בבחירה החפשית שלו לעזוב את הארץ וככה להביא את הגאולה. לעזוב את הארץ, להכנס לתוך המציאות – כאילו מכרח המציאות שיש פה רעב. הוא עוזב את ארץ ישראל, קורה מה שקורה, הוא מת והבנים שלו מתים – חבל, אבל ככה הוא בחר, ככה הוא בחר להביא את הגאולה. הגאולה באה – זה נקרא "וגאלתיך אנכי". אותו דבר בסוף, "אם יגאלך טוב יגאל" – אם ירצה לגאול בדרך התורה, יגאל. "ואם לא יחפץ", אם הרבנים לא רוצים להביא את המשיח רק מכח התורה – אל תדאגי, גם אני תלמיד חכם ואני ארד למציאות, אני נשבע לך "חי הוי'", "וגאלתיך אנכי". כך הוא מסביר.

"שכבי עד הבקר" – "יפה שעה אחת בתשובה וכו'"

נעשה רמז מאד יפה: מתחיל "ליני הלילה והיה בבקר" ובסוף כאילו חוזר על עצמו, "שכבי עד הבקר". מה ראשי התיבות "שכביעדהבקר"?שעה. לאיזו שעה רומזת השעה הזו? ל"יפהשעהאחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא". כעת נראה שבאמת ככה: כמה שוה "שכביעדהבקר"? 713,תשובה. ר"תשעהוהכל עולהתשובה– רומז לאיזו שעה מדובר.

"אין לך אדם שאין לו שעה" – כל יהודי יעשה תשובה, אין לך אדם שאין לו שעה של תשובה. שעה לשון פניה, "וישע הוי' אל הבל ואל מנחתו", שאדם פונה מכל עסקיו, מכל ההבלים שלו, ופונה לה'. זו השעה של תשובה אמתית, והיא הסוד של "שכבי עד הבקר". שכבי בגלות, כנראה שבעל תשובה עושה תשובה בשינה שלו, כי כל הגלות היא "אני ישנה" – "שכבי עד הבקר", עד שתתעוררי, תעשה תשובה כה גדולה עד שתתעורר.

היא שוכבת למרגלות בעז, וכתוב שהוא עמד בנסיון יותר גדול מיוסף הצדיק. הוא לא רוצה לגמור כעת, "מי את בתי" – מהטבע היה גומר את הענין, אבל הוא מתאפק. מענין, הוא מתאפק וממשיך להעמיד עצמו בנסיון עד הבקר. הוא היה יכול לומר לה מיד ללכת, אבל אומר לה "ליני הלילה והיה בבקר... שכבי עד הבקר". כדי להתעצם עם השעה הזו – השעה של תשובה, של תשובה עילאה – אז יבוא בקר הגאולה, הגאולה של בעז. כנראה שבסופו של דבר גם ה' רוצה ככה, את הבדיעבד הזה. עוד פעם, כתוב שגאולת בעז היא בדיעבד לגבי גאולת טוב, כי את הכל אפשר לפעול עם הטוב, עם התורה בלבד.

"חי הוי'" – שבועה לרות ושבועה כנגד היצר

נחזור רגע: כתוב "חי הוי' שכבי עד הבקר". מה זה "חי הוי'"? הוא נשבע. אמרנו שיש שני פירושים, אבל לא הסברנו את הפירוש השני. פירוש אחד הוא "חי הוי'", הוא נשבע לרות – כעת לא גומרים את הנישואין, היום לא, הלילה לא, רק מחר, אבל אל תחשבי שאני מתחמק ממך ח"ו, אני נשבע לך שיהיה טוב, בטוב הנראה והנגלה לך. זה הפשט. אבל יש פירוש שני בחז"ל שהוא אמר "חי הוי'", שבועה לה' – הוא נשבע ליצר הרע, נשבע שלא יכנע לו. לפעמים יש נדרי זריזין, כשאדם צריך לזרז את עצמו מותר לו להשבע, ולומדים זאת מבעז.

עוד פעם, כמו שאמרנו, הוא ממשיך להעמיד את עצמו בנסיון. הרי אנחנו צריכים להתפלל לא לבוא לידי נסיון. יש סיפור מפורסם על זה בין אדמו"ר הזקן לרבי נחמן מברסלב – אחד הווארטים המופלאים בקשר שלהם. מי בקש נסיון? דוד מלך ישראל, שאמר "בחנני נא ונסני". דוד בקש נסיון ונפל. ממי הוא למד לבקש נסיון? מבעז, סבא רבא שלו. בעז בקש נסיון ועמד בו. הוא בקש "שכבי עד הבקר", אבל לשם כך הוא נשבע ליצרו הרע שלא יעבור עבירה. שוב, אלה שני פירושים ו"הא בהא תליא" ב"חי הוי'" – או שנשבע לרות, או שנשבע לערפה, שבזהר כתוב שהיא היצר הרע, אשת כליון. שוב, "שכביעדהבקר" ר"תשעהוהכל שוהתשובה.

ה. חידוש הלכה על ידי 'ניסוי' במציאות

חידוש הלכה במגלת רות

עוד דבר שאומר השפת אמת[כד], אפילו עוד יותר חזק, בהמשך לזה: כתוב שבאותו יום ממש שרות הגיעה לארץ ישראל בעז ישב בישיבה שלו, בבית המדרש, וחדש את ההלכה של "'עמוני' ולא עמונית, 'מואבי' ולא מואבית". אם היה מחדש אותה יום אחד אחר כך, אחרי שרות באה ללקט שבולים בשדה שלו והוא פגש אותה וכבר מתחיל להתאהב בה – הוא היה נוגע בדבר ולא היינו מקבלים ממנו את חידוש ההלכה, לא היינו מאמינים לו. אבל הוא דרש זאת בדיוק ברגע הנכון, רגע לפני שהיא הגיעה, וקבלנו זאת ממנו. מיד אחרי שהוא דרש זאת – הוא זכה לקיים את ההלכה החדשה, ההלכה החדשנית של "'מואבי' ולא מואבית", אז היא הגיעה.

מה קורה כאן?מה כל הענין הזה שנתחדשה הלכה? איך מחדשים הלכה? אומר השפת אמת שעצם הדבר שאלימלך עושה עבירה חמורה מאד, שהוא מנהיג הדור ופרנס הדור והוא נוטש את הצאן, יוצא מן הארץ לחוץ לארץ, לשדה מואב – חטא נורא, בשלו הוא נענש ומת – אף על פי כן, בכוונה העליונה ואפילו בכוונה שלו, יש מקום שמפורש שהיתה לו קבלה שהמשיח יבוא ממואב, הוא יצא בשביל הניצוץ הזה. איך יתגלגל? הוא לא ידע. אבל שוב, או במודע או בעל-מודע הוא עשה את החטא – כל מה שקשור למשיח מלווה בחטאים, בדרכים-לא-דרכים, לא דרכים על פי תורה, עם הוראת שעה, כי כל הענין של שבט יהודה, של משיח בן דוד משבט יהודה, הכל קשור להוראת שעה. הוראתשעההיא גם בסוד "שכביעדהבקר".

בירידת אלימלך לשדה מואב וקורה מה שהוא קורה והוא מת, ומחלון וכליון מתבוללים ר"ל ונושאים נשים נכריות, באותו רגע נתחדשה הלכה. אמרנו שההלכה נתחדשה בבית מדרשו של בעז ביום שרות הגיעה, אבל מסביר השפת אמת שההלכה נתחדשה קודם ועוד לא נפסקה – היא נפסקה על ידי בעז. זה חידוש מופלא. התורה היא נצחית וכולה נתנה במתן תורה. כעת יהיה לנו עוד תירוץ, הכי עמוק, למה קוראים רות בעצרת.

חדוש הלכה על ידי עבירה

הייתי חושב שכל התורה נתנה, אבל צריך לומר שהיא נתנה בבחינת יכולת, אבל אחר כך יש בכח ובסוף בפועל. ההלכה הזו נתחדשה בפועל רק בבית מדרשו של בעז, אבל היא התחדשה בכח – כבר היתה – ברגע שמחלון נשא את רות, בעבירה. מחלון נושא את רות בעבירה – יש מחלוקת אם הוא גייר אותה או לא. איך שלא יהיה יש עבירה, ממה נפשך – אם לא גייר אותה, כדעת רבי מאיר, זו ודאי עבירה שהוא נושא נכרית, "משתחוה לאל אחר" בלשון חז"ל, בועל ארמית, ואם גייר אותה היא אסורה לבוא בקהל ה' עד דור עשירי (כלומר לעולם). איך שלא יהיה הוא עושה עבירה, אבל לפי מה שכתוב כאן בשפת אמת שבאותו רגע שמחלון – צדיק, שרש משיח בן דוד – נושא אותה לאשה נתחדשה ההלכה "'מואבי' ולא 'מואבית'", שהיא מותרת. כמובן, זה מצטרף הכי טוב לפי דעת הזהר שהוא כן גייר אותה, לא כדעת רבי מאיר במדרש שהוא לא גייר אותה.

שוב, מה לומדים מכאן? הרבה פעמים למדנו שצדיק עושה משהו בהוראת שעה – במודעות, כמו אליהו הנביא בהר הכרמל, שעושה עבירה מתוך מודעות שלמה, בהוראת שעה שכך צריך כדי להציל את המצב, להציל את עם ישראל, כמו שמשה רבינו שובר את הלוחות וכמו שפינחס פועל בהוראת שעה – ועל כך נאמר "גדולה עברה לשמה ממצוה שלא לשמה", עם כל העומק שבזה, כמו שמוסבר אצלנו. לפעמים אנחנו מסבירים שהוראת שעה גם נקבעת הלכה לדורות – יש פעמים שלא ויש פעמים שכן. לפעמים צדיק עושה משהו בהוראת שעה והיא נשארת סיפור חד-פעמי, שאסור לדורות, ויש פעמים שהוא זוכה שהדבר שהוא עשה בהוראת שעה, נגד התורה מתוך כוונה טובה (הוא צדיק), נקבע כהלכה לדורות.

כאן רואים משהו יותר חדשני, יש צדיק, מחלון – אפשר לומר שכל יהודי הוא צדיק, "ועמך כלם צדיקים" – שעושה עבירה לא במודעות של הוראת שעה. כשמחלון נושא את רות הוא התחתן עם שיקסע בלי הוראת שעה, ופתאום הוא אומר שבאותו רגע נתחדשה הלכה – אתה חשבת לרעה ואני חושב לטובה (כמו שרבי חסדאי אומר). כעת נתחדשה הלכה ש"'מואבי' ולא מואבית".

תורה אמפירית – חידוש הלכה מתוך נסיון החטא

נסביר זאת לפי המדע של היום: מה עיקר המהפכה מרבי חסדאי והלאה, מאה שנה אחריו, מהרנסנס והלאה? שהכל נעשה אמפירי, צריך להוכיח מתוך ניסוי ולא מתוך פילוסופיה. מי שנסה להבין את חוקי הטבע מתוך תיאוריה היה אריסטו, והוא שגה בגדול – על כך בא רבי חסדאי לתקוף אותו, ולכן הוא מאה שנה לפני הזמן. זו אינדוקציה, לא דדוקציה. לא שיש כללים בשכל שמתוכם אני מבין את המציאות – זה לא עובד ככה. צריך לצבור ידע מתוך המציאות ולהבין את החוק בבחינת אור חוזר מתוך המציאות, מתוך הניסוי לבנות את התיאוריה, ולא שמהתיאוריה תבוא האמת המוחלטת.

זו הדרך הפשוטה ביותר להסביר מה זאת אומרת שההלכה מתחדשת לפי ניסוי בשטח. כשהצדיקים – "ועמך כלם צדיקים" – חוטאים זה סוג של ניסוי. כמו במעשה מבן מלך ובן שפחה שנתחלפו, של רבי נחמן, המילדת אמרה – נראה מה יצא מזה. נעשה משהו שלא על פי דין ונראה מה יצמח מזה. מה יצמח? "צמח שמו ומתחתיו יצמח". יציאת אלימלך לחו"ל ונישואי מחלון וכליון לגויות הם סוג של ניסוי. מה הניסוי הוכיח? בתוך הניסוי התחדשה הלכה. מחלון התחתן עם רות, ומיד באותו רגע התברר – החתונה היתה מאד שמחה, ונעמי היתה עם כל הנעם שלה – שרות היא צדיקה מתחלתה ועד סופה. הבירור של גר צדק אמתי שהוא "גר שנתגייר", לא גוי שנתגייר – כל הזמן היה יהודי. מי מוכיח זאת? הניסוי. גם כל הדרך לקבל גרים, המבחן שלהם, הוא סוג של ניסוי – מנסים אותו. באותו רגע הסתבר שזה שידוך מן השמים, שידוך קדוש – היא גויה, שיקסע, הוא מתחתן איתה אבל באותה רגע התחדשה הלכה. כדי לעשות זאת כשר וישר התורה כבר תכננה, אבל רק בבחינת יכולת. עד כה ההלכה הזו היתה בהעלם שאינו במציאות, יכולת, אבל ברגע שהוא נשא אותה התחדשה הלכה ש"'מואבי' ולא מואבית" – זו מואביה טובה, רואים שהיא ראויה לבוא בקהל.

סתם מואבי יכול להתגייר, בסדר, אבל לא ראוי לבוא בקהל. הניסוי הוכיח שהיא ראויה לבוא בקהל. אכן, התורה אומרת "עד דור עשירי", ואפשר לחשוב שגם זכר וגם נקבה, אבל המציאות מוכיחה שהיא ראויה לבוא בקהל. אז מה לעשות? אני צריך לחזור לתורה, לפתוח ולקרוא שוב את הפסוק, שעד כה חשבתי שלא מתאים – אבל כעת אני רואה שאני יכול לפרש בהתאם לתוצאת הניסוי, וככה זה הולך. בשלב הזה נתחדשה הלכה בכח. אחר כך נתחדשה הלכה בפועל, כאשר בעז פסק כך בלי להכיר אותה אישית עדיין, אבל מיד באותו יום היא באה לשדה שלו ורואים שהוא כבר שמע עליה – לא כל כך פשוט, הוא שמע עליה לפני שהיא באה, על החסד שהיא עשתה עם חמותה וכו'.

בכל אופן, לפי זה מגלת רות היא ממד חדש של מתן תורה – כמו תורה חדשה של מלך המשיח, איך משיח מחדש אותה (תורה חדשה= רות במילוי:ריש וו תו!). לכן צריך לקרוא את המגלה הזו בזמן מתן תורה, לדעת שבתוך התורה – בבחינת העלם שאינו במציאות – יש משיח בן דוד. משיח בן דוד בתורה הוא העלם שאינו במציאות. ומעכשיו והלאה "אם יגאלך טוב יגאל" – אפשר לפעול את הגאולה מתוך התורה החדשה הזו. "ואם לא יחפץ לגאלך וגו'", עם שני פירושי "חי הוי' שכבי עד הבקר".

לחיים לחיים, שנזכה להרבה שמחות – של משה ורות,אודיהבגימטריא שםהוי' ב"ה, שיזכו להקים בית נאמן בישראל. כשמתחתנים אומרים שהשידוך יעלה יפה – כל שידוך הוא ניסוי (לשון נישואין, בפרט בחדשסיוןאותיותנִסוי), ושמתוך החידוש תתחדש הלכה בכל עם ישראל. לחיים לחיים.

רבי בונים: התורה חושפת את הפגם במעשה מצוה שמכסה על מניע שלילי

עד שמביאים את היין נאמר עוד ווארט – ווארט בשם הרבי ר' בונים: בזהר חדש, בו יש הכי הרבה על מגלת רות – חלק גדול שלו הוא על מגלת רות – כתובים בתחלה שני דברים סותרים-לכאורה. כתוב שאלימלך נענש כי עזב את הארץ, ובעמוד הבא כתוב בפשטות שאלימלך התבונן האם הוא צריך להשאר בארץ או לעזוב את הארץ והוא נזכר בהלכה שאם אדם נמצא במקום שיש בו דינים צריך לעזוב את המקום. היות שהיה רעב בארץ, היה מקום של דינים, היה מקובל אצלו שאם יש דינים צריך לעזוב. איך זה מסתדר? אם באמת עשה זאת מתוך החשבון שבמקום של דינים צריך לעזוב הוא בסדר, לא מגיע לו עונש, אבל קודם היה כתוב שנענש כי עזב את הארץ וזה חטא חמור. כך שאלו את הרבי ר' בונים. מה הוא אמר? כשיש שאלה, כל אחד צריך לחשוב בעצמו מה אני הייתי אומר. אפשר לומר בפשטות שאם הוא גר בבית לחם – שילך לגור בשכם. אם צריך לעזוב את המקום – תעזוב את המקום, אל תעזוב את הארץ. אפשר לתרץ בעוד דרכים. בכל אופן, איך הסביר הרבי ר' בונים? הוא הסביר שה' בוחן לבבות.

במקום הראשון, שכתוב שהוא נענש כי עזב את הארץ כתוב יותר – לא אמרתי הכל. כתוב שהוא עזב את הארץ מתוך צרות עין, שהיתה עינו צרה בעניים – היתה לו אפשרות לפרנס את העניים, כמו שמסופר על צדיקים גדולים שהוציאו את כל ההון שלהם בשעת רעב, אבל אלימלך לא עשה זאת מתוך צרות עין – וזה עיקר חטאו. כנראה שגם בשכם יש עניים, אז כדי להתחמק מהעניים – עניי ישראל – צריך לצאת לחו"ל. בכלל, כמו שנסביר, זה איזה מניע לא מודע של אנשים שעוזבים את הארץ – פשוט להתחמק מהאחריות לעניים, לעניי ישראל (ועל דרך זה רבים וגם טובים מעדיפים בכלל לעשות עסקים דווקא עם גוים. קשה לעבוד עם יהודים, בפרט כאשר צריכים לדאוג להם ולהתיחס אליהם כבני מלכים כו'. בענין זה דרוש תיקון גדול דווקא בדור שלנו ודווקא כאן בארץ ישראל. עלינו לתקן את חטא אלימלך ובניו ובכך להכשיר את הקרקע לביאת המשיח).

שוב, איך זה מסתדר? פעם אחת כתוב שעזב את הארץ מתוך צרות עין ופעם שניה שהתבונן ונזכר במאמר שאם יש דינים במקום צריך לעזוב. הוא אומר שה' בוחן לבבות, וה' בחן שבמודע שלו היה החשבון, אבל כל החשבון שהוא עשה – עם מאמר חז"ל, עם אסמכתא מן התורה, הוא תלמיד חכם גדול, כל התורה שהוא לומד – הוא כדי לכסות על מניעים רעים בתת-מודע שלו. כלל גדול של סוג מסוים של אנשים, שלא נזכיר את השם שלהם. הוא תלמיד חכם גדול, ובמודע הוא מתבונן ומוצא כזו הצטדקות, שיש פה דינים והרי כתוב בתורה שאם יש דינים צריך לעזוב את המקום, והכל כיסוי לכסות על מה שבאמת עינו צרה בעניים.

מה האסמכתא שהרבי ר' בונים מביא מהכתוב? בפסוק הראשון כתוב "איש" בלי השם שלו ובשני "ושם האיש אלימלך". יש פירוש אחד שבפסוק הראשון הוא התעורר לצאת, התחיל לצאת, אבל עדיין מקוים שיחזור בו. כאשר הוא לגמרי יצא, גמר את העבירה, מפרסמים אותו (כשם שיש מצוה לפרסם עושי מצוה, שממנו יראו וכן יעשו, כך, במקרים מסוימים, יש מצוה לפרסם עושי עבירה, ומה קורה להם, כדי שלא ילמדו אחרים ממעשיהם הרעים). כך לגבי כל בעל עבירה – זה פירוש אחד למה בפסוק הראשון כתוב "וילך איש" ובפסוק השני "ושם האיש אלימלך". אבל כאן הוא אומר שהוא עצמו בהתחלה מצדיק את עצמו, "וילך איש מבית לחם", עם הטעם שמותר ואפילו מצוה לעזוב מקום שיש בו דינים. אבל בסוף התורה – המגלה, אותה כתב שמואל הרמתי ששקול כנגד משה ואהרן – מגלה "ושם האיש אלימלך", כלומר שזה כולל את המניע האמתי שלו. הוא חטא והחטא שלו הוא שעינו צרה בעניים, ואל תספר לי שכתוב בתורה כך וכך – אף על פי שבאמת כתוב כך וכך, אבל אתה עזבת לא מסבה זו אלא חפשת הצטדקות.

הרבי הקודם אומר ב"כללי החינוך וההדרכה" שהשונא הכי גדול של האדם הוא מדת ההצטדקות – שאדם חוטא ומחפש טעם להצדיק את עצמו על פי תורה. לפי הווארט הזה, אלימלך הוא האב-טיפוס של זה – שחוטא ומחפש היתר. אמרנו זאת כי הלעומת-זה של מחלון ורות, שיהודי עושה חטא ומתחדשת הלכה זה מותר (היינו מה שהותרה רות בקהל. השםרותרומזת למה שהותרה, וגם למה שותרהעל הכל כדי להדבק בשכינה, שבזכות זה היאהותרה). כל מה שעתיד תלמיד חכם לחדש כבר נאמר למשה מסיני – הוא מחדש דבר מתוך העלם שישנו במציאות, אך הוא חידוש (וכידוע הרמש ש"תלמיד ותיק" בגימטריאישראל בעל שם טוב, סוד אלף אורות שקבל משה, בבחינת העלם שאינו במציאות, במתן תורה), אבל כאן זה חידוש מהעלם שאינו במציאות, ש"אתם חשבתם לרעה וה' חשבה לטובה". ממש שני הכיוונים, לפעמים אדם עושה משהו ומצטדק, ומתגלה שזה רע, ולפעמים אדם עושה רע – בלי להצטדק – וה' מגלה שזה טוב. שהקב"ה יעזור שכל הדברים הרעים שאנו עושים (ידע אינש בנפשיה) ה' ישמרנו – יתגלה שהם מצוות גדולות באמת.