פרשתנו, פרשת בהעלֹתך, מגיעה כאשר מאחוריה כבר כמה וכמה משברים שעוברים בני ישראל במדבר, כמו חטא העגל וחטא נדב ואביהוא.
אך בעוד שמשברים אלו נראים רחוקים מחיינו – אין לנו כל כך משיכה לעבודה זרה וגם לא קורה לנו שאנו צריכים להיזהר מהקרבת אש זרה על המזבח – הרי שהמשברים אותם עוברים בני ישראל בפרשתנו – תלונות על הנהגת ה' – נראים לנו מוכרים ומלווים את היום-יום שלנו, שהרי גם אנו יכולים למצוא את עצמנו פעמים רבות מתלוננים על דברים שלא הסתדרו לנו.
חטא המתאוננים ובכיית העם למשפחותיו מובילים את משה להרים את ידיו וקצת 'להתייאש' מעם ישראל. מה קורה מיד בעקבות כך? וכיצד זה קשור לעבודת ה' של כל אחד ואחת מאיתנו?
כאשר קוראים את הפרשה שלנו רואים שהבעיה של עם ישראל היא שהם מתלוננים בלי הפסקה, 'קוטרים' בשפת העם...
בתחילה 'ויהי העם כמתאוננים', מתואר שהעם מתלונן אפילו בלא סיבה. בהמשך, על אף שהעם פוגש במדבר את השראת ה' במשכן, את ענני הכבוד ואת כל ניסי ה' איתו, ההאספסוף מסית אותו לבכות על המזון הניתן לו ועל כך שאין לו בשר לאכול.
בנפש, התלונה הראשונה מאד מוכרת לנו, וגם ביחס לתלונה השניה, קורה לא אחת שעל אף שאנו מבינים את חשיבות של הקשר עם ה' ותורתו אנו נמשכים לתאוות קלות וקטנות.
מה תגובת ה' לתלונות?
ביחס לתלונה הראשונה ה' פשוט מבעיר את האש שאוכלת 'בקצה המחנה', ומיד העם צועק למשה שיתפלל לה' והאש שוקעת. ניתן להמשיל את זה לאחד שמתלונן למי שמופקד על שלומו, וכאשר הוא כועס על תלונת השוא המתלונן פוסק מתלונותיו ורק מבקש שהכעס עליו יעצור.
נראה די פשוט, אך התגובה לתלונה השניה כבר מסתבכת...
לאחר שהעם 'בֹכה למשפחֹתיו' ומתלונן על האוכל הניתן לו, נראה שמשה כבר לא עומד בזה. הוא פונה לה' ואומר שאינו יכול עוד:
וַיֹּ֨אמֶר משֶׁ֜ה אֶל־הוי' לָמָ֤ה הֲרֵעֹ֨תָ֙ לְעַבְדֶּ֔ךָ וְלָ֛מָּה לֹֽא־מָצָ֥תִי חֵ֖ן בְּעֵינֶי֑ךָ לָשׂ֗וּם אֶת־מַשָּׂ֛א כָּל־הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה עָלָֽי: הֶאָֽנֹכִ֣י הָרִ֗יתִי אֵ֚ת כָּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אִם־אָֽנֹכִ֖י יְלִדְתִּ֑יהוּ כִּֽי־תֹאמַ֨ר אֵלַ֜י שָׂאֵ֣הוּ בְחֵיקֶ֗ךָ כַּֽאֲשֶׁ֨ר יִשָּׂ֤א הָֽאֹמֵן֙ אֶת־הַיֹּנֵ֔ק עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖עְתָּ לַֽאֲבֹתָֽיו:
מֵאַ֤יִן לִי֙ בָּשָׂ֔ר לָתֵ֖ת לְכָל־הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּֽי־יִבְכּ֤וּ עָלַי֙ לֵאמֹ֔ר תְּנָה־לָּ֥נוּ בָשָׂ֖ר וְנֹאכֵֽלָה: לֹֽא־אוּכַ֤ל אָֽנֹכִי֙ לְבַדִּ֔י לָשֵׂ֖את אֶת־כָּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּ֥י כָבֵ֖ד מִמֶּֽנִּי: וְאִם־כָּ֣כָה | אַתְּ־עֹ֣שֶׂה לִּ֗י הָרְגֵ֤נִי נָא֙ הָרֹ֔ג אִם־מָצָ֥אתִי חֵ֖ן בְּעֵינֶי֑ךָ וְאַל־אֶרְאֶ֖ה בְּרָֽעָתִֽי:
משה בעצם אומר לה' – 'מלכתחילה אני רוצה שהעם רק יעסקו בתורה שהורדתי להם, כעת כשהם עסוקים בדברים כל כך קטנים אני לא מצליח להיכנס למשא ומתן איתם על זה'. באמירתו 'מאין לי בשר' משה אומר שהוא לא מצליח 'לרדת כל כך נמוך' ולהתעסק עם בעיות כאלו.
ומה ה' עונה? ה' אומר שאכן הפער בין משה ובין העם גדול עד שצריך שבעים זקנים שיהיו המתווכים בינו ובין העם. אך בד בבד הוא מראה למשה שיש לכך מחיר – בטקס האצלת הרוח על הזקנים אלדד ומידד נשארים במחנה ומתנבאים על כך שמשה אינו מכניס את עם ישראל לארץ ישראל.
כלומר, המחיר לכך שמשה מתנער מהדברים הנמוכים הוא שהוא אכן לא מצליח להיכנס לתוך המציאות הגשמית, היא ארץ ישראל, ולהנהיג אותה.
משה הוא הצדיק, ומוסר ההשכל מהמובא עד כאן הוא שהצדיק הרוצה להנהיג את העם זקוק למאמץ רב בכדי להצליח לרדת לתוך המציאות ולהנהיג אותה.
אך את מוסר ההשכל הנוגע לאנשים כערכנו אנו למדים בעיקר מהמשך הסיפור.
בהמשך הסיפור, אהרן מצטרף למרים המבקרת את משה על כך שפרש מאשתו, ובעקבות כך מרים לוקה בצרעת, משה מתפל עליה והעם מחכה לה ואינו נוסע עד שהיא נרפאת.
מה קורה כאן?
כאשר אנו רואים את משה – וכל צדיק אחר – שאינו מצליח לרדת לגמרי ולהתעסק עם הבעיות הכי קטנות של המציאות, יכולות להיות לנו שתי תגובות אפשריות:
האחת – לומר שאם כך אין אנו זקוקים לו ונסתדר גם בלי צדיק שכזה. השניה – להתעקש ולומר שהקשר איתו חשוב לנו יותר מכל, בלעדיו לא תהיה נוכחות אלקית גמורה בתוך העם, ועל אף בעיית 'חוסר התקשורת' שלו עם המציאות הוא קריטי לקשר שלנו עם ה'.
חטא אהרן ומרים הוא בעצם בחירתם באפשרות הראשונה.
לאחר שמשה לא הצליח לרדת אל תוך המציאות, אומרים אהרן ומרים שאכן יש למשה בעיה מהותית, ומאותה סיבה שלא הצליח לתת מענה לבעיות העם הוא אינו מצליח לחיות עם אשתו, הוא מרומם מידי ואולי אי אפשר שהוא ינהיג את העם.
ה' מעיד על משה 'פה אל פה אדבר בו, ומראה ולא בחידות', הוא אינו ככל הנביאים שהקשר עם ה' נראה להם כמו חלום, אלא הנוכחות של ה' בחייו היא הדבר הכי משמעותי לו, ובמקום להתפאר בכך ולהודות שזהו הדבר הכי קריטי לעם, אהרן ומרים בוחרים לומר שאי אפשר להסתדר עם צדיק כזה.
מוסר ההשכל כאן מאד חשוב לכולנו.
לכל אחד מאיתנו יש בנפש 'בחינת משה', חלק מהאישיות לו ברור שיש ה' והוא המציאות האמיתית, ושהמציאות כולה אינה אלא רק התהוות ממנו. חטא אהרן ומרים כאן הוא בעצם ההדחקה של המקום הזה בתוכנו וחוסר ההזדהות שלנו איתו, וממילא אנו נופלים לשכחת ה' והולכים בשרירות ליבנו.
ההצלחה שלנו לא ליפול לחטא הזה בנפשנו תלויה ברמת החשיבות אותה אנו מייחסים למקום הזה. ככל שנזדהה עם החלק הזה בתוכנו, זה הרוצה קרבת ה' ופשוט לו שהיא הדבר הכי חשוב ומספק, כך נזכה לגלות אותו בכל חלקי האישיות.
בסוף הפרשה העם מחכה למרים, ולאחר שהיא מתקנת את הפגם שלה היא חוזרת להיות זו המביאה את הבאר לעם ישראל ובעצם מרווה את צמאונם – מגלה להם שהצימאון של כל יהודי הוא לקרבת ה' ונוכחות משה בתוך העם היא זו שמרווה את הצימאון הזה.
נזכה לחשוף את הצימאון הזה בתוכנו ולהרוות אותו מה' על ידי צדיקיו שבכל דור.
שבת שלום!
