בפרשת במדבר משה רבינו מארגן את המחנה לשבטים ודגלים, ונותן ללוים תפקיד מיוחד במשכן ובשמירתו. בהקשר זה כתובה האזהרה "וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת" (שלש פעמים בפרשתנו ופעם רביעית בפרשת קרח[א]) – אתה רוצה להתקרב אבל ה' אומר שזו לא המשימה שלך, לא השליחות שלך.
מסופר בגמרא[ב] על גוי שעבר ליד בית המדרש ושמע שלומדים על בגדיו המפוארים של הכהן הגדול. בא לפני שמאי ואמר "גיירני על מנת שתעשני כהן גדול", ושמאי שלח אותו החוצה... אחר כך בא לפני הלל שגייר אותו. אמר לו הלל, אי אפשר להיות מלך בלי ללמוד את כל טכסיסי המלכות, קודם תלמד תורה. התחיל הגר ללמוד, והגיע לפסוק בפרשתנו "והזר הקרב יומת". שאל את הלל: על מי נאמר פסוק זה? והלל השיב "אפילו על דוד מלך ישראל" – אפילו מלך המשיח, אם יש לו תאוה להיות כהן גדול וללבוש בגדי כהונה וכו', נאמר בו "והזר הקרב יומת". כשהגר שמע זאת, הבין שקל-וחומר הוא לא יכול להיות כהן גדול (ולבסוף הודה הגר להלל שהכניסו תחת כנפי השכינה).
"והזר הקרב יומת": כל אחד צריך לעשות תשובה, להתקרב יותר ויותר לה', אבל צריך לדעת מה התפקיד שלו ולאיפה עליו להתקרב. אם אדם מתקרב למקום שלא שייך לשליחות שלו, הוא יכול להגיע מכך להיפך-החיים (על מציאת השליחות המיוחדת נלמד עוד בע"ה בפרשת שלח לך).
כל יהודי יכול להיות "זר" ביחס לעבודה של מישהו אחר, ואסור לו להתקרב, גם כשנדמה לו שכך הוא יתקרב לה'. גם הכהנים נחשבים זרים למה שאינו שייך להם – כמו נדב ואביהוא שהקריבו "אש זרה" ומתו. לכל אחד יש נקודה של זרות לגבי מישהו-משהו אחר, אפילו במשיח יש בחינה של "זר", גם ניצוץ המשיח שלי הוא זר ביחס לדרך אחרת להתקרב לה'. כך גם כתוב לגבי נביא שאסור לו לנבא נבואה שלא שייכת לו אלא למישהו אחר. על כל אחד ואחת למצוא את הדרך שלו, ובה להתקרב אל הקב"ה. הארגון של כל אחד במקומו (כמו סדור המחנה בפרשה), הוא הדרך הכי טובה לכל אחד להיות הכי קרוב לה'.
נתבונן בביטוי "והזר הקרב יומת". ראשי התבות "והזר הקרב יומת" הן והי, אחד מששת צירופי האותיות יהו. כלומר, י זו חכמה, ה בינה ו-ו דעת, וכל אחד מששת הצירופים האפשריים של שלשתן מוליד-מגלה בנפש מדה אחת משש מדות הלב[ג]. הצירוף ה'ישר' (לפי הסדר חכמה-בינה-דעת) הוא יהו ומוליד את מדת החסד, האהבה בלב, ואילו והי הוא הצירוף ההפוך (דעת-בינה-חכמה) המוליד בנפש את מדת היסוד. פנימיות היסוד היא מדת האמת – נקודת האמת היא שאכיר את האמת שלי ולא של מישהו אחר. היסוד הוא גם הברית – וכך ההכרה בתפקיד ובשליחות שלי היא הברית שלי, כמו שברית המילה מאפיינת מי אני ומה השליחות המיוחדת לי.
אמצעי התבות, "והזר הקרב יומת" בגימטריא משיח – רמז מובהק למה שכתוב בגמרא שגם דוד מלך ישראל, "דוד מלכא משיחא", הוא זר לגבי כהן ולוי. זו הענוה והשפלות של המלך, שגם אם הוא משיח הוא לא כהן (שלא כעוזיהו המלך, מצאצאי דוד, שרצה להיות כהן גדול ונצטרע).
סופי התבות, "והזר הקרב יומת", רבת = 602 = 7 פעמים אלהים, "אני אמרתי אלהים אתם" – השליחות המיוחדת של כל אחד היא בחינת אלהים שבו, לפי "חלק אלוה ממעל ממש" שבו.
ראשי וסופי התבות יחד עולה רוח הקדש, דהיינו שכל הביטוי הוא משיח (אמצעי התבות, מוקף ב)רוח הקדש. למשיח יש רוח הקדש להכיר את מקומו, "איזהו חכם המכיר את מקומו"[ד] (ואמנם בנבואה משיח קטן ממשה אך ברוח הקדש הוא גדול ממנו)[ה].
בכללות יש כהן-לוי-ישראל, ראשי תבות כלי – הכלי לקבל את הברכה הוא שנכיר כל אחד במדרגה שלו, ואף אחד לא יכנס לדרגה שאינה שלו. גם בתוך הלוים גופא, מי שהוא בתפקיד שוער אסור לו להיות משורר ומי שמשורר אסור לו להיות שוער. אנחנו צבא – הענין של חומש הפקודים – ולכל אחד תפקיד מוגדר, וכך אנחנו כלי לברכת ה'.
על הפסוק "אתה הוא הוי' אלהינו"[ו] מוסבר ש"אתה" היינו כהן ("אתה כהן לעולם"); "הוא" היינו לוי ("ועבד הלוי הוא"), ו"הוי' אלהינו" ישראל – הכל כדי להגיע ל"הוי' אלהינו", אבל לכל אחד יש את הדרך שלו.
והנה הכהן הוא חכמה, הלוי בינה וישראל דעת, כנגד אותיות יהו בשם הוי', ואילו גר-צדק הוא כנגד המלכות, ה אחרונה. לעומת זאת הכהן הגדול הוא הכתר (כתר כהונה), קוצו של י. כעת נחזור לסיפור על הגר שרצה להיות כהן גדול: יש קשר מיוחד בין המלכות לכתר, "כתר עליון איהו כתר מלכות", ולכן דווקא לגר יש זיקה לכהן הגדול. הזיקה הזו קיימת עוד לפני שהוא מתגייר, מונחת בעצם הרצון שלו להתגייר – הוא רוצה להיות מלכות (גר-צדק), ולכן הוא רוצה גם את הכתר, את שמונת בגדי הכהן הגדול.
לסיכום, מוסר ההשכל כאן עמוק ויסודי מאד: כל אחד צריך להכיר את הזָר שבו, ועל ידי כך הוא מקבל את הכתר שלו, "זֵר זהב סביב". לכל אחד יש כתר, כמו "כתר תורה" המונח לכולם (וראה במהפכה הרביעית בגליון זה) – אך כדי לזכות לזֵר, הכתר שלי, צריך להכיר בזָר, בזרות שלי. זהו חלק מהסוד של משיח צדקנו, שעל ידי שהוא מכיר בזרות ככה הוא זוכה לזֵר.
נערך ע"י יוסף פלאי מהקלטת שידור ד' אייר תשע"א.
[א] פעם ראשונה על הלוים (א, נא). פעם שניה על הכהנים (ג, י). פעם שלישית על הכהנים והלוים יחד (ג, לח). ובפרשת קרח הדרגה הכי גבוהה של הכהנים ("עבודת מתנה", יח, ז) - זו עליה מלמטה למעלה בסוד שם הוי'.
[ב] שבת לא, א.
[ג] סדר הצרופים: יהו, חסד. הוי, גבורה. ויה, תפארת. יוה, נצח. היו, הוד. והי, יסוד.
[ד] לפי אבות פ"ו מ"ו, והיינו הדעת של החכמה. "איזהו חכם הרואה את הנולד" היינו החכמה של החכמה. "איזהו חכם הלומד מכל אדם" היינו הבינה של החכמה.
[ה] עוד בחכמת החשבון: שלש התבות והזר הקרב יומת יוצרות סדרה, 218, 307, 456, כאשר לפני 218 בא 189 ואחר 456 באים 665, 934, 1263 = 7 פעמים (ממוצע) 576, 24 ברבוע (אמונה דעת = יסוד מלכות).
גם כשנחלק לפי סדר האותיות נקבל סדרה עולה עם בסיס חיובי (הסתברות קטנה מאד): 21 (ראשי התבות), 111 (אותיות שניות), 247 (אותיות שלישיות), 602 (ס"ת), כאשר הבסיס הוא 173 (גל עיני). נפתח גם אותה לשבעה מספרים: המספרים הבאים יהיו 1349, 2661, 4711 = 9702 = 22 פעמים אמת (21 ברבוע, כאשר הסדרה התחילה מ-21). 9702 = 602 (7 פעמים אלהים כנ"ל, המספר האמצעי) ועוד 9100 = 5 פעמים 1820 (סוד פעמים הוי', מספר שמות הוי' בתורה). המספר הראשון והשביעי יחד עולים הוי' פעמים יעקב (שהם 7 פעמים הוי' ברבוע).
ועוד: "והזר הקרב יומת" כתוב ארבע פעמים, כנגד שם הוי' וכנגד אבי"ע. עולמות אבי"ע הם כנגד ארבעה חשבונות, היינו מספר קטן אחרון (בעשיה), מספר קטן (ביצירה), מספר סדורי (בבריאה), מספר הכרחי (באצילות). כשנחשב "והזר הקרב יומת" בארבע אפשרויות אלה 9, 45, 135, 981 = 1170 = הוי' פעמים שם מה. והנה בי"ע מוסיפים לגימטריא הפשוטה 189 שהוא המספר שלפני והזר (218) בסדרת התבות הנ"ל!
[ו] ירמיה יד, כב.
