שאלה:
האם השתדלות בפרנסה נחשבת לחיסרון בתמימות?
מענה מאת הרב יצחק גינזבורג:
אם אתה עושה את ההשתדלות מתוך תודעה של "וברכך הוי' אלהיך בכל אשר תעשה" אז זה בסדר. ה' עושה ואתה רק עושה "יְגִיעַ כַּפֶּךָ", ולא 'יגיע מֹחך', כמבואר בחסידות.
אבל אם אדם בוטח בכלי הזה – זה כבר נקרא בחז"ל (ומבואר בחסידות) "עובד עבודה זרה בטהרה". ברגע שאדם עושה כלי לפרנסה ובוטח בו ושוכח את ה', באותו רגע הוא עובד עבודה זרה בטהרה (זה דבר יסודי ביותר, שר' הלל מסביר אותו טוב במאמר ד"ה "ואשה אחת מנשי בני הנביאים", מהפטרת פרשת וירא). כך מוסבר לגבי אדם שבוטח בסבות גשמיות בעסקי פרנסה וכו'.
למה משתמשים בבטוי 'בטהרה', הרי זו עבודה זרה ממש? ר' הלל מסביר שהוא לא באמת מתכוון. הוא יהודי תמים – לא התמים האמיתי, אבל זה – שמאמין בה' ולא באיזה כח אחר ממנו, אך למעשה זו עבודה זרה כי הוא בוטח בכלי הזה. אין לו את טומאת מחשבת עבודה זרה ממש, ובכל זאת ברגע שהוא בוטח בכלי הזה ושוכח את ה' הוא עובד עבודה זרה בטהרה.
כל בטחון בדבר מבלעדי ה' הוא פגם במדת ההוד, בתמימות. הוא לא מודה על כל דבר ודבר לה'. הוד הוא מלשון הודיה והודיה פירושה להודות שהכל בא מה', כל פעולה וכל הצלחה היא מה'. זה גם כן הפירוש של המושג 'תמימות', תמים הוא שלם וללכת תמים עם ה' זה כמו לומר ללכת רק עם ה'.
התכונה של מדת ההוד היא על דרך השלילה במהותה. בניגוד לבטחון שבפנימיות הנצח שהוא מושג חיובי, התמימות היא מושג שלילי. תמימות היא ללכת רק עם ה', כלומר – לא עם משהו אחר. בטחון הוא החלק החיובי שיש במצות "אנכי הוי' אלהיך", אבל התמימות היא חלק השלילה שבמצות "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני".
