היום מתחילים אגרת ט"ז.
אגרת זו מדברת על חשיבות נתינת צדקה גם כאשר הפרנסה דחוקה ואין הרבה כסף.
האגרת נכתבה לקהילה מסוימת שהיתה בבעיה גדולה של פרנסה ובשל כך הפסיקו, או המעיטו, במתן צדקה.
כותב להם אדמו"ר הזקן: אני יודע שבזמן הזה קשה לכל האנשים בעניני פרנסה, ואף שמעתי בפרט על הקהילה שלכם שהגעתם ממש עד פת לחם, עד שאתם צריכים ללוות בשביל לאכול, ה' יעזור ויציל אתכם ממצב זה.
אבל, ממשיך אדמו"ר הזקן, בכל זאת צריך להמשיך לתת צדקה. עניים אלו שהיינו נותנים להם צדקה, עיניהם נשואות אלינו ואם אנחנו לא נעזור להם לא יהיה אף אחד שיעזור להם, ולכן צריך להמשיך לתת להם ביד רחבה כמו שהייתם נותנים להם תמיד.
נשאלת השאלה: לכאורה הם כן צריכים לדאוג לעצמם ולא לתת צדקה, כיוון שההלכה אומרת "חייך קודמים לחיי חברך", כלומר אם יש מצב בו או אני יחיה או שחברי יחיה אני מחויב לדאוג לעצמי? התשובה היא שרק כאשר גם אני וגם חברי נמצאים באותה סכנה אני מחויב לדאוג לעצמי, אך אם ההתלבטות היא: או שלחברי יהיה אוכל לאכול ובגד ללבוש או שלי יהיה "מלבושי כבוד, בשר ודגים", עדיף לתת את הכסף לחבר שימשיך לחיות.
ולכן, צריך להתאמץ לתת צדקה גם כאשר המצב דחוק, כי עדיף שעוד יהודים יחיו מאשר שלנו יהיה יותר כיף.
מחר בע"ה נלמד שאדם צריך לדחוק את עצמו גם בצרכים הכרחיים כדי לתת צדקה.
