"מוחמד דף היהודי"

הגענו אל הרחוב. הם הוציאו אותי מרכב המשטרה אזוק ותוך כדי מודיעים לי שעורכים חיפוש בבית שלי ויש לי שתי דקות להביא עדים שיהיו נוכחים בחיפוש, אך לא מאפשרים לי להתקשר. אני מנסה לחשב כיצד אצליח להעביר את הידיעה על מעצרי למשפחתי בדרכים יותר נעימות מאשר על ידי שוטרים גסי רוח ובריונים, אך מצד שני אני לא מעוניין שאף אחד מהשכנים יאלץ להיות מופתע באמצע היום בדפיקות לא אנושיות כמו של משטרת ישראל. השוטרים כמובן לא השאירו לי זמן לחשוב והחליטו להתחיל את החיפוש ללא כל עדים. למען האמת, זה לא כל כך משנה. בכל אופן אין לעדים האלו שום משמעות, כל שוטר יכול להשתיל במהלך החיפוש או לאחריו ראיות כרצונו, ועדותו תהיה קבילה בבית המשפט יותר מהעדים מטעמי כך שהעמדת הפנים הזו מיותרת לחלוטין.

הם מבקשים ממני להביא את המפתח, הסברתי להם שאין להם כל צורך במפתח שנמצא אצלי, מכיוון שיש להם את ההעתק של המפתח שהם גנבו לי. לפני כשלושה חודשים ביקרו אצלי מבילוש משטרת צפת וכשהם יצאו נעלם המפתח שהיה תקוע בחור הנעול מבפנים. מאז אני מניח שהם ביקרו עוד כמה וכמה פעמים בשעות שבהם לא הייתי בבית, כדי לנוח מעבודתם המתישה.

בכל אופן הם התעקשו לקבל את המפתח שאצלי – אולי אבד להם? או שיש עוד יחידות משטרה שרוצות להנות מהאירוח בביתי? אבל בכל מקרה שאילת שאלות על אנשי החוק גובלת באי חוקיות ואני מעדיף שלא להסתבך עם החוק, ולהמשיך להאמין שמן הסתם זה נחוץ מאד לביטחון המדינה דווקא מפתח הרש שנותר לי.

לבית נכנסו חמישה בלשים של ימ"ר חמניות הנודע לשמצה ורכז שב"כ לבוש חולצה מכופתרת עם פנים חתומות כשל מי שעוסק במבצע חשוב מאד של הצלת המדינה משואה נוספת. רכז השב"כ לקח שניים מהם לתדרוך בצד והם ניגשו היישר לעבודה - אל האזור בבית שבו משתמשים על מנת לבצע הצתות – אל ארון ספרי הקודש. כאשר רכז השב"כ דואג ומפקח שהם יפתחו ספר ספר ולא יפספסו אף בדל נייר, סיכום של שיעור או טיוטת מאמר. אני ייצור די מבולגן ככה שבין הספרים שלי מפוזרים דפים רבים ודי מהר הצטברה על השולחן ערימה מאד גדולה של ניירת. אחרי התייעצות קצרה בין נציג השב"כ למשטרה הם בחרו באחד השוטרים חובש כיפה לערוך מיון ראשוני של הדפים, בין דפים העוסקים בסיכומי סוגיות המותרות ללימוד ע"פ החוק, לבין דפים החשודים בעיסוק בסוגיות בלתי חוקיות כמו הבדלה בין ישראל לעמים, בניין בית המקדש ועוד דברים מזעזעים מעין אלו. הבעיה שאחרי המיון נשארה קבוצת דפים חשודה לא גדולה, ויש חשש רציני שהם יינזפו על השלל הדל שהביאו מהפשיטה על מעוזי האויב. האיש עם החולצה המכופתרת הרהר מעט, והחליט לקחת איתו גם קרטון של שירים שכתבתי ועוד כמה דפים מהערמה שסוננה הרגע.

הם העלו אותי בחזרה לניידת ונסענו שוב למשטרת צפת לחקירה הפעם בחשד להתארגנות טרור. בדרך הספקתי להרהר מעט על הרעיון המוזר של חיפוש בארון הספרים בחשד להצתה. נזכרתי בפוסט שפרסמתי כאן שבועות ספורים לפני המעצר, פוסט שכותרתו הייתה "להצית לבבות" והרגיז מאד את אלו שרוצים שהלב יישאר כבוי ועקר. ייתכן שזו ההצתה שהם מחפשים אחריה? שהם מפחדים שהלבבות יוצתו, והתקווה תתחדש? ואם כן כיצד נצליח להרגיע אותם ולספר להם שהאש הזו היא אש טובה – אש מחממת ולא אש מכלה ושורפת?

משהו מוזר בחקירה הזאת... החוק מאפשר לשב"כ להוציא צו איסור מפגש עם עורך דין, בכל חקירה שיש בה חשד להתארגנות טרור. בשנים האחרונות השב"כ לא מתעצל להשתמש באפשרות הזו בכל חקירה של ילד מגיל 14 ומעלה. כל חקירה שקשורה למה שמכונה 'הימין הקיצוני' נחשבת לחקירה בעלת אינטרס בטחוני גבוה במיוחד, אז איך זה שאני נחקר בחשד להתארגנות טרור ומאפשרים לי לדבר עם עורך דין עוד לפני החקירה הראשונה?

אני מתחיל להבין שהחקירה הזו היא הצגה. ככה עובד התרגיל: רוצים להכניס אותי למעצר מנהלי, אך החוקים שלהם מחייבים שאני 'ייחשד' בעברות על החוק המצדיקות שימוש במעצר מנהלי. בתיקייה שלי במשטרה יש רק תיקים ששייכים להתיישבות (שטח צבאי סגור וכדו'), או להפגנות, וזה לא מספיק למעצר מנהלי. אז מה עושים? ייקחו אותי כעת לשב"כ יחקרו אותי על עברות מסוימות, זה לא כל כך משנה מה, העיקר שהן מספיק 'רציניות' למעצר מנהלי, אני אשתוק בחקירה והם יגידו לבית משפט שאני חשוד בדברים נורא חמורים ולא משתף פעולה עם החקירה, ומכיוון שאין להם ראיות אין מנוס ממעצר מנהלי...

ציפיתי שיראו לי את הצו המנהלי ויאללה לכלא, אבל יש להם זמן. הם מסיימים את החקירה, שמים עלי אזיקים ומורידים אותי שוב לרכב, עוד לא חשבתי שלוקחים אותי לקישון (מתקני החקירות של השב"כ). ברכב נכנסים עוד ארבעה בלשים שמנסים לפטפט איתי. בעיקרון אני לא חבר של אלו שחוטפים אותי, וגם אין לי מה לדבר איתם, אז העדפתי פשוט לדבר עם ה', זה תמיד יותר מעניין, יותר מוצלח וגם משתלם בסוף.

דולק רדיו ברכב, וכשמגיעה מהדורת החדשות אני שומע שפותחים את החדשות במעצרו של פעיל הימין הקיצוני, יעד מספר אחד של השב"כ וכו' כו'. זה היה נשמע לי מוגזם, למה שיפתחו את החדשות במעצר שלי? את מי זה מעניין בכלל? והקטע עם ה'יעד מספר אחד' היה נשמע כמו בדיחה לא מוצלחת. החלטתי שזה בטוח תרגיל – משמיעים לי הקלטה מזוייפת של חדשות כדי להלחיץ אותי. זה תרגיל חקירה ידוע, השב"כ השתמש בו כבר כמה פעמים. לפעמים מדפיסים עיתון מפוברק, לפעמים חדשות מדמיונם הקודח של אינקוויזיטורי השב"כ. הם לא כל כך מוצלחים, הרהרתי. שיעשו משהו יותר אמין ופחות מוגזם...

הנסיעה הסתיימה. נעצרנו בפתח של בית מעצר. תהליך קליטה רגיל – עברתי את זה כבר פעמים רבות, שהרי נער גבעות ממוצע יכול להיעצר ללא כל סיבה ליום או יומיים רק כדי להפחית את זיהום האוויר שאנחנו מייצרים במחשבות ההזויות שלנו. רק כשהסוהר הערבי אמר לי להוריד את כל הבגדים ולא להשאיר אף בגד משלי (חוץ מציצית וכיפה) הבנתי שאני לקראת חקירות במתקן שב"כ.

ברגע שאתה מבין שאתה לקראת חקירה בשב"כ, צריך באותו רגע לשנות את כל החשיבה. מהרגע הזה לא מעניין אותי כל מה שקורה בחוץ, אין לי שום אחריות על שום דבר ואני לא צריך לדאוג לאף אחד מבני משפחתי.

בחסידות מוסבר שיש שני סוגים של "ייחודים" - התבוננויות בקשר בין ה' לעולם. ייחודא תתאה – המתבטא בפסוק "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". זהו ייחוד שבו מציאות ה' נותנת מקום לחיות העולמות, לפעולה בדרכי הטבע, ולאחריות שלנו על גילוי מלכות ה'. לעומת זה בפסוק "שמע ישראל" לרגע אחד ביום אנחנו נזכרים במציאות האמיתית, יש רק ה'! הוא הכל, והכל זה הוא, וכל השאר פשוט חסר ערך. הרגע של ההבנה שאני נמצא בחקירת שב"כ זה רגע שדורש מעבר מ'ייחודא תתאה' ל'ייחודא עילאה', מרגע זה ה' מנהל אותי, ויהיה מה שיהיה – הוא איתי ואני איתו.

הרמב"ם כותב על מי שיוצא למלחמה "ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מליבו, ויפנה מכל דבר למלחמה, וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה". מבחינה זו הבילוי במרתפי השב"כ דומה למלחמה – עמידה מול אנשים המבקשים את נפשך. אבל היא גם תקופה של התעלות לרגעים של אמונה שאין בחיים הרגילים.

אחרי ההפשטה של הבגדים, מכריחים אותי ללבוש מדי אסיר של אסירים בטחוניים, ואחר כך קושרים את העיניים, ברגע הזה קיבלתי החלטה שאני לא פותח את העיניים בנוכחות חוקרי השב"כ.

העלו אותי לחדר החקירות. הסוהר מושיב אותי על כיסא, קושר את ידי לאחור, ומוריד את כיסוי העיניים. אני נשאר בעיניים עצומות, אין אף אחד בחדר, אחרי כמה דקות של המתנה (מכוונת – כמובן, זה נועד כדי ליצור מתח אצל השבוי), נכנסים שני חוקרים לחדר, אני לא רואה אותם אבל שומע. חוקר אחד שואל את השני, את מי הבאתם לפה? מי זה החלאה הזאת? השני עונה לו: "אתה לא יודע מי זה, זה מוחמד דף היהודי"...