לפני כ400 שנים, טבע הפילוסוף הבריטי בייקון את הפתגם המוכר "ידע הוא כוח". לשאלה השגרתית איזה לחם לקנות במכולת, היו לפני שנים לא רבות שתי תשובות – שחור ולבן. כיום שאלה זו הפכה להיות בעלת תשובות אפשריות רבות.
כשהאזרח הממוצע שואל את עצמו איזה לחם יקנה היום, באיזו מניה ישקיע את כספו, או איזה רכב ירכוש, הוא עשוי לבצע 'מחקר קטן', המבוסס בעיקר על מקורות ידע פופולרי. האם הכתבה המדווחת על מניה מצליחה או על ביצועי רכב חדש, משקפת ידע אובייקטיבי? לא תמיד.
כיום, בעידן של עומס מידע, תעשיית יחסי הציבור מתרחבת ומתמקצעת, וכמעט כל גורם פוליטי, כלכלי או ציבורי, מחזיק כיום איש יחסי ציבור. חלקן של הכתבות אותן אתם קוראים, ובכלי תקשורת מסוימים אף מרביתן, הועתקו בשלמות, על ציטוטיהן, היישר מהודעת המייל שנשלחה ממשרדי הפרסום ויחסי הציבור אל מערכת העיתון.
לפני כחודשיים החליטה עורכת העיתון 'כלכליסט', גלית חמי, על פתיחת מיזם בשם "יום ללא יחצנות". בו יחויבו הכתבים בכל יום רביעי בשבוע, לסקר באופן ישיר את מושאי הכתבות, כחלק מניסיון לשנות את הרגלי עבודתם. הכתבים יוכלו אמנם להיעזר בשרותיו של היחצ"ן, אך רק בתור מתווך בינו לבין הלקוח, ולא כפי שקורה פעמים רבות, כמקור בלעדי לידיעה.
הכתבים התנוונו
במערכת העיתון זיהו, כי עם הזמן נותר נתק מסוים בין הכתבים למושאי הסיקור שלהם. מימדי התופעה הלכו וגדלו בעיקר בקרב כתבים צעירים, שדפוסי עבודתם העיתונאית, התבססה בעיקר על החומר הזמין והמסודר ששלח משרד הפרסום, שאמנם נוסח בקפידה, אך לא תמיד שיקף את האמת.
לחמי, העוסקת בעיתונאות קרוב לשני עשורים, כאב לראות את הכרסום בדפוסי העבודה ואת הניוון שחל בעיתונאים, שהפכו אף לפחות מקצועיים בשל חוסר בקיאותם בתחום עבודתם.
"הבחירה לעשות זאת יום אחד בשבוע, היתה מתוך אמונה שאי אפשר בין לילה לשנות הרגלי עבודה, וטעימה של יום אחד תאפשר לכתבים לשנות את הרגלי העבודה שלהם גם בשאר ימות השבוע",מסבירה חמי בריאיון לקול היהודי.
כדי לשבר את האוזן על התלות שפיתחו עיתונאים רבים במשרדי הפרסום, ניתן לציין דברים שאמר איל ארד, מבכירי היחצ"נים בישראל, בכנס של מועצת העיתונות ולשכת עורכי הדין בישראל שנערך בתל-אביבלפני כארבעה חודשים. "שבעים אחוזים ממה שמתפרסם בעיתונות מגיע ממקורות רשמיים או רשמיים למחצה. אין יום שחלק משמעותי ממה שמתפרסם בעיתונים לא מגיע ממני ומהקולגות שלי", התפאר ארד. "לא משנה באיזה כינויי גנאי אתם מכנים אותנו, יחצני"ם, ספינדוקטורים, הדוברים, הדוברים הרשמיים, יועצי סתרים... בסופו של דבר אנחנו ספקי המידע הגדולים של העיתונות".
גם אם המספרים שזרק ארד לחלל האוויר סובלים מגוזמה, הם בוודאי משקפים תופעה שחלחלה לכל ערוצי התקשורת בישראל.באופן אבסורדי, ישנם עיתונאים שמעולם לא זכו לשמוע את קולם של האנשים אותם הם מסקרים.
בהקשר זה מעניין לציין, כי גם באתר הקול היהודי, נחשפנו להיקפיה של תעשיית היחצנו"ת. אחת הדרכים להתמודדות בהן נקט האתר בעניין, היא כיתוב בולט בשוליה של כל כתבה המגיעה מיח"צ, המציין את מקורה.
היחצ"נים לא מרוצים
חודשיים לאחר תחילת 'יום ללא יחצנות', מספרת חמי כי מדי שבוע נבחנת השפעת המהלך על יום העבודה, ומתארת בסיפוק את הצלחת המיזם."מדי שבועאנו זוכים לקבל פידבקים מכתבים שבזכות היוזמה הזו הצליחו להרחיבאת מעגל הקשרים שלהם".
ואיך מגיבים היחצנים לעניין?
"הפידבקים מיחצני"ם הם בעיקר לא נעימים - חלקם ברוח מאיימת בסגנון של ׳בוא נראה אתכם מסתדרים בלעדינו', והדבר עוד יותר מחזק אצלנואת התחושה עד כמה המהלך הזה היה נחוץ", היא אומרת. "אחרים בוחרים להיעלב - ובמקרים האלה אנומנסים להסביר באופן ישיר את המהלך, כי לא מדובר בחרם".
החיים הקלים להם זוכים הכתבים בשל עבודת היחצני"ם, פוגעים בראש ובראשונה בציבור המולעט בנתונים ששופצו ונוסחו בקפידה, בעטיפה מדומה של סיקור ומידע אובייקטיבי. גם העיתונאים עצמם נפגעים מהפחתת היכרותם האישית עם מושאי הסיקור שלהם, והם הופכים להיות איטיים ומנוונים בעבודתם העיתונאית.
המסחר הגובר בתדמית וביחסי ציבור, ממחישים היטב את הכינוי שנתנה היהדות לעולם הזה, 'עלמא דשיקרא', ואין ספק כי ראוי לברך על יוזמות אמיצות שכאלה.
