הגוף הבוחר את המלך

היום קיימת חלוקה בין דמוקרטיה נשיאותית, בה העם בוחר ישירות את ראש המדינה (כמו בארה"ב), ובין דמוקרטיה פרלמנטרית, בה העם בוחר את נציגיו בפרלמנט והם בוחרים את הממשלה (כמו בישראל). מה אומרת התורה על זה? התורה מדברת על המלך העומד בראש, אך מיהו "הגוף הבוחר" במלך, מי באופן ישיר מעניק לו את המנדט?

ובכן, מתברר שיש יותר משתי אפשרויות. כך כותב הרמב"ם, כשהוא מבאר מתי יש צורך למשוח את המלך למרות שבעיקרון המלכות עוברת בירושה: "אם נזדמן שתהא קטטה ומריבה בין בני דוד [כלומר צאצאי דוד המלך] איזה מהם ימלוך, ואחר כך הסכימו על אחד מהם, או שנגררו אחריו הרוב, או מינוהו סנהדרין, או נביא, או כהן גדול..." (פיה"מ כריתות). נסביר את דבריו מהסוף להתחלה:

הנביא, הסנהדרין, הנבחרים, העם

בתורה נאמר שעלינו להעמיד מלך "אשר יבחר ה'" ובאופן פשוט הכוונה לנביא האומר בשם ה' מיהו המלך. נראה שגם הכהן הגדול, המוזכר ברמב"ם, מופיע כאן כמייצג את דבר ה', בפרט אם מדובר בכהן השואל באורים-ותומים. המלך הנבחר בידי הכהן הגדול או הנביא מקבל את המינוי ישירות מה'.

אפשרות נוספת היא שהמלך מתמנה על ידי בית הדין, הסנהדרין. ההלכה אכן קובעת "אין מעמידים מלך בתחילה אלא על פי בית דין של שבעים זקנים" (הלכות מלכים א, ג. ולא ניכנס כאן לדיון מה קורה בהעדר סנהדרין סמוכים). הסנהדרין הם נושאי התורהוהזיקה של המלך לסנהדרין מתבטאת במחויבותו לתורה, ובכך שהוא מצווה לכתוב ספר תורה מיוחד ולשאת אותו לכל מקום.

מכאן מגיעים לעם. אפשרות אחת היא שהעם אומר את דברו בצורה בלתי אמצעית, לאו דוקא בבחירות רשמיות (דמוקרטיה נשיאותית) אלא במבחן המעשה, "שנגררו אחריו הרוב". אכן, ההלכה קובעת שסמכות המלך נובעת מהסכמת הציבור, ו"דינא דמלכותא דינא" נוהג רק "במלך שמטבעו יוצא באותן הארצות, שהרי הסכימו עליו בני אותה הארץ וסמכה דעתן שהוא אדוניהם" (הל' גזלה ה, יח).

אפשרות אחרת היא שנציגי העם ממנים את המלך, דמוקרטיה פרלמנטרית. ההלכה מעניקה כוח רב לנבחרי הציבור – כמו "טובי העיר" בכל קהילה – וטבעי הוא שנבחרים אלו יקבעו מי יעמוד בראש העם. אכן, גם כשהמלך מתמנה ע"י נביא וסנהדרין, יש צורך לכוון לדעת הציבור הרחב, "אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן נמלכים בציבור" (ברכות נה, א).

ראינו, אם כן, שמינוי המלך נוגע לארבע מערכות: א. הנביא או הכהן הגדול. ב. הסנהדרין. ג. נציגי העם. ד. העם עצמו – כאשר יש אפשרויות שונות של שילוב ביניהם, ועיקר החידוש ביחס למשטר הקיים הוא כמובן בהתערבות הישירה של הנבואה והתורה. בעקבות זה, ניתן לחשוב מהו המודל המומלץ היום לבחירת מנהיגות לפי התורה, וגם בהעדר נביא, כהן-גדול וסנהדרין אפשר אולי להציע ערכאה שתמלא בינתיים את החסר. אגב בתנועת 'דרך חיים' יש דמות מסוימת העומדת בראש, וכל המצטרף לתנועה בוחר למעשה בדמות זו.

מבט פנימי על בחירת המלך

במבט של פנימיות התורה, מתבקש להקביל את המערכת המרובעת הזו למבנה היסודי בקבלה של ארבעת העולמות – אצילות, בריאה, יצירה, עשיה. בקצרה: עולם האצילות כולו אלוקי, ללא מודעות נפרדת. אצלנו, מינוי המלך ע"י הנביא או הכהן-הגדול משקף את הרמה הגבוהה הזו, שבה מורגש שהמלך נבחר ע"י הקב"ה. עולם הבריאה הוא עולם השכל, וכאן הוא מתבטא בזיקה של המלך לסנהדרין, מורי התורה. עולם היצירה הוא עולם הרגש והמדות, וכאן הוא מתבטא בכוחם של נבחרי/נציגי העם, המייצגים את ריבוי הדעות והגוונים. עולם העשיה הוא עולם המעשה כפשוטו, והוא משתקף בשדרות הרחבות של העם.

ברמה העליונה (האצילות), מתאים שמינוי המלך אינו מתוך כמה מועמדים. הנביא פשוט בא ואומר "זה הוא", ומגלה לפתע את "הרוממות העצמית" של המלך (כמו למשל בתיאור המלכת שאול). ברמה למטה מזה (הבריאה), הסנהדרין יכולים להחליט שפלוני ראוי למלוכה, אע"פ שהוא מעולם לא התנסה בכך, כאילו המלך נברא עתה יש מאין. ברמה למטה מזה (היצירה), מתאים שראשי העם יבחרו באדם בעל ניסיון ציבורי, ויעצבו מחדש את 'צורתו'. וברמה התחתונה (העשיה), מתאים שהעם יבחרו אחד מתוך כמה מתמודדים על התפקיד, שהרי באמת בכל יהודי (לפחות אם הוא מזרע דוד המלך) יש פוטנציאל של מלוכה, "כל ישראל ראויים למלכות" (הוריות יג, א).

לפי תגובת הרב יצחק גינזבורג למאמר הקודם

לקריאת המאמר הקודם בסדרה לחץ כאן

פורסם לראושנה בעלון גל עיני