סיור בעקבות שנותיו הראשונות של קיבוץ רמת הכובש שקם על מנת לכבוש עבודת האדמה בתקופה בה היא הייתה בידי הפאלחים הערבים.
הקיבוץ התמודד עם תקיפות חוזרות ונשנות, התקפה רצחנית בה נהרגו שמונה מתושביו אך ברוך ה' הצליחו חברי הקיבוץ לעמוד על הרגליים.
בתקופת השגשוג הכלכלי והעוצמה הביטחונית והמדינית אליה העפילה מדינתנו בפרוס העשור השביעי לקיומה קל לשכוח כי סמוך להקמתה עמד קיומה על בלימה כאשר הלגיון הירדני צר על בירתנו, המצרים מסתערים על תל אביב, הסורים וצבא ההצלה מאיימים לשסע את הגליל ואילו בחזית המרכז הצבא העיראקי עמד במרחק קצר מהים באזור השרון ואיים לחצות את המדינה שאך זה נולדה.
בקרבות הבלימה הקשים שנוהלו בשרון נדחק לשולי ההיסטוריה חלקו החשוב של קיבוץ רמת הכובש אשר במשך יותר מ-400 יום עמד אל מול הצרים ממזרח והגן על אזור דרום השרון האסטרטגי לקיומה ולשגשוגה של ארצנו.
את סיורנו בשבילי הזיכרון אנו פותחים באולם הכנסים של בית יד לבנים בקיבוץ רמת הכובש. האולם בעל התקרות הגבוהות המעידות כי נבנה בתקופה שלפני השימוש במיזוג, וכיסאות העץ שהורכבו בעבודת יד אי אז מחזירים אותנו אל ימי העבר, תוך שהעמיתים ממלאים את שורות הכיסאות סביב ירדנה וירוב, מנהלת ארכיון הקיבוץ.
ירדנה סוחפת את העמיתים אל ההיסטוריה הבוערת בעורקיה ומשיבה אותנו אל התאריכים אשר נצרבו בזיכרון הקיבוצי של בני היישוב:
4.8.25 למניינם - יום הגעת ראשוני חברי גליל וילנא לפתח-תקוה במטרה לייסד קיבוץ המושתת על ערכי הערבות ההדדית וכיבוש עבודת האדמה (מכאן שם המקום - "רמת הכובש") שעד אז נשלטה בידי פלאחים מקומיים. החלוצים, אשר נתקלו בתנאי הקיום הקשים ששררו אז בארץ, שרדו בקושי בפתח-תקווה. למרות זאת, לאחר פרעות בהן נפגעה המושבה כפר-סבא יצאו לעזור בשיקומה, ועד מהרה (27.10.25) התיישבו בחלקה קטנה בת 14 דונם שנרכשה על ידי מוסדות ה"קיבוץ המאוחד", אליה נוספה בשלב מאוחר יותר חלקה נוספת בת 25 דונם .
ירדנה חולקת את השקפתה, תוך שהיא מתקשה להסתיר את התרגשותה כי בפעילות הקיבוץ השתקפה ההיסטוריה של המדינה, התיישבות, העפלה, התגייסות לבריגדה ולפלמ"ח וכמובן הגנה על גבולות הארץ.
ב-4.8.32 שהוא חג ייסוד הקיבוץ, עברו המתיישבים מכפר-סבא לשטח בן 540 דונם שניקנה על ידי מוסדות הקיבוץ המאוחד, אשר הבינו את חשיבות השטח השולט והפורה, אל המקום בו נמצא היום היישוב. ירדנה מזכירה, כי מרגע ייסודו בלב אוכלוסייה ערבית עוינת סבל היישוב מהתנכלויות מצד תושבי הסביבה. הקיבוץ הטרי עמד בצורך המתמיד להגנה על קיומו, תוך בניית מבני הקבע הראשונים, הכשרת שטחי הבור שהועמדו לרשותו לחקלאות וייסוד תעשיה. ביכוריה של תעשיה זו נבטו בדמותה של מאפיית 'רמה' אשר עם ייסודה שיווקה לחם בעגלה ליישובי האזור, אך עד מהרה הפכה לספק של הצבא הבריטי ולעוגן הכלכלי של רמת הכובש.
ירדנה ממשיכה לספר על ימי המרד הערבי, בהם אל מול חרם העבודה הערבי יצאו חברי הקיבוץ לעבד את פרדסי האזור למרות התקפות רצחניות מצד ערביי הסביבה. הקשה מהתקפות אלו ארעה באוגוסט 1938 בשעה שבה עלתה משאית פועלי הקיבוץ על מוקש שקטל 8 איש ופצע רבים. היתה זו מכה קשה ליישוב שמנה סך הכל 230 חברים, אך עזרה הדדית רבה בשמירה ועבודה מצד יישובי האזור העבריים הפיחו רוח ועוז, ועודדו את המתיישבים להמשיך בפיתוח המקום ובהגנתו.
ה-16.11.43 נזכר בידי אנשי המקום כשבת השחורה שלהם (כ3 שנים לפני השבת השחורה הידועה לשמצה). ביום זה, לאחר תפיסת נשק במהלך חיפוש שגרתי באוטובוס אזרחי בצומת רעננה, פשט הצבא הבריטי בחיפושו אחר נשק המגן שהוסלק במקום להגנת היישוב ואזור השרון. ברגע האחרון, שוטרים יהודים שנחשפו לפקודת המבצע, העבירו אתרעה ל'הגנה' וכך התאפשר להעביר את הנשק לפרדסים. ירדנה מתארת בדרמטיות כיצד למרות שלא נמצא כל נשק בידי הבריטים הופרדו הגברים מהנשים והושמו במכלאות, פעולה שבעצם ימי השואה עוררה הקשרים קשים ומרי בקרב הגברים הכלואים וכן בקרב הנשים שמצדן התנגדו למעצר מחוץ למכלאות. חבר משק אחד שהוכה, מת מפצעיו לאחר שהועבר עם עוד 35 חברים למעצר, הודעות שהועברו בדרך לא דרך ליישובי הסביבה הביאו נהר של אלפים מתושבי השרון למחות ולהפגין ע"י טבעת אנושית מסביב לקיבוץ, אירוע טראומטי שנצרב היטב בזיכרון התושבים.
למרות צנזורה שהטילו הבריטים פרסם עיתון דבר סקירה בקשר לאירוע הקשה, ומיד נסגר העיתון בידי שלטונות המנדט. פעולה זו הביאה לשביתת כל העיתונות העברית בארץ (בתקופה בה רב התקשורת היתה עיתונות!) למשך אחד עשר יום עד לחזרת ממשלת המנדט מגזירתה.
עם סיום סקירתה המרגשת של ירדנה מוביל אותנו רועי אל השער הדרומי של רמת הכובש שם אנו נהנים מסקירה מקיפה על חשיבות היישוב היושב על שטח גבוה ושולט מעל 'מרזבת השרון', עמדה המאפשרת הגנה אל מול היישובים הערביים ממזרח – קלקיליה וטירה וכן נקודה אסטרטגית להגנתם של יישובי תל מונד וכפר-סבא ממערב.
עוד ממשיך רועי ומסב את תשומת ליבנו לגדר המשוכללת המקיפה את היישוב ומדגימה כי עדיין לא נפתרו בעיותיו הביטחוניות.
סיור לאורך הגדר מגלה חיש קל את בריכת המים של פרדס אל-בנא, מבנה רבוע שצלעו באורך כעשרה מטרים השוכן על גבעה קטנה. רועי נעזר בהמחשה החיה ומלמד כי בתחילת המאה שעברה היתה כלכלת האזור מושתתת על פרדסים שבמרכזם בתי באר שכאלו, פרדסים שמשכו עובדים ערבים ממרחקים, אשר בתורם נאבקו עם המתיישבים היהודים על פרנסה ומשאבים, תוך יצירת חיכוך מתמשך. המצב הביטחוני וקיומם של מקומות מסתור מבודדים בלב הפרדסים המעורער משך אנשי כנופיות לאומניות, אשר מצאו מחסה בבתי פרדס למיניהן ויצאו מהם למתקפות הרג ושוד. מבנים אלו פוצצו על ידי חברי ההגנה למודי הסבל בחודשים לפני הכרזת המדינה למניעת מחסה מכנופיות אלו.
רועי מעביר את הובלת הסיור ליוסי המוליך אותנו אל מול בית הקברות של הקיבוץ הניבט מגבעה שולטת ממערב לנו, ומציין כי בקרבות הקשים שנוהלו כאן הן במאורעות שקדמו להקמת המדינה והן בקרבות שלאחר הקמתה נפלו מספר מזעזע של יותר מעשרה אחוז (!) מבני הקיבוץ ונטמנו שם.
יוסי ממשיך ומוביל בנוף ילדותו אל שמונת בתי הבטון השוכנים היום במרכז המשק ואשר נבנו עם הקמתו על מנת לספק ביטחון מסוים לתושבים הנצורים בסביבה העוינת, ואילו היום אחד מהם משמש כמוזיאון וארכיון לתולדות המקום.
במרכז היישוב אנו חולפים על פני מגדל המים שנבנה בשנת 1932, המבנה החשוב ביותר במקום, שמלבד שימושו לאספקת מים סדירה תפקד גם כעמדת שמירה נישאת שאפשרה שליטה טובה על השטח הקשה.
יוסי מגלה כי מעל המגדל הוקמה מרפסת בעלת חרכי ירי לצרכי הנוטרים, וחולק עמנו את סיפורה של חילה פרויד אשר בשנת 1936 נהרגה על משמרתה מכדור אשר חדר דרך חרכים אלו. נפילתה של חילה אשר היתה הראשונה למסור נפשה על הגנת המקום זעזע את מוסדות הקיבוץ המאוחד ובהלוויתה השתתף אף מנהיג התנועה יצחק טבנקין, אשר בחפשו ניחומים שכנע משפחה בקיבוץ יגור לקרוא לילדתם שאך נולדה חילה.ילדה זו עם השנים שינתה את שמה לעדי עציון ולימים תהיה אמא של עלמה זק המוכרת לנו מהתוכנית ארץ נהדרת.
סיורנו ממשיך בין המבנים ההיסטוריים אשר שלטים מסבירי פנים מגלים את עברם בואכה גרם מדרגות צר המטפס אל בונקר הבנוי בגובה מספר מטרים כמו מנותק לו מהמישור המקיף. הבונקר המבוצר המקדם מזה 70 שנה את הרעה ממזרח, זכה אף הוא לגרפיטי עתיק שנכתב בבטון הרך וגורס "נבנה 1948 – ביום הבגידה של אמריקה".
יוסי מגלה כי בונקר זה הוקם במרץ 1948 לקדם את הלחץ הצבאי שצפוי היה להיות מופעל מכיוון טירה על ראשה של גבעה נישאה, אך צחוק הגורל - עם חלוף השנים נמכרה אדמת גבעה זו לחקלאיי טירה לצורך גידול תות שדה, ואילו הבונקר נותר מתנשא על פיסת קרקע מוגבהת כזכר לימים ההם.
לשאלת העמיתים מבאר יוסי את הגרפיטי החרוט בבטון היצוק בעורף הבונקר, ומזכיר כי במרץ 1948 עמד היישוב היהודי בארץ בפני אחת משעותיו הקשות עם נפילת שלוש שיירות ובהן עשרות לוחמים בשבוע אחד, אירוע אשר אותו ניסתה אמריקה (שהצביע בעד הקמת מדינה יהודית לא מכבר!) למנף כדי להשליט מנדט חליפי שייקח אחריות על הארץ...
יוסי ממשיך ומנצל מקום כל כך טעון זה לחלוק מזיכרונות ילדותו המשתלבים עם עבר המקום ומחזיר אותנו ל14.5.48 יום לפני הכרזת המדינה, אל מבצע "מדינה" לשחרור כפר-סבא הערבית, מבצע אשר לווה בהתקפת הסחה שיצאה מכפר הס אל טירה הערבית. ההתקפה אשר כשלה אל מול אש עזה מטירה המבוצרת ושגבתה את חייהם של 23 מאנשי גוש תל מונד. יום לאחר מכן ניסו שוב אנשי אלכסנדרוני לכבוש את טירה ללא התחשבות בלקחי קודמיהם בתוצאה עגומה לא פחות.
מבצע מדינה, אף שהצליח בשחרור כפר-סבא, משך כוחות ערבים להתקפת נגד מלווה בארטילריה על רמת הכובש, התקפה אשר יוסי זוכר בשל הפגז שפגע בבניין הבטון בו ישן בהיותו בן ארבע, ואשר בעקבותיה החל סבב לחימה עז בן יותר משנה בה נאלצו הילדים והנשים להתנתק מרמת הכובש ולדור במוסדות מדינה בעורף השרון, בעוד הלוחמים שנותרו ביישוב עברו לחיות בבונקרים מבוצרים מתחת לפני הקרקע.
ניסיון נוסף לכיבוש טירה וגבעה 82 הסמוכה לה תוך תמרון מלקחיים בוצע ב 29.5.18 ללא הצלחה, ושוב בינואר 1949 עם הצלחה מוגבלת בכיבוש גבעה 82 אך איבוד הישג זה מיד לאחר התקפת נגד של האויב. לבסוף הועברו אדמות המשולש לידי ישראל עם שוך הקרבות בהסכם חילופי שטחים עם ממלכת ירדן תמורת שטחים בדרום הר חברון.
מדריכינו עוברים לצעד מהיר ומובילים אותנו מזרחה אל מחוץ לגדרות היישוב ואל גבעה 82 השוכנת אחר כבוד אל מול הווילות המפוארות של טירה ובה עדיין ניתן להבחין בשרידי תעלות הקשר של הצבא העיראקי.
בגבעה זו החולשת היטב על כל שטח הקיבוץ ובעלת תצפית אל כפר-סבא ורעננה גוברת הערכתנו את עמידת הגבורה של תושבי רמת הכובש במשך יותר משנה.
אל מול הנוף השליו חולק רועי מעט פרטים פיקנטיים על הגבעה אשר נקראת בפי הערבים גבעת אבו-עילבי, ועליה באופן מוזר משהו נטועים עצי אקליפטוס מהתקופה בה היתה בבעלות ערבית, עצים המוסברים בסיפור כי תעשיין בשם אבו-עילבי חפץ בזמנו להקים נגריות כדי להתחרות בתעשיית העץ של יער חדרה ולכן נטע עצים על גבעה זו. נגריות ערביות לא קמו אך צל נדיב וסיפור מעניין נותרו לפאר גבעה זו.
את סיורנו אנו מסיימים בתצפית אל קלקיליה הסמוכה בה הוצבו בימי מלחמת ששת הימים תותחי לונג תום שהפציצו את אזור השרון ואף את תל אביב, תזכורת היסטורית קשה לאלו ששכחו מה צופן לו הקו הירוק...
תודות:
לרועי מרום על הובלת סיור מאלף אל ההיסטוריה הקרובה כל כך לביתנו,
ליוסי אוריה על מסע בנופי ילדותו, ואל סלע קיומנו באזור זה,
לירדנה וירוב על הרצאה מרגשת ושימור הידע למען הדורות הבאים,
לסבא-עמית על ארגון קפדני של מסע יוצא דופן אל המקומות שנדחקו ולא בצדק אל שולי ההיסטוריה,
ולעמיתים שבאו לחקור ולגלות את העבר המסתתר לו בלב השרון.
