כ”ק אדמו”ר רבי יוסף יצחק שניאורסון, הרבי הקודם מליובאוויטש, נולד לאביו רבי שלום דובער )כ”ק אדמו”ר הרש”ב) בשנת תר”מ, י”ב בתמוז. בגיל שמונה החל לשמוע מאביו מאמרי חסידות ועניינים השייכים לרבי, בגיל אחת עשרה החל להניח תפילין, ובגיל חמש עשרה מינהו אביו למזכירו בעסקנות ציבורית.
בגיל שבע עשרה נישא לרעייתו הרבנית נחמה דינה והתמנה למנהל ישיבת תומכי תמימים שיסד אז אביו. בשנת תרע”ג השתתף בוועד הרבנים שסייע להגנה בעלילת הדם נגד מענדל בייליס. בשנת תר”פ נפטר הרבי הרש”ב, זמן קצר לאחר פרוץ המהפכה הקומוניסטית. הריי”צ מונה לממלא מקומו, והחל בפעולות נמרצות למען היהדות ברוסיה. בעקבות פעילותו נאסר הרבי בט”ו בסיוון ה׳תרפ”ז על ידי הג.פ.או. ודינו נגזר למוות ללא משפט. לאחר לחצים בינלאומיים הומר עונש המוות לעונש גלות, הוא שוחרר מהכלא ונשלח לגלות בעיר קוסטרומה בג׳ בתמוז.
לחץ הבינלאומי נמשך, ובתאריך י”ב בתמוז שוחרר הרבי לביתו. בפועל התבצע השחרור למחרת, בי”ג בתמוז, ומאז מציינים חסידי חב”ד את ימי י”ב־י”ג בתמוז כ׳חג הגאולה׳ של הרבי הריי”צ. הרבי חזר לביתו בלנינגרד, אך מחשש שייעצר שוב עבר להתגורר בעיירה מלחובקה, ואז לריגה שבלטביה ומשם לוורשה.
בחודש אב ה׳תרפ”ט ביקר בארץ למשך כשבועיים, ולאחר מכן יצא למסע בן כשנה בארצות הברית. בב׳ טבת ת”ש חולץ מוורשה הכבושה (דרך ברלין, ריגה ושטוקהולם שבשבדיה), והפליג לארה”ב בה עגנה ספינתו בח׳ אדר ב׳. תקופה קצרה לאחר הגעתו לארצות הברית רכש את בנין 770 בשדרות איסטרן פרקוויי ברובע ברוקלין בניו יורק — שם התגורר בשנותיו האחרונות — והפכו למרכז חב”ד העולמי. הסתלק בשבת פרשת בא, י׳ בשבט ה׳תש”י, ואת מקומו בנשיאות חב”ד ירש חתנו, כ"ק אדמו"ר רבי מנחם מענדל שניאורסון.
******
כשהסתלק הרבי הרש"ב, בשנת תר"פ, היה הרבי הריי"צ כבן 40 שנה. הרבי היה קשור כל כך לאביו, והושפע מפטירתו עד כדי כך, שבשנת האבלות חלה מאוד. במשך כמה שבועות היה חסר הכרה, והחסידים חששו לחייו של הרבי החדש. כמעט חצי שנה שכב במטה בלא לזוז, ואחרי שקצת חזר לעצמו אך עדיין היה מרותק למיטה, היה מתפלל במניין לפני התיבה כשהוא שוכב.
מעט אחרי הסתלקות אביו, לפני שחלה הריי"צ אך כשהיה כבר חלוש, קרא הרבי לאחד מהבחורים ששמשו אותו. כשהגיע, אמר לו לרדת למרתף הבית (ששכן באותה עת ברוסטוב), ושם במקום מסוים ימצא ארגז מלא כתבים וישרוף אותם. כך הוא פקד, וצריכים לעשות מה שהרבי אומר, אז הבחור ירד למרתף ומיד מצא את הארגז. אבל אפשר לשרוף ארגז מלא כתבים בלי להסתכל בו? הוא פתח את הארגז ונדהם: היו שם כתבים אישיים וסיפורים, שהיו סודיים מאוד וכמובן מעניינים מאוד... לשם המחשה, מספרים כי אחד הדברים שנמצאו שם היה קטע מתוך יומן הריי"צ, בו כתב שבלילה פלוני נתגלה אלי זקן מופלג בעל הדרת פנים נפלאה, מחזיק בידו ספר הזהר, ואומר "למה אתה לא כותב פירוש על הספר שלי? אני רוצה שתבטיח לי שתכתוב פירוש על הספר שלי", ותוך כדי החלום היה מוכרח להבטיח לאותו זקן שיכתוב פירוש על ספרו, ספר הזהר. עברו שלושה שבועות, ולא התחיל לכתוב את הפירוש, וכותב ששוב חלם את הזקן שבא אליו וטוען מדוע לא החל בכתיבת הפירוש.
מרוב התרגשות מהתגלית קרא הבחור לכמה מחבריו, שלקחו כמה דפים למזכרת ושרפו את מה שנשאר... כשנודע לרבי שאותו בחור לא שרף זאת מיד, אלא קודם הסתכלו בזה, הקפיד מאד וצעק עליו: "אינך חס על החיים שלי". כאמור, זמן מה לאחר מכן נפל הרבי למשכב למשך חודשים.
כשעיר לעזאזל, הנזרק למדבר בכדי לכפר על ישראל, כתביו של הרבי הריי"צ נזרקים לאש כדי להציל את חייו. אצל כמה צדיקים גדולים, מצאנו שנזקקו לכופר נפש בזמן שקטרוג שמיימי איים עליהם. כך למשל מסופר, כי בתו של אדמו"ר הזקן הקריבה את חייה בשביל להציל אותו (ואת שיטתו) ממוות.
העקרון הזה יכול להופיע בצורות מגוונות מאוד, חלקן באופן מוטעה ומשובש מאין כמוהו כמו "שטחים תמורת שלום", וחלקם בשיקול דעת רוחני אמיתי כ"כתבים תמורת חיים". עניין זה של החלפת דבר בתמורתו, נמצא בסיפורי חסידים גם כשיש צורך להחליף את השפע האלוקי היורד לעולם: ישנם אנשים הזוכים לכל הסדרה של "בני חיי ומזוני", אך ישנם הנדרשים (בהתאם לשורש נשמתם) להחליף חיים תמורת בנים או עושר תמורת חיים, כששניהם יחד לא יוכלו להחזיק מעמד.
שריפת הכתבים של הריי"צ היא ויתור משמעותי מאוד, יותר מסתם רכוש העולה בעשן. אצל רבי מהווים הכתבים חלק משמעותי באישיות הכותבת, וויתור עליהם הוא ויתור על חלק מעצמו. כך נדרש בגמרא גם לגבי מתן תורה, כי המילה אנכי פרושה: "אנא נפשאי כתבית יהבית" [אני את עצמי כתבתי ונתתי]. מעניין לשים לב, כי בהסתלקות אביו הרש"ב לעולמו אמר הוא לחסידיו: אני עולה לשמים, ואת הכתבים אני משאיר לכם. זוהי הפעולה ההפוכה לפעולה שנוקט כעת בנו, המשאיר את חייו בארץ ומעלה את כתביו השמיימה באש.
בניגוד לרבי הרש"ב, שעמד בסופה של תקופה בה הקים ישיבה מפוארת, כתב מאגר אדיר של מאמרי חסידות והניח אחריו את ספריו ואת בנו, הרבי הריי"צ בסיפורנו הוא רבי צעיר ללא יורש, בחודשים הראשונים להנהגתו ולפני תקופה קשה של רדיפות הקומניזם. אם לא יקריב דבר מה אחר תמורת חייו והנהגתו, יספוג עם ישראל מכה קשה. ברגע זה, חייו חשובים יותר. אך מדוע לשרוף דווקא את הכתבים? מהו ההיגיון שהנחה את הצדיק על מה עליו לוותר?
דומה הדבר לרבי זירא, שהתענה מאה תעניות בכדי לשכוח את תלמודה של בבל בטרם החל בלימוד תורת ארץ ישראל. כך גם רבי אייזיק מהומיל וחסידים אחרים, שרפו את כתביהם מן התקופה בה טרם התקרבו לחסידות. כאן הרגיש הרבי כי הכתבים והזיכרונות שכתב בטרם נשיאותו הם קשר לעברו, אותו עליו לנתק בבואו לעבור אל השלב הבא כרבי. לולא זאת לא יוכל להמשיך בחייו, כפשוטו ממש. הרבי מטפס במעלות הקודש כאש העולה מעלה תוך שריפת החומר תחתיה, ושריפת העבר הופכת אותו מנטל מכביד לדלק מניע.
