על הפסוק "וַיִּקָּחֵהוּ שְׂדֵה צֹפִים אֶל רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וַיִּבֶן שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת וַיַּעַל פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ" מסביר רש"י שכל הקללות הללו באות בגלל שבלק ובלעם מבינים שמשה רבנו הולך למות. הם יודעים שמשה לא ייכנס לארץ ישראל, ובני ישראל עומדים בשערי הארץ, וזו פירצה שהם חייבים לנצל. "ראה בלק שעתידה פרצה להפרץ בישראל משם ששם מת משה. כסבור ששם תחול עליהם הקללה וזו היא הפרצה שאני רואה". איך בלק ובלעם רוצים לנצל את הפירצה?
חכמינו אומרים שהמואבים פונים למדיינים לעצה בגלל ששם נתגדל משה רבנו. "ומה ראה מואב ליטול עצה ממדין כיון שראו את ישראל נוצחים שלא כמנהג העולם אמרו מנהיגם של אלו במדין נתגדל נשאל מהם מה מדתו אמרו לו אין כחו אלא בפיו אמרו אף אנו נבא עליהם באדם שכחו בפיו" (רש"י על במדבר פרק כב פסוק ד). אחרי שהם קיבלו את העצה הם הולכים לאדם ששקול כנגד משה. "תני (דברים לד) ולא קם נביא עוד בישראל כמשה בישראל לא קם אבל באומות העולם קם כדי שלא יהא פתחון פה לאומות העולם לומר אלו היה לנו נביא כמשה היינו עובדים להקב"ה ואיזה נביא היה להם כמשה? זה בלעם בן בעור" (במדבר רבה נשא).
בלעם רואה עצמו שקול כנגד משה, ולא עוד אלא שהוא שקול לאבות הקדושים. כך מפרשים חז"ל את כוונת בלעם בדבריו: "תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ" (במדבר כג י) הישרים הם האבות (ע"ז כה ע"א). והוא רואה את עצמו שקול כנגדם.
גם שבעת המזבחות שבונה בלק לבלעם בכל פעם שהוא הולך לקלל מכוונים לזה. "את שבעה מזבחות ערכתי אין כתיב כאן, אלא את שבעת המזבחות, אמר לפניו אבותיהם של אלו בנו לפניך שבעה מזבחות, ואני ערכתי כנגד כולן" (רש"י במדבר כג ד).
מה התכלית של ההשוואה לאבות ולמשה רבנו? על מנת להבין את גודל הזוועה נזכיר את היסוד האמוני המרכזי של הנצרות - "החילופין". הם מאמינים כי הברית שאלוקים כרת עם האבות הוחלפה בברית החדשה שאלוקים כרת עם הכנסייה הנוצרית, והיא היורשת הבלעדית של בחירת עם ישראל. מסתבר שהיסוד של ההחלפה התחדש הרבה קודם, על ידי בלק שמאמין כי הוא יוכל להציג את בלעם כמחליף מתאים למשה בעת פטירתו.
כמו הנוצרים, הוא מסתייע בהתבוללות יזומה שבאמצעותה הוא יכול באמצעות העמים לבלוע את עם ישראל ולעכל אותם אל תוך העמים. כך מסבירה הגמרא (סנהדרין קה ע"א) את שמו של "בלעם" – "בלא עם" או "בלה עם". וכמובן בלעם - לבלוע את עם ישראל באמצעות התבוללות עם בנות מדיין ומואב (עיין תורה תמימה במדבר כב א).
הלוחם הגדול ביותר ברצון לבלוע את ישראל ולהחליפם הוא משה, שמסר את נפשו עבורם. לכן נאמר לו: "צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם" (במדבר כה יז). ואחרי שנוצרה מספיק איבה נאמר לו: "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ" (במדבר לא ב). ובמדרש "רבי יהודה אומר: אילו היה רוצה משה לחיות כמה שנים היה חי שאמר לו הקדוש ברוך הוא נקום ואחר תאסף. תלה הכתוב מיתתו במדין, אלא להודיעך שבחו של משה אמר בשביל שאחיה יעכב נקמת ישראל?" (במדבר רבה כב ב).
חכמינו אמרו שמשה נקבר מול בית פעור בגלל שהמלחמה של בלעם היא מלחמה לדורות. בכל דור קם תחליפו של בלעם שחושב להחליף את ישראל ומחפש להם נקודות תורפה למצוא חסרונם ולהחליפם. כנגד ממלא מקומו של בלעם קם ממלא מקומו של משה וסוטרו על פיו: "מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, נָתַן אֶת קִבְרוֹ כְּנֶגְדּוֹ, וְכָל זְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל חוֹטְאִין וְהוּא פוֹעֵר אֶת פִּיו לִנְשׁוֹךְ בְּרוּחוֹ וּלְהַשְׁמִיד אֶת יִשְׂרָאֵל, הוּא רוֹאֶה קִבְרוֹ שֶׁל מֹשֶׁה כְּנֶגְדּוֹ, הוּא מִתְפַּחֵד וְחוֹזֵר לַאֲחוֹרָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לד, ו) וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַּגַּי מוּל בֵּית פְּעוֹר" (פרקי דרבי אליעזר פרק מה).
אור החיים הקדוש
אומר רבי שמעון כי באחרית הימים תתגלה נשמתו של משה במשיח. "דְּעָתִיד כּוּלֵי הַאי לְאִתְחַדְּשָׁא עַל יְדָא דְמֹשֶׁה בְּסוֹף יוֹמַיָּא בְדָרָא בַתְרָאָה, לְקַיְימָא קְרָא (קהלת א ט) מַ"ה שֶּׁ"הָיָה ה"וּא שֶׁיִּהְיֶה". והתפשטות משה היא בכל דור ודור ובכל צדיק וצדיק. "וְאִתְפַּשְׁטוּתֵיהּ הוּא בְכָל דָּרָא וְדָרָא, בְכָל צַדִּיק וְחָכָם דְּמִתְעַסֵּק בְּאוֹרַיְיתָא". ומשיח זה הוא המשך של משה שלוחם בהמשך של בלעם.
כן כתב רבנו חיים ויטאל בשם האר"י ז"ל: "בכל דור ודור הקב"ה שולח ניצוץ משיח, כדי שאם נזכה - יגאלנו, ולהאיר לעולם אם יהיו צדיקים בתורתו, שלא יאבד העולם. או להחזיר לאותו הדור שהוא בו בתשובה - אם יהיו רשעים וחטאים. ולקיום הברית ולסבול יסורים על עון הדור, ובחבורתו ירפא להם" (ספר הליקוטים ישעיה לח). עוד כתב כי הוא יכול למות או להיהרג על קידוש השם כרבי עקיבא. "אבל מוכרח שבכל דור ודור הוא בא, או לגאול את ישראל - אם הם ראויים. או לזכות את הדור, או ללמדם תורה - כשהדור הולך בחושך" (ספר הליקוטים - וישב לח).
תפקיד הצדיקים שהם ניצוץ משיח הוא גם לעורר את העם לגאולה, כדרך שעשה משה רבנו ע"ה, שהוציאם מהגלות וחיזק את לבם ארבעים שנה להתמיד בדרך לארץ ישראל, וגם להחזירם בתשובה, להוציאם ממ"ט שערי טומאת הגלות ולהביאם למ"ט שערי קדושת ארץ ישראל. שהצדיק שהוא ניצוץ משיח הוא גם ניצוץ נשמת משה רבנו עליו השלום.
על פי הדברים הללו נבין למה אמר הבעש"ט על רבי חיים בן עטר זיע"א, שהוא ניצוץ משיח. כך כותב רבי גרשון מקיטוב לגיסו הבעש״ט: "אמרת לי פעם אחת שרואה אתה במראה שבא חכם לירושלים ממדינת מערב והוא ניצוץ של משיח, רק שהוא בעצמו אינו יודע, והוא חכם גדול בנגלה ובנסתר ובעל בכי. ואח"כ אמרת לי שאין אתה רואה אותו וכמדומה לך שהלך לעולמו. וכשבאתי לכאן חקרתי אחרי זה הדבר, וסיפרו לי מזה האיש פלאי פלאות. ושמו ר' חיים בן עטר והיה חסיד גדול, חריף ובקי בנגלה ובנסתר, וכו' וסיפרתי להחכמים דברים מה שאמרת עליו ונבהלו משמוע".
רבי חיים בן עטר זיע"א אמר ועשה. הוא עלה לירושלים והקים בה ישיבה שקיימת עד היום. בדרכו זאת מילא אור החיים הקדוש את מה שמבואר בפירושו לתורה על תפקיד הצדיקים. "והודיע הכתוב כי גאולתו היא ביד הצדיק אשר יהיה קרוב לה', על דרך אומרו (לעיל י ג) בקרובי אקדש, הוא יגאל ממכר אחיו, כי האדון ברוך הוא יקרא לצדיקים 'אח' כביכול (זוה"ק ח"ג קס:) דכתיב (תהלים קכב ח) למען אחי ורעי". הצדיקים צריכים לעורר את לב העם לעזוב את הגלות ולעלות לארץ ישראל. "והגאולה תהיה בהעיר לבות בני אדם ויאמר להם: 'הטוב לכם כי תשבו חוץ, גולים מעל שלחן אביכם? ומה יערב לכם החיים בעולם, זולת החברה העליונה אשר הייתם סמוכים סביב לשלחן אביכם, הוא אלהי עולם ברוך הוא לעד?".
הצדיקים צריכים להמאיס בעיני עם ישראל את טובת חוץ לארץ המדומה. לעורר את הרצון שלהם לעלות לארץ ישראל. "ובזה יגאל ה' ממכרו". על התרשלות הצדיקים שלא עושים כן כתב אור החיים דברים מבהילים ביותר: "ועל זה עתידין ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל, ומהם יבקש ה' עלבון הבית העלוב" (ויקרא כה כה).
אור החיים הקדוש מתחיל במאיסת הגלות. הוא כותב עליה כי היא "יותר מגלות מצרים" (אור החיים ויקרא ו, ב). "והן גלות ישמעאלים אשרי מי שלא ראם משעבדים וממררים חיי ישראל", שגוזלים את רכושם של היהודים עד שמתים ברעב ב"מ. ועיקר התנכלותם היא לחכמים ולצדיקים. על כן מתפלל אור החיים הקדוש שגזר דינם יהיה קשה ביותר: "ולצד מה שעשו להצדיקים הללו, יחתם גזר דין לאומה רשעה".
גם באופן אישי סבל מהם אור החיים הקדוש, וכך הוא כותב בהקדמת ספרו חפץ ה': "דע לך אחי כי כל מה שלמדתי בחיי לא היה אלא מאהבת ה'. ומחשק התורה. כי מהיותי בעולם אשר פתחתי את עיני סבבוני כתרוני צרות רבות". כדרכה של גלות שנאמר: "ואבדתם בגויים אשר באתם שם". וגם מבית ישראל שמתקיים בהם "ונתן לכם ה' שם לב רגז".
"והאיר ה' עיני שכלי, אין זה אלא לקום ולעלות אל מקום חשבתי בו הוא מקום השכינה. עיר הרמה. עיר החביבה על אלהי עולם". כל הצרות הללו הביאו את רבי חיים בן עטר להבין כי משהו לא נכון בצורת החיים של עם ישראל. אבות אבותיו סבלו מגירוש ספרד ואיבדו את רכושם וכל אשר להם, רבים מאחיהם עונו ונשרפו על-ידי הנוצרים. אין זאת אלא שאלוקים אומר לנו כי צריך לעזוב את ארצות הגולה ולעלות לארץ הקודש. ארץ ישראל.
אור החיים הקדוש ידע כי ארץ ישראל נקנית בייסורים. חבלי המשיח הם כמו חבלי לידה, ייסורים של אהבה שבסופו של דבר עוברים, ואילו עם ישראל מתגדל מתוכם ויוצא מאפלה לאורה ומשעבוד לגאולה. וכותב אור החיים הקדוש: "ואזרתי כגבר חלצי, סיכנתי עצמי סכנות גדולות. דרך מדבר באתי בו עד כי הביאני ה' פה עיר ליוארני יע"א לעלות דרך כאן לארץ חפצתי".
בליבורנו שבאיטליה אסף רבי חיים תלמידים מלאי תורה וגבורה, אמונה גדולה ויראה טהורה שיבואו ביחד אתו לארץ ישראל. רבי חיים בן עטר הבין שהגאולה לא תבוא מכך שהוא יעלה לבדו לירושלים. על כן הוא החליט להקים ישיבה בירושלים ולקרוא משם לבני ישראל שבכל מקום ומקום לעלות לארץ ישראל. בקהילת ליבורנו מצא רבי חיים גם תלמידים שיעלו אתו, וגם עשירים שיסייעו לבנות קהילה לתפארת בירושלים.
רבי חיים ידע כי אי-אפשר להגיע לכל קהילות ישראל בגופו ממש, ועל כן הוא מנסה לעורר את עם ישראל גם באמצעות מכתבים, הוא כותב לקהילות שונות ומעודדם לחזור לבית אביהם. כך למשל כותב אור החיים הקדוש לקהילת קסאלי, כי עלייתו המתוכננת לירושלים היא לא בשביל עצמו, אלא למשוך את כל ישראל לשם. "לא ללמד על עצמו יצא – אלא ללמד על הכלל כולו יצא".
במכתבו הוא כותב: דעו לכם כי זה קול ה' שקורא לכם לעלות. "כי קול יצא מלפני ה'". ממזרח וממערב, באניות או ביבשה. "לומר די לצער הפרידה" מארץ הקודש. מהנבואה. מהקדושה העליונה. מהדבקות עם ה' אלוקינו. לומר די לצערה של השכינה הנמצאת תחת יד גויים והיא בצער גדול. "צר לי לאם תבכה, הבת ירושלים ממררת" על חילול ה' הגדול. על גויים שבאו היכלה. על כן קורא רבי חיים בן עטר זיע"א לכל הקהילות כולן: "קומו ונעלה אל הר ה' בבנינו ובבנותינו". שם נלמד תורה ונתפלל בעד כל כלל ישראל אל "מול הכותל המערבי אשר שם שכינה שורה".
תוכניתו של רבי חיים בן עטר הייתה לעלות לארץ ישראל בשנת ת"ק, שהיא שנת ה-500 לאלף השישי. אם יודעים שכל אלף שנים הם כמו יום, הרי ב-500 לאלף השישי מתחיל הנץ החמה של היום השישי. בשנה זו מתחילים ניצוצות הגאולה של עם ישראל. כך כותב אור החיים הקדוש הם על-פי הגמרא (סנהדרין צז ע"א) שאומרת כי באלף השביעי הגאולה, ובאלף השישי השישי הכנה לגאולה: "כְּשֵׁם שֶׁהַשְּׁבִיעִית מְשַׁמֶּטֶת – שָׁנָה אַחַת לְשֶׁבַע שָׁנִים, כָּךְ הָעוֹלָם מְשַׁמֵּט – אֶלֶף שָׁנִים לְשִׁבְעַת אֲלָפִים שָׁנָה, שֶׁנֶּאֱמַר 'וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ בַיּוֹם הַהוּא'. וְאוֹמֵר (תהלים צב) 'מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת' – יוֹם שֶׁכֻּלּוֹ שַׁבָּת, וְאוֹמֵר (שם צ) 'כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹר". כל אלף שנים הם כנגד יום. ועל כן האלף השישי הוא כנגד יום שישי הקרב לשבת, שהיא מעין עולם הבא.
כך כותב אור החיים הקדוש בפירושו לתורה, כי לפי זה מתחיל האור לעלות ולהאיר בשנת ת"ק. "ומהשכל יהיו ת"ק ראשונה מדת לילה, ות"ק שניה מדת יום" (אור החיים ויקרא ו ב). כי שנת ת"ק היא שנת ה-500, והיא כנגד התחלת האור יום של יום שישי. "ומקוים אנו כי הוא קץ גאולתינו ויתקימו כל היעודים הרשומים ויתחילו ניצוצי גילוי הגאולה בהתחלת חמש מאות הבאים לשלום" (אור החיים במדבר כו יט. ובאמת בשנים אלו הקרובות לשנת ת"ק עלו לארץ ישראל כמה וכמה צדיקים חשובים, ביניהם הרמח"ל, רבי חיים אבולעפיה ורבי עמנואל חי ריקי בעל משנת חסידים. הגאון מוילנא והבעל שם טוב, שידעו את חשיבותה של אותה שנה בתהליך הגאולה המתוכנן לעם ישראל, ניסו לעלות גם הם).
בשנת ת"ק היה רבי חיים בן עטר באיטליה, לפני יציאה לארץ ישראל, ושמע כי יש מגפה ל"ע בירושלים, וגם בערים שבדרך היו מגפות ולא היה אפשר לעבור ממדינה למדינה, ששלטונות המדינות נזהרו והיו מכניסים להסגר כל מי שהגיע ממקום אחר. על כן חיכה רבי חיים בליבורנו עד יעבור זעם, ובינתיים אסף תלמידים ועורר את העם לעלות לירושלים ולסייע בבניינה. בסוף שנת תק"א יצא רבי חיים מאיטליה בדרכו לארץ ישראל עם תלמידיו.
שלושים אנשים עלו עם רבי חיים בן עטר מאיטליה לארץ ישראל. בתחילה הם נסעו באנייה לאלכסנדריה שבמצרים, שם הם עלו על ספינה שהייתה אמורה להוריד אותם ביפו ומשם יגיעו בדרך הקצרה לירושלים, מהלך יום וחצי ברגל. אך "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום". בדרך החליט רב החובל הנוכרי להורידם בעכו. הוא לא שעה לתחנוניהם, ולא הסכים לקבל תוספת שכר כדי להורידם ביפו.
וזאת לדעת, כי בימים ההם היה קשה מאוד להגיע מעכו לירושלים בדרך היבשה. שודדי דרכים רבים בדרך היו רוצחים כל מי שנקרה בדרכם וגוזלים את רכושו. אלא שצערם של רבי חיים ותלמידיו על עקשנותו של רב החובל הייתה לזמן קצר, שכן ברדתם מן האנייה נודע להם כי באותו זמן פרצה בירושלים מגיפה שכילתה רבים מבני ירושלים, והם הבינו כי מאת ה' הייתה העקשנות הזאת. רבי חיים בן עטר נאלץ אפוא להתעכב בעכו, והוא ותלמידיו, ששמחו על עצם היותם בארץ ישראל, הקימו את הישיבה בעכו באותה שנה.
בימים שבהם התעכבו בעכו, הלכו האור החיים הקדוש ותלמידיו למירון, ללמוד על ציונו של רשב"י. וכך כותב אחד מתלמידיו באגרת לתושבי הגולה: "נכנסנו למירון יום רביעי... וישבנו בזה הבית של רשב"י ממש, ולמדנו שם בחשק גדול ובאהבה גדולה ובשמחה ספר הזוהר עד ד' שעות מן הלילה. ועמדנו לאכול, וחזרנו תיכף אחר האכילה ללימודינו, לפי שנתן הרב לכל אחד מהחברים שהיו שם ספר אחד של הזוהר והיה חלקי הספר בראשית, ולמדנו עד ששה שעות נתמלא הבית ריח טוב, אשר כמוהו לא נהיה, והריחו כולם אנשים ונשים, גם גביר אחד שהיה שם עמנו. ושמחנו הרבה ולמדנו עד ח' שעות מהלילה והלכנו לישון וקודם שהאיר היום בשתי שעות עמדנו על משמרתנו ולא ישנו כי אם ב' שעות וישבנו ללמוד כשהאיר פני המזרח התפללנו כותיקין וישבנו ללמוד י"ח שעות ללא הפסק בינתיים אפילו של דבר תורה".
בסוף שנת תק"ב נתבשרו רבי חיים ותלמידיו כי נסתיימה המגפה בירושלים, והם עלו לעיר הקודש והמקדש. בחודש חשוון שנת תק"ג הקים אור החיים הקדוש את ישיבתו בעיר העתיקה בירושלים וקרא לה "היכל האהבה", על שם האהבה שמתעוררת בבית המדרש בין ישראל לבין אביהם שבשמים. חלף חרון האף שהיה בגלות במשך 1,500 שנה.
כך כותב רבי חיים בן עטר זיע"א במכתב לאנשי ליבורנו שבאיטליה על האור הגדול שיש בירושלים עוד קודם הקמת הישיבה: "תיכף כשהלכתי לבית הכנסת, ראיתי הארה גדולה בשעת כל נדרי וקנה לי גביר אחד מהמערב הוצאת ספר תורה דכל נדרי, ובשעה שפתחתי ההיכל היה בעיני כפתיחת שערי גן עדן, ובכל כך הארה שהייתה בבית הכנסת, וכל העם מתחננים וכל אחד בוכה בכיה גדולה לפני ה' לבנות בית המקדש, אפילו הפאלחים, יאמנו דברי, שלא ראיתי מימי הארה כאותה שעה".
כשהוקמה הישיבה הם השתדלו ללמוד בה תורה במדרגה גבוהה יותר ממה שלמדו בגלות. הם השתדלו ללמוד תורה באהבה גמורה. כך כותב רבי חיים בן עטר בפירושו לתורה על האהבה הזאת: "שאם היו בני אדם מרגישין במתיקות ועריבות טוב התורה היו משתגעים ומתלהטים אחריה ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם".
כשלומדים תורה באהבה כזאת, זוכים גם לברכה גדולה. וכך כותב רבי חיים בן עטר על הלימוד בישיבה בירושלים: "במעט זמן למדנו קרוב לארבע מסכתות של גמרא ופירשנו כל המסכתות על פי שיטת הרמב"ם ז"ל. ועשינו חיבור נכבד, ובע"ה בקרוב יהיה נדפס בקוסאנדינא ויראו עינהם פירות 'מדרש כנסת ישראל' וישמח ליבם. ונוסף על שקידת הלימוד בתמידות וביראת שמים. ועוד להם, שחכמי המדרש שבח לאל הצליחו ובניהם יודעים על פה חמשה מסכתות של גמרא על פה והלשון. וד' סדרי משנה. ומהם שמשתדלים שיהיה להם הרמב"ם על פה והלשון. וכבר הצליחו בחלק כל אחד מה שעלה בידו. ומהם משדלים בשולחן ערוך וכל אחד מצליח בחלקו. ה' יעזרנו על דבר כבוד שמו וברכת הטוב". לא למען עצמם למדו, אלא למען כללות ישראל, להקים שכינתא מעפרא. ללמד על מעלת התורה בארץ ישראל, שיראו עם הקודש כי אפשר ללמוד תורה בירושלים בטהרה ובקדושה ובשמחה רבה.
החיד"א היה אחד מבני הישיבה של רבי חיים בן עטר, ואחר כך המשיך כל ימיו ליישם את תורתו של אור החיים הקדוש, וכך הוא כותב: "מהר״ר חיים ן׳ עטר עיר וקדיש מקהילת קודש סאלי ובא לעיה״ק ירושלים ת״ו סוף שנת תק״ב. ואני הצעיר זכיתי והייתי בישיבתו הרמתה ועיני ראו גדולת תורתו, עוקר הרי הרים וקדושתו הפלא ופלא. ולפי דורנו היה לב הרב מבעית בתלמוד והיה כמעיין המתגבר. והן בעוון הדור והן בעוון הדור כמעט שכ״ב ובחודש תמוז תק״ג עלה לשמים בן מ״ז זלה״ה, וחיבר (ספרים): חפץ ה׳, ראשון לציון, אור החיים, פרי תואר, וחוכמתו ניכרת מספריו. אך זה אחד מעשרה מחוכמתו ורוחב ליבו וחורפתו הפלא ופלא וחופף עליו כל היום סדר קדושה והבדלה מענייני העולם הזה ורבו עיזוז נוראותיו".
לא לחינם מזכיר רבי חיים במכתביו ובפירושיו פעמים רבות את השכינה. המתבונן יראה כי כל מגמת פניו של רבי חיים בן עטר הייתה להקים שכינתא מעפרא, וכל הזמן הוא היה דבוק בה. כך מביא רבי יוסף שאלתיאל בספרו "יוסף אברהם" מעשה: "שמעתי מרב וגדול ז"ל באחד מתלמידי הרב מהר"ח בן עטר ז"ל הלך לירושלים תובב"א. ובנסוע האדון לארץ ישראל חילה פניו שיתן לו כתב לבני ירושלים. ואמר לו: אין לי אוהבים ומכרים בירושלים. אלא אתן לך כתב לשכינת עוזנו ובלכתך שם תשים כתב זה בחור אחד של כותל מערבי דבית המקדש. וכך עשה ונזדמנו לו מזונותיו".
מו"ר מרן הרב אליהו זצוק"ל היה מספר תדיר כי אור החיים הקדוש מביא בספריו כמה וכמה פעמים מעשה על דיין אחד שהעליבו אחד העשירים שיצא חייב בדין. אחר כך התעורר אותו עשיר ובא לבקש סליחה מהצדיק, ואמר לו הצדיק שאינו צריך לבקש סליחה, כי מיד כשהעשיר העליבו - סלח לו. "וכי סבור מר שיש בליבי עליו מאז ועד עתה? הרי בו ברגע שהכלמת אותי מחלתי לך בלב שלם ואין לי שום טינה עליך".
וכששאלוהו על כך אמר הצדיק שכתוב בזוהר כי כל קפידא שיש ליהודי על חברו מכבידה על כנפי השכינה והיא מצטערת ולא יכולה לעלות (רעיא מהימנא ג צו כח ע"ב), ועל כן איך אפשר לי להכביד על כנפי השכינה, לכן מחלתי מיד. את הסיפור הזה היה מספר החיד"א, והיה אומר כי באמת הסיפור הוא על רבי חיים בן עטר עצמו, שהיה כל ימיו משתדל להקים שכינתא מעפרא. גם מרן הרב אליהו זצוק"ל היה מספר את הסיפור הזה, ומי שזכה להכיר את הרב ואת דרכו, ידע שגם בזה המשיך מרן הרב אליהו זצוק"ל את דרכם של שני הצדיקים הללו.
ויהי רצון שנזכה שניצוץ המשיח יאיר בדורנו ונזכה לגאולה שלמה, בחסד וברחמים, כפי שכתב האור החיים הקדוש בתפילה שחיבר להקמת שכינתא מעפרא: יהי רצון מלפניך אבינו מלכינו, אלקינו, ידידות אור נפשינו, רוחינו ונשמתינו, למען בריתך אשר כָּרַתָּ לשלש עשרה מידות שאינן חוזרות ריקן לעולם מלפניך, זכור אהבתינו וחיבתנו והשב שכינתך לבית קדשינו ותחזור להשתעשע בנו כימי קדם, כי קשה פרידתך ממנו כפרידת נפשינו מגופינו, המו מעינו, וכלתה נפשינו אל גאולת שכינתך ואל מעון קדשיך, ולרצונך ה’ נכספנו, הננו מתחננים ובוכים לפניך, ה’ אב הרחמן, על גלות השכינה, הושיעה ה’ שכינתך, ודבק נפשינו באהבתך הנעימה והעריבה על נפשינו, וייעול מלכינו בהיכליה. אמן ואמן.
