בימים אלו מלאו עשר שנים לפטירתו של מרן הראשון לציון הרה"ג הרב מרדכי אליהו זצוק"ל. במהלך שנים אלו, שבחים רבים נאמרו על הרב זצוק"ל, ספרים שלמים חוברו על אודותיו, הרבה מספריו (שו"ת, הלכה, דרשות) הודפסו ונמצאים כיום בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. אנשים רבים רוצים להתדבק בו ובתורתו. בעלון זה נעסוק במידת הענווה שלו, כי היא חשובה מאוד להבנת דרכו ההלכתית.
הגמרא אומרת ששלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל כמו מי הלכה, עד ש"יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלקים חיים הן, והלכה כבית הלל". מקשה הגמרא "וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלקים חיים, מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהן ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן" (עירובין יג ע"ב).
ותמה על כך מרן הבית יוסף ז"ל בספרו כללי הגמרא הנדפסים בספר הליכות עולם (שער ה' פרק א' דנ"א ע"א) מה הקשר בין ענווה לפסיקת הלכה. אם דבריהם נכונים והם לא ענווים, וכי בגלל זה נפסוק שלא כהלכה? "תמיה לי, אם לא היה הדין כדבריהם, וכי מפני רוב המדות הטובות שבהם קבעו הלכה כמותם". ומתרץ: "ואפשר, דהכי קאמר, מפני מה זכו שיכוונו תמיד האמת... עד שמפני היותם אמת קבעו הלכה כמותם". משמע מדבריו, שזה עניין סגולי, שאדם עניו ושפל ברך זוכה להארת פנים בתורה ולכוון אל האמת.
וכן כתב המהר"ל בספר "באר הגולה" (מאמר חמישי) וכן כתב החיד"א ב"פתח עינים": "אפשר לתת טעם בדרך הטבע, דמי שהוא עניו מסתפק אם כיון לאמת, שאינו מחשיב עצמו, וחוזר הרבה פעמים לעיין ולראות אם סברתו אמת, ועל ידי זה מכוין להלכה". וכן כתב החיד"א בספרו חומת אנך (שמואל א' פרק ב' די"ז סע"א). ובחומת אנך (פרשת נח אות ג') שהענוותן זוכה לכוון לאמת ושהלכה כמותו.
וכתב עוד החיד"א: "ועוד יש לומר כי העניו השכינה עמו, ולהיותו משכן השכינה, והלכה רומז לה - 'ה' כלה', והיא תורה שבעל פה, לכך מכוין להלכה, כי השכינה שהיא הלכה היא שורה בו. ועוד יש לומר, כי ענוה גימטריא סיני, לרמוז דהעניו תורתו אמת, כנתינתה מסיני. ועוד יש לומר, כי כל הקושיות בהלכה והטעות באים מכח הסטרא אחרא, והעניו אין ס"מ מקטרג עליו... וכיון שאין עליו קטרוג הוא מכוין אל האמת, והכל הולך אל מקום אחד, דכיון דהוא מרכבה לשכינה כמו שנאמר 'אני את דכא', לכן אין מקטרגים עליו, ומכוין להלכה כנתינתה מסיני".
על כן זכה רבי יוסף קארו שתהיה הלכה כמותו, שהיה עניו גדול. כך כתב עליו החיד"א: "מרן רבינו יוסף קארו ז"ל לפי רוב הענוה מכלכל דבריו בספריו הקדושים" (שם הגדולים חלק הגדולים מערכת י' אות קס"ו) וכן כתב שם בחלק ספרים (מערכת ב' אות ס'): "והסכימו מן השמים ותנתן דת על ידי מרן הקדוש ז"ל מפני ענותנותו היתירה, וכאשר נראה מספריו הקדושים, וכמו שכתבתי משם הרב רבי אליה אלפנדרי (קונטרס עיגונא דף כ"ט) שכתב דאין דרך מרן ז"ל לספר בגנות מי שפוסק דלא כוותיה ומשנתו היתה משנת חסידים" עכ"ל. ובדרכו הלך מרן הרב זצוק"ל. ויש בספרים הרבה סיפורים על כך.
בדרך זו הלך מרן הרב אליהו זצוק"ל. הרב אליהו הקפיד להסתיר את עולם הנסתר. פעם סיפר לנו הבבא ברוך שהוא זוכר עוד בהיותו בחור כי מרן הרב אליהו בצעירותו היה לומד חברותא עם מו"ר אביו הבבא סאלי זיע"א, שניהם לבדם. והיו יושבים ולומדים שעות ביחד בלילה, ולא הסכים הבבא סאלי שילמדו איתם אנשים אחרים למרות שביקשו כמה פעמים.
כך סיפר פעם אחיו של הרב הרה"ג נעים אליהו זצוק"ל, וכששאלנו על כך את מרן הרב שאל אותנו מי סיפר לנו. כאשר אמרנו לו שאחיו סיפר, אמר: אם אחי סיפר, זה נכון. וכעת שמענו עוד עדות על כך מבנו של הבבא סאלי. עם זאת היה מרן הרב אליהו מסתיר את ידיעותיו בחכמת הקבלה.
כך סיפר לנו הרב משה ברכה: הרב זצ"ל היה הסנדק של בני. כשנולד בני הבא אחריו ידעתי שהרב לא יאות לשבת שוב סנדק, כיוון שנהג לא לשמש כסנדק פעמיים אצל אותה משפחה, ולכן ביקשתי מהרב שיברך את ברכות הברית עם כוונות.
באותה תקופה למדתי בעצמי כוונות, ולכן הרב ביקש שדווקא אני אברך את הברכות. הרגשתי שזאת יוהרה, כי יהיו שם רבנים גדולים, אבל הרב אמר שזאת אינה יוהרה והוא רוצה שאני אברך עם כוונות. ניסיתי שוב לומר שאולי זה טורח ציבור, אך הרב השיב: אתה לא מחייב אף אחד, מי שרוצה ללכת יכול ללכת.
היה לי שבוע להתארגן, אספתי כל מיני חוברות וספרים של כוונות הברכות בברית המילה והבאתי לרב שיחליט מאיזה ספר לברך. הרב עבר על הספרים בזה אחר זה ואמר שהם בסדר, אבל כאשר הגיע לספר הרביעי הוא אמר לי: מהספר הזה אל תברך.
שאלתי למה, הרי המחבר תלמיד חכם, והרב השיב ואמר: תסתכל בהקדמה. אני לא יודע איך הרב הספיק לקרוא את ההקדמה בשתי דקות, אבל אכן בהקדמה כותב המחבר שכל מי שיברך מספר אחר הוא טועה, והאמת נמצאת רק בספר שלו. ולכן לשיטתו רק מי שיתחבר לדברים שכתב ידע שהוא בכיוון הנכון.
הרב אמר שזאת הטעות הכי גדולה של המחבר, והוא בטוח שבספר ישנן עוד הרבה טעויות. הרב הסביר ואמר: ישנן הרבה שיטות, ואי אפשר לפסול שיטה אחרת. ברור שיש שרלטנים שלא צריך ללמוד מהם, אבל כשיש שיטות שונות, זה בסדר. הרב היה מכבד כל אחד בשיטה שלו ומעולם לא פסל מי שנוהג בשיטה אחרת משלו. אולי לכן דווקא ממנו זכיתי ללמוד את הדרך המיוחדת הזאת.
בהיותי בכיתה א' הלכתי עם אבי לתפילה, והתרגשתי מאוד לרוץ עם כל הבנים הקטנים להחזיק את הדלת. אבל כשהגיעו העוזרים של הרב, הם הרחיקו אותי מהידית לפני שהרב בירך, כיוון שלא היה נהוג שגם בנות משתתפות. הצטערתי מאוד ועמדתי בפינה עם דמעות בעיני.
כשהרב הגיע, הוא בירך את כל הילדים, והצער שלי רק הלך והתעצם. אלא שלפתע קרה משהו שלא דמיינתי שיקרה. הרב הרים את ראשו, הביט לעברי וסימן לי להתקרב אליו, תוך שהוא אומר: תגידו לילדה לבוא. הוא הסתכל עלי במבטו החם ובירך אותי מכל הלב. הרגשתי אז כל כך מיוחדת. הרב ראה אותי ונתן לי ברכה משלי!
החוויה הזאת מלווה אותי כל החיים. מרגש איך הרב שם לב, ואיך אכפת לו גם מצער של ילדים.
גם השכנים של הרב ראו שהרב זצוק"ל מקדיש את כל כולו לטובת עם ישראל. מקבל קהל ביום ובלילה. ולפעמים גם באמצע הלילה, עונה לטלפונים בכל שעה. נוסע לכל מקום שצריך אותו. במהלך השבעה על הרב זצ"ל, שאלה אחת מהשכנות את הרבנית שתחיה איך תמיד אפשר היה לפנות ולקבל מענה בביתם. תשובתה הייתה: "תמיד שמנו את עצמנו במקום מי שעומד בפתח הדלת".
מרן הרב אליהו זצוק"ל לא כיבד את עצמו. סיפר הרב דוד לופס כי פעם היה צריך לנסוע עם מרן הרב ביום שישי למקום כלשהו וביקש מרבי דוד שיזמין מונית. אמר לו הרב לופס: כבודו הרב הראשי לישראל ויש לך נהג ורכב שרד, למה לא תקרא לנהג? בשביל זה הוא מקבל משכורת. השיב לו הרב: היום יום שישי ולא מתאים להפריע לו ביום שישי. ניקח מונית והכול יהיה בסדר. זו הייתה הפשטות של הרב. יש אנשים שיש להם רכב שרד והם מבקשים מהנהג שיחכה ליד ביתם במשך שעות, העיקר שלא יצטרכו הם לחכות לו. והרב היה משחרר את הנהג שלו כל יום שישי.
לא רק בימי שישי, גם בבוקר לתפילה היה הרב נוסע עם מכוניות ישנות של נהגים שונים שהיו מביאים את הרב לבית הכנסת. ומעולם הרב לא הסכים לוותר על הנסיעה ברכב שלהם. סיפר הרב אייל אזולאי כי אביו היה רגיל להסיע את הרב בבוקר לבית הכנסת. פעם הוא הוריד את הרב בפתח הכניסה לבית הכנסת וכשרצה להביא את הרכב לחניה הרכב לא הניע עוד.
אחרי תפילת י"ח הוא יצא לרכב וניסה להניע אותו שנית ולא הניע. כשנגמרה התפילה אמר לרב שהוא סיכם עם מישהו אחר שיחזיר את הרב לביתו. אמר לו הרב: אתה הבאת אותי, אתה תחזיר אותי. אמר לו הנהג שהאוטו לא מניע. שאל הרב איפה האוטו, ניגש אליו, דפק על האוטו ואמר בערבית "אמשי", שפירושו זוז. אז פנה הרב לנהג ואמר: עכשיו תניע. למרבה הפלא הרכב הניע כאילו לא הייתה בו תקלה מעולם.
באותו עניין סיפר שלום קנוניאן, נהג הוותיקין של הרב זצ"ל: בוקר אחד היה שלג כבד, נסעתי בקושי עם המכונית הישנה שלי והגעתי לביתו של כבוד הרב. כשהגעתי ראיתי שהגיע לשם שלום כהן, שהרב כינה אותו "שלום שלנו", עם רכב שיש בו שרשראות מיוחדות לנסיעה בשלג. לאחר כמה דקות הגיע גם הרב חיים סוויסה עם מכונית 4X4, שמיועדת לנסיעה במקומות קשים ומסובכים.
הרב ירד מביתו, ואף אחד לא חשב לומר לו להיכנס למכונית שלי. אבל הרב ניגש מייד למכוניתי, פתח את הדלת, נכנס והתיישב. לא העזתי לומר לרב שאני פוחד שהרב ייסע אתי, ואולי כדאי שייסע עם שלום כהן או עם הרב סוויסה. אמרתי להם שאני אסע, ושהם ייסעו אחרינו למקרה שניתקע.
את העלייה בכניסה לביתו של כבוד הרב עליתי כאילו אין שלג. הגענו לבית-הכנסת בקלות, הורדתי את כבוד הרב והתחלנו להתקדם לכיוון בית-הכנסת. לפתע שמתי לב ששלום והרב סוויסה לא הגיעו. לאחר דקות ארוכות, כשהם סוף-סוף הגיעו, שאלתי אותם מה קרה והם השיבו שהמכונית של הרב סוויסה נתקעה בעלייה.
בדרך חזרה לביתו של הרב הדבר חזר על עצמו. ירד שלג כבד, הכול היה מלא בוץ ומחליק, אבל אני נסעתי עם כבוד הרב כאילו מדובר ביום אביבי נעים. הרגשתי ממש סייעתא דשמייא בנסיעה הזאת. אלוקים מסייע לרב להתפלל עם הנץ החמה כמו שהוא רגיל לעשות כל יום.
כך יש הרבה סיפורים על מרן הרב ועל פשטותו.
עוד סיפר הרב דוד לופס כי לפני עשרות שנים היה בירושלים "פוטו", חנות לצילום ופיתוח תמונות, שהבעלים שלה היה אדם בשם אפרים לוי. אותו אפרים לוי - שמעו הלך לפניו, והוא היה ידוע ומפורסם בירושלים כולה.
באחד הימים החליט אפרים לעשות סדר בארכיון שלו ופיתח פילמים ששכבו אצלו שנים בלי שאיש יפתח אותם לתמונות. והנה הוא מגלה פילמים ובהם תמונות מהחתונה של הרב מרדכי אליהו זצ"ל, שהיה אז כבר הראשון לציון. בהתרגשות גדולה הוא פנה לפתח את התמונות, הניח אותן באלבום מהודר, כתב ברכה יפה והגיע אל ביתו של הרב לתת לו את האלבום במתנה. הרב שמח מאוד למראה האלבום ובו התמונות הנשכחות וקרא לרבנית שתשמח יחד איתו.
הרב הודה מאוד לאפרים על המחווה שלו, והבין שהוא שואל את עצמו מדוע הרב לא פיתח תמונות שהן בוודאי חשובות לו מאוד. על כן סיפר לו הרב: אחרי החתונה לימדתי שעתיים כל יום בתלמוד תורה ובשאר היום למדתי בישיבה, והרבנית עבדה בבנק. הכסף שהרווחנו הספיק בדיוק לכלכלת הבית, כך שלא היה לנו כסף לפתח את התמונות מהחתונה. לכן החלטנו שנפתח מהחתונה רק שתי תמונות, וכאשר ירחיב לנו ה' נפתח את שאר התמונות. בפועל היינו עסוקים בדברים חשובים ולא נפנינו לפתח את התמונות של החתונה, וכך נשארו הפילימים אצלך עד עכשיו.
סיפר אדם: אחת החופות שאותן ערך הרב זצ"ל היו בשבילי שיעור מאלף בענווה. ראיתי את הרב מגיע לאולם ברכב פשוט, לא רכב שרד, ונכנס בזריזות לערוך את החופה. הרב הוזמן לערוך חופה לפני השקיעה, בשעה 19:00, והגיע בשעה 18:45. לאחר שהרב הזדרז והגיע, החליט החתן שהוא רוצה את החופה דווקא בשעה 21:00, לאחר השקיעה. הרב, שכל רגע אצלו היה מנוצל, שקול ומדוד, ישב וחיכה שעתיים ורבע מבלי לומר מילה. לא תלונה, לא גערה ואפילו לא מבע של חוסר סבלנות והסתכלות תכופה בשעון. ישב בסבלנות ובשלווה וחיכה שתגיע השעה. בהגיע השעה המיועדת, ערך הרב את החופה במאור פנים ובשמחה.
עם זאת הייתה לרב תקיפות גדולה. כשנחתמו הסכמים לוויתור על ארץ ישראל, לא חת הרב ויצא ברבים כנגד ראשי הממשלה או השרים שחתמו על ההסכמים הללו. סיפר הרה"ג יוסף אליהו שליט"א כי פעם הוא ישב בחדרו של מרן הרב זצוק"ל והגיעו אליו שר הבטחון יצחק מרדכי ומזכיר הממשלה יצחק הרצוג והסבירו כמה חשוב הסכם חברון וכמה הוא ישפיע לטובה על היישוב היהודי בחברון.
אמר להם הרב שלא מוותרים על ארץ ישראל וזה איסור מהתורה. את הארץ לא כבשנו בכוחנו, אלא בניסי ניסים של ה'. ואם קיבלת מתנה ממישהו, אין יותר מעליב מכך שתיתן אותה למישהו אחר, כל שכן שנותן המתנה הוא אלוקים.
אמרו לו: אבל זה כדי להציל נפשות! ראה מרן הרב שהם לא יכולים להקשיב בכוח השכל. נתן הרב אליהו לשר הביטחון יצחק מרדכי ספר תהילים וביקש שיפתח בעיניים עצומות. לאחר שפתח ביקש ממנו הרב שישים את ידו על הספר בעיניים עצומות ולאחר מכן יקרא את הפסוק שיצא. יצחק מרדכי פקח את עיניו וראה כי הפסוק הוא בתהילים קמד ז-ח: "שְׁלַח יָדֶיךָ מִמָּרוֹם פְּצֵנִי וְהַצִּילֵנִי מִמַּיִם רַבִּים מִיַּד בְּנֵי נֵכָר: אֲשֶׁר פִּיהֶם דִּבֶּר שָׁוְא וִימִינָם יְמִין שָׁקֶר". ולימים התברר שכל מה שחתמו הערבים לא התקיים בידם.
סיפר הרב יוסף אליהו שליט"א: לאיש נדל"ן ידוע, חסיד צאנז, הייתה עסקה גדולה מאוד והוא רצה שהיא תצליח. הוא פנה לרב דוד דיין זצ"ל, שהיה אז הרב הראשי הספרדי של צפת, וביקש ממנו שייקח עשרה אברכים וילכו יחד להתפלל בקבר הרשב"י. אותו אדם הבטיח שישלם לכל אחד מהמתפללים בעבורו סכום מסוים של כסף. לקח הרב דיין עשרה אנשים והתפללו בקבר הרשב"י, והעסקה אכן הצליחה. כאשר הרב דיין ביקש ממנו את התשלום לאברכים שהתפללו בעבורו אמר אותו איש נדל"ן שהוא יכול לשלם רק מחצית מהסכום.
הרב דיין היה נבוך, הרי הוא הבטיח תשלום לאותם אברכים ולא רצה להשיב את פניהם ריקם. פנה אפוא לרב אליהו זצ"ל ושאל אותו כיצד לנהוג. הרב שמע את הדברים וביקש לדבר עם אותו אדם. אמר איש הנדל"ן לרב: זה מה שיש לי, אני לא יכול לתת יותר מזה. אמר לו הרב: הבטחת, תעמוד במילתך. אבל איש העסקים לא הסכים לכך. ולא עוד, אלא שביקש שהרב דיין יחתום שאין לו תביעה עליו, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. אחרת לא ייתן את הכסף. אמר הרב זצ"ל לרב דיין: נראה שאין מה לעשות, על כן תחתום ולפחות תן לאברכים את מחצית הסכום.
כעבור כעשר שנים עשה אותו איש נדל"ן עסקה גדולה עם אדם בנתניה. לאחר שתקעו כף ואותו איש נדל"ן השקיע כסף, חזר בו השותף לעסקה. הלך איש הנדל"ן לרבו, האדמו"ר מצאנז, וסיפר לו מה שקרה לו. האדמו"ר השיב לו כי הוא לא יכול לדון בעניין שלהם, והציע שילכו לרב אליהו, שהוא יהיה הבורר ביניהם.
התקשר אותו אדם לרב וביקש שידון בעניינם. הרב שמע את קולו של איש הנדל"ן, ואף שהוא לא הזדהה הוא זיהה את קולו. אותו אדם טען בתוקף שמילה זו מילה ומי שהבטיח משהו, צריך לקיים. השיב לו הרב: והלוא אתה לא קיימת מה שהבטחת לרב דוד דיין מצפת.
התחמק האיש וניסה לומר שהוא לא אותו אדם, אבל הרב השיב: אני מכיר את קולך. אתה הוא בדיוק האיש ההוא. אני לא יכול לדון בעניינך, כי אני חושב שה' החזיר לך גמולך בראשך. לדעתי אם תשלם את החוב שלך לרב דיין, הכול יסתדר לך גם כאן.
הלך אותו אדם לאדמו"ר מצאנז ואמר שהרב אליהו לא מוכן להיות דיין בעניינו. שאל אותו האדמו"ר על מה ולמה הוא מסרב, והוא סיפר את הסיפור. השיב לו האדמו"ר מצאנז: הרב מרדכי אליהו - סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה. לכן שלחתי אותך אליו, שאתה תעמוד במילה שלך מול הרב דיין בצפת והכול יסתדר לך.
איש הנדל"ן שילם את חובו לרב דיין, וכעבור זמן מה גם איש העסקים שמולו התחרט ושילם את כל מה שהבטיח.
סיפר הרב יהודיוף, נינו של הבבא סאלי זיע"א: כאשר אשתי הייתה בהריון הרופאים אמרו לנו שיש בעיה עם העובר, אין לו מוח. ידעתי שהרב אליהו זצ"ל מקורב מאוד למו"ר זקני הבבא סאלי עליו השלום, וידעתי שהבבא סאלי העריך מאוד את תפילותיו וברכותיו של הרב אליהו, כי הן מקובלות בשמים.
ניגשתי אל הרב זצ"ל בשעה שישב במכוניתו. הוא התבונן מעט בעניין, הסתכל עלי במבט המיוחד שלו, דפק על הרגל ואמר: שום דבר, הילד הזה יהיה בריא ושלם, יהיה יותר פיקח מכולם.
הברכה-הבטחה הזאת הורידה לי ולאשתי אבן מעל הלב. דרך הברכה הזאת התברר לנו שמדובר בבן. במשך כל ההריון הרופאים האיצו בה לעשות הפלה, בטענה שאין לעובר סיכוי לחיות. אין ספק שהם הקשו עלינו מאוד לעבור את ההריון בשלום. אבל האמירה הנחרצת של מרן הרב אליהו זצוק"ל הייתה חזקה מן הכול.
ביום הלידה היו הרבה רופאים בחדר לידה. הם חששו מן הגרוע מכל. לשמחת כולנו נולד לנו בן בריא ושלם וללא כל פגע. לימים באמת ראינו מה שאמר מרן הרב אליהו זצוק"ל, שהוא פיקח יותר מכולם. רמז על כך ניתן ביום הולדתו, מ"ח לעומר.
סיפר שמעון פדר: היינו נשואים כשבע שנים, עשינו טיפולים שונים, אך דבר לא הועיל ולא זכינו לילדים. הלכנו לרב זצ"ל וסיפרנו לו את כל התלאות שמצאו אותנו בשבע השנים הרעות הללו. הרב שמע וניכר עליו שהסיפור שלנו כואב לו, ואז הוא דפק על השולחן ואמר: טיפול אחרון.
המכה על השולחן והאופן שבו נאמרו הדברים הועיל. נראה שהיינו נוכחים במצב שבו הצדיק גוזר והקב"ה מקיים, כי מיד אחר כך נולדו תאומים. חזרנו לרב ואמרנו לו תודה על הברכה שלו, והוא אמר לנו שזאת רק ההתחלה. ואכן, שנה וחצי אחר כך נולדה בת, ואחר כך זכינו עוד לשני בנים. מי ייתן לנו תמורתו.
שכן של הרב זצ"ל, ממשפחת וולף, קיים פעילות למען יהודים, אבל כיוון שהיא הייתה לא חוקית הוא נידון לעשר שנות מאסר. הוריו דאגו לו מאוד והגיעו שוב ושוב לרב זצ"ל לבקש ברכה בשבילו. כעבור ארבע שנים בכלא הוא יצא לחופשה בחג הפורים, והרב חיים בן שושן הזדרז להביא אותו לרב כדי להתברך. הרב בן שושן אמר לרב: הבחור הזה ישב כבר ארבע שנים בכלא ואמור לשבת עוד שש, תברך אותו, הרב, זה פורים. הרב עצם את עיניו בריכוז ואמר: עד סוף השנה הוא יוצא מהכלא.
המשפחה שלו חיכתה חודש, חודשיים, שלושה, אך שום תזוזה לא קרתה והשחרור המוקדם לא נראה כלל באופק. גם אם ינכו לו שליש ממאסרו, חישבו, יישארו לו עוד שנתיים וחצי בכלא.
הגיע חודש אלול, ועדיין שום דבר לא קורה. הספק מתחיל לכרסם בלבם ועולה המחשבה שאולי ברכת הרב לא התקבלה. אבל הייתה אישה אחת, אמו של הבחור, שלא הפסיקה להאמין בברכת הרב, וכל העת אמרה שאם כך גזר הרב, אז זה מה שיהיה.
הגיע היום האחרון של השנה, וכולם, פרט לאימא, אומרים בליבם שזה כנראה לא ילך. הברכה של הרב לא התקבלה. שעה לפני ראש השנה התקשרו לביתם מלשכת הנשיא ובישרו שהנשיא חתם על חנינה לכבוד ראש השנה ושיבואו מהר לקחת את הבן. וכך הבן הגיע לביתו לפני סוף השנה, כברכת הרב זצוק"ל.
נסיים בסיפור על הקשר בין מרן הרב מרדכי אליהו זצוק"ל להרה"ג עובדיה יוסף זצוק"ל. כך סיפר הרב רייך: היה זה בחג הפורים, בשעת בוקר מוקדמת, כעשר שנים לפני פטירת הרב אליהו זצוק"ל. הייתי אצל הרב עובדיה יוסף זצוק"ל, בשכונת הר נוף בירושלים, וכמי שמקורב אליו מאוד זכיתי להיות איתו לבד, ללא בני משפחה או עוזרים. לפתע פנה אלי הרב עובדיה יוסף ואמר: עכשיו אין פה משמשים, בוא נלך אתה ואני לרב מרדכי אליהו לתת לו משלוח מנות.
שמחתי מאוד להיות ברגעים הללו, ובלי שהות הבאתי את המכונית, לקחנו משלוח מנות יפה במיוחד ונסענו לבית הרב אליהו זצוק"ל.
לא אשכח את הרגע הזה שבו עמדתי עם הרב עובדיה יוסף מחוץ לביתו של הרב אליהו. נקשתי קלות על הדלת, ולשמחתנו הרב הוא שפתח את הדלת. כשהוא ראה את הרב עובדיה יוסף ומשלוח מנות בידו, הוא בכה מרוב שמחה. אני לא העזתי לשבת לידם כשהם דיברו ביניהם והמתיקו סוד. לא שמעתי את הדברים, אבל התמונות הללו שחקוקות בראשי הן עדות לאהבה האמיתית שהייתה בין שני תלמידי החכמים הללו.
