אין מנין - אפילו לבנין בית המקדש...

כבר שבועיים שלא התפללתי במנין.

ומבחינתי זה לא דבר של מה בכך להפסיד תפילה במנין.

אני חושב שגם בתקופות שהייתי בצבא, ושלא היה לי מניין ביום-יום, לא היה עובר עלי פרק זמן ארוך כל כך בלי תפילה במנין. לפחות ביציאה הביתה לשבת שהיתה לי פעם בשבועיים.

ועכשיו – זה ממש עקרוני בשבילי.

אני לא מתפלל במנין.

וזה גם שינוי מאוד גדול עבורי.

לא מעט שנים אני קורא בתורה בקביעות, ומעביר שיעור דף יומי לפני תפילת ותיקין ולאחריה. לקראת סוף המחזור האחרון של הש"ס הוספתי שיעור שבועי בימי ששי – חזרה על שבע דפים, לפני תפילת מנחה מוקדמת. עכשיו אני מעביר את הדף היומי בבוקר לפני ותיקין, ואת השיעור השבועי, בשידור חי מהבית בפייסבוק, ולא בבית הכנסת.

את ההחלטה להתפלל ביחידות קיבלתי, עם ההודעה על הפסקת הלימודים בבתי הספר.

כי תינוקות של בית רבן לא מבטלים אפילו לבנין בית המקדש. אבל אם הגורמים הממונים על כך (ביניהם שר חינוך ושר בריאות, שאינם חשודים על רצון לבטל תורה ללא סיבה) - הגיעו להחלטה, שיש לבטל אותם בגלל חשש הסכנה שבדבר, כאשר מתקהלים שם אנשים, הרי שיש ללמוד מכאן בקל וחומר בן בנו של קל וחומר, לגבי לימוד תורה של מבוגרים, שאין לקיים אותו מפני הסכנה. ועל אחת כמה וכמה לגבי תפילה בציבור, שעם כל החיבה של אסיפת הציבור, הרי שאת התפילה בציבור מבטלים מכל מיני חששות רחוקים – ואפילו בשביל לצאת בלילה במקום חשוך למקום קרוב, לא הטריחו את האדם. וכאשר יש חשש סכנה עבור האדם עצמו, וגם חשש שהוא יסכן אחרים, נראה פשוט בעיני, שיש חובה להימנע מכך.

וגם להר הבית קראתי לא לעלות בימים אלו. כי הסכנה היא כשמתקבצים אנשים יחד, ולמרות שיש מעלה גדולה בעלייה להר הבית בטהרה, אין בכך בשביל לדחות את חשש הסכנה. והדבר מצער שסגרו ליהודים את הר הבית, ושלערבים מאפשרים את הכניסה. אבל העובדה שהרשויות לא נוהגות כשורה, אינה מתירה לנו לסכן את עצמנו ולסכן אחרים. ומבחינתנו, שכל אויבינו יידבקו.

האמת היא שחשבתי, שמיד אחרי הודעת ראש הממשלה על ביטול הלימודים, ועל הסכנה שבהתקהלות, תתפרסם החלטה רשמית מהרבנות הראשית או על כל פנים משורת רבנים בעלי תפקידים, הקוראים לסגור את בתי הכנסת בגלל הסכנה. ושאלתי על כך בקבוצת רבנים שאני חבר בה, והתשובות שקיבלתי בהתחלה לא הרגיעו אותי.

קיימתי את האמור לגבי פיקוח נפש "והזריז הרי זה משובח", ופרסמתי ביישוב שאני מעביר את השיעורים שלי לפייסבוק, ושם גם פרסמתי את החובה הגדולה בעת הזאת להישמר ולהתפלל ביחידות בלבד. ברוך ה', גם באופן מיידי, ועוד ועוד ככל שחלף הזמן, קיבלתי תגובות מחזקות מרבנים רבים שהצטרפו לדברים – עד שלבסוף הגיעה ההוראה, המחייבת לסגור את בתי הכנסת בכל הארץ.

והוראה זו לכאורה היא דבר עצוב ביותר. גם מבחינתי אישית. בלא מעט מקומות שיצא לי להגיע אליהם, בית הכנסת תמיד היה המקום הראשון אליו פניתי. לתפילה. לתורה. והנה, אני מרגיש שסוף סוף הרשויות הגיעו להחלטה הנכונה של סגירת בתי הכנסת. שמבחינתי כבר היו סגורים שבועיים. שאת פרשות פרה והחודש קראתי ביחידות עם המשפחה. ושעכשיו פתאום יש עוד אנשים שמבינים, שצריך להיזהר בפיקוח נפש. ואני יודע שלא מעט אנשים מתפללים במנין בשטחים פתוחים. ואני גם את זה לא עושה. כי מגיפה זה לא משחק. וצריך להיזהר מזה כמה שיותר.

אבל יש לי בפנים תחושה טובה. עם איזו תקווה כמוסה.

כי ראיתי עד כמה היה קשה לאנשים לסגור את בתי הכנסת.

השיקולים הקרים של סדרי העדיפויות ההלכתיים, לא הצליחו לשכנע רבים מהאנשים, שהרגישו קשורים למקום. שמבחינתם בית הכנסת זהו בית החיים. וחשש של סכנת חיים, לא יכול לנתק אותם ממה שבעיניהם הוא בית החיים. ובוודאי שרצון ה' עכשיו הוא, שלא יתפללו בבתי הכנסת. אבל זה נותן מחשבה לעתיד.

האם אנחנו באמת מרגישים מהו המקום האמיתי של החיים?

האם כשאנחנו אומרים "רחם על ציון – כי היא בית חיינו" – אנחנו באמת מרגישים עד כמה החיים שלנו קשורים לציון? עד כמה אנחנו מוכנים למסור את הנפש על הר הבית ובית המקדש?

ואולי הסגירה של בתי הכנסת, היא שלב משמעותי, לפני הפתיחה הגדולה. פתיחת שערים של מקדשי מעט, ופתיחת לבבות לכניסה בשערי מקדש מלך עיר מלוכה, שבמהרה תצא מתוך ההפיכה.

*********

שימו לב: תחת תמונתו של כותב הבלוג, ניתן להירשם לקבלת עדכון לדוא"ל האישי על פרסום רשומות חדשות של כותב זה.