להפציץ או לא להפציץ?

מתקפת הטילים הפתיעה את ישראל. שישה מטילי "פאווה" החזקים ששיגרה איראן יורטו והושמדו על ידי מערכת ההגנה האווירית המתוחכמת של ישראל, אך שתיים מהרקטות הגיעו ליעדן בדיוק קטלני. הטיל שנחת בלב תל אביב גרם לקריסת מבנים ולהרג 2000 ישראלים. מאות נוספים נפצעו קשה. הטיל שנחת בחיפה הרג 600.

אולי הפתעה היא לא המילה הנכונה. אחרי הכל, ישראל הייתה מודעת מאוד לאיום וקבעה את מערכת ההתרעה המתקדמת שלה ברמת כוננות כמעט הכי גבוהה, עם מטוסי חיל האוויר, מתקני לייזר וטילים בכוננות סביב השעון.

ברור שמשהו השתבש. אולם כעת, לא היה זמן לבדוק היכן וכיצד התרחש הכישלון. הישרדותה של המדינה הקטנה, מוקפת האויב, הייתה על כף המאזניים. היה צורך בתגובה מיידית. בנוסף על האיום האיראני, מטחי טילים קצרי טווח מעזה, לבנון וירדן ירדו על המדינה כמו גשם.

חמשת חברי קבינט המלחמה הישראלי התכנסו בבונקר התת-קרקעי המיוחד שנמצא בפאתי ירושלים. האווירה בחדר המלחמה הגדול הייתה מתוחה. כל העיניים פנו אל ראש הממשלה המזוקן כשצעד אל החדר והתיישב בראש שולחן הישיבות הארוך.

"בדיוק סיימתי שיחה עם נשיא ארצות הברית", הוא פתח בהבעה חמורה. הקמטים שבמצחו בלטו. עיניו, כאילו היו עדשות מיקרוסקופ, סרקו את פניהם של כל יושבי החדר.

"הנשיא מבקש שנדחה את תגובתנו עד שידבר עם האיראנים", דיווח.

"לחכות למה?" השיב ארי, שר הביטחון. "לחכות שעוד טילים יפלו ויהרגו עוד יהודים?"

ראש הממשלה הנהן תוך שהוא שקוע במחשבות. שר הביטחון היה מנהיג מפלגת הקואליציה הציונית-דתית, הסיעה השנייה בגודלה בממשלה. ואכן, לאחר הטבח בשמחת תורה של חמאס בדרום הארץ רק שנתיים לפני כן, המדינה הנסערת קיבלה פנייה חדה ימינה. אפילו ראש הממשלה הוותיק חווה מהפכה פנימית, שבאה לידי ביטוי בזקנו ובכיפה על ראשו.

"אנחנו חייבים להכות בחזרה עם כל מה שיש לנו!" טען שר הביטחון.

"מה אתה מציע, שנטיל פצצת אטום על טהרן?" תמה ראש האופוזיציה, אהוד. "אני מציע שנישאר רציונליים וניתן לנשיא ארצות הברית הזדמנות לעצור את איראן".

"ארה"ב אפשרה לאיראן להפוך למעצמה גרעינית", הזכיר לו הרב כהן, מנהיג המפלגות החרדיות המשותפות. "הדרך הבטוחה להבטיח שלא יהרגו יותר יהודים היא דווקא באמצעות הטלת פצצת אטום על טהרן".

"ומה עם כל האזרחים התמימים שיהרגו - וגם היהודים שעדיין גרים בעיר?" שאל הרמטכ"ל לשעבר. בשל הפופולריות הרבה שלו בעבר בקרב חיילים ישראלים הוא זכה לכינוי "פיתה". כמנהיג שותף של המפלגה הגדולה באופוזיציה, ראש הממשלה היה בטוח ש"פיתה" יצביע כמו שותפו לשמאל על ההחלטה המכרעת.

"נכון", חברו הפוליטי תמך בהצהרת ההסתייגות. "אני מסכים," הוא אמר.

"לפי ההלכה", הגיב הרב כהן, "שאלת האזרחים החפים מפשע אינה רלוונטית. גם מיעוט היהודים בטהרן לא תופס מקום כאשר אנו מדברים על הישרדות העם היהודי בישראל".

"זו החלטה צבאית", התעקש הרמטכ"ל לשעבר, "לא איזו סוגיה הילכתית בישיבה שתלמידיה מסרבים ללכת לצבא".

שר הביטחון קם וצעק "שטויות! תלמידי הציונות הדתית מהווים למעלה ממחצית החיילים ביחידות הקרביות הטובות ביותר שלנו!"

ראש הממשלה דפק באגרופו על השולחן. "זה לא הזמן לפתוח מחדש פצעים ישנים", הוא הכריז. "אנחנו צריכים להגיע להחלטה עכשיו".

ההצבעה בעניין נראתה ברורה. שר הביטחון והנציג החרדי של קבינט המלחמה רצו בתגובה התקיפה ביותר. שני ראשי האופוזיציה רצו הרבה פחות. הצבעת ראש הממשלה היא שתקבע את תגובת ישראל.

"אני מציע שנתחיל בהשמדת כל משגרי הטילים של איראן", המליץ ​​פיתה.

"זו נוסחה להתאבדות לאומית", השיב שר הביטחון. "רובם אתרים תת קרקעיים הפזורים בכל רחבי המדבר. עד שנגיע לכולן נוכל לסבול מיליון נפגעים. אנחנו צריכים לערוף את ראשו של הנחש. על ידי השמדת טהרן אנו משביתים את איראן במקום".

"אם נטיל פצצה גרעינית על טהרן, מי יכול להבטיח שרוסיה או סין לא יטילו עלינו פצצה גרעינית?" הגיב אהוד.

"חס וחלילה", לוחש הרב כהן בשקט.

ראש הממשלה נשם נשימה עמוקה. לאורך הקריירה הפוליטית הארוכה שלו הוא דגל בפשרה והתאמץ בכל חכמתו וכישרונו הפוליטי לשמור על ספינת האומה היהודית על פני הגלים הבלתי פוסקים של הים סוער המאיימים להפיל את מדינת ישראל. לאחר ה-7 באוקטובר, הוא ומספר רב של ישראלים הבינו שאי אפשר לסמוך על היכולות הצבאיות של המדינה כדי להגן מפני אויביה הרצחניים והבלתי נלאים. בנוסף, כאשר הסכסוכים עם אויבי ישראל הגיעו לרגעי שיא, הבטחות של בעלות ברית כמו אמריקה, אנגליה וצרפת התבררו כסיסמאות ריקות מתוכן. כמה פעמים למד ראש הממשלה – "עשיו שנא ליעקב"- זו עובדה שאין להכחישה. לא המעמד הצבאי המהולל של ישראל, ולא ההסתמכות על בעלי בריתה המתפוררים והבלתי אמינים, יכלו להציל את המדינה הקטנטנה מהזאבים צמאי הדם המקיפים את גבולותיה. ראש הממשלה הבין שהמושיע היחיד שהעם היהודי יכול לסמוך עליו הוא א-לוקים.

אבל האם הם באמת יכולים לסמוך עליו כעת, הוא תהה, כשהוא צריך לקבל את ההחלטה החשובה ביותר בחייו? הרב כהן האמין שהשם יציל אותם. שר הביטחון האמין ש"צור ישראל" יעמוד לצידם. שני האנשים מלאי האמונה נעצו בו עיניים בוהקות בביטחון. כן, הוא התחייב להיות דתי והוא קיים את מצוות התורה בכנות. אבל הוא היה "חדש בעסק" ועומק אמונתו לא היה בטוח כמו שלהם. הבקע ה' את הים? האם באמת ה' הוביל את המכבים לניצחונם? האם הוא יכול להיות בטוח שהשם ימנע מרוסיה להגיב בהתקפה גרעינית על ישראל, חלילה. ואם הם אכן יגיבו, האם ה' יגרום לטילים ומטוסי ההפצצה של רוסיה להתפוצץ באוויר?

ראשי האופוזיציה חיכו במתח להחלטתו.

"אני מצביע להפציץ את טהרן מיד בכל כוחנו", אמר שר הביטחון.

"מה שהוא אמר", הסכים הרב כהן.

"אני מתנגד", ענה מנהיג האופוזיציה.

"גם אני מתנגד לשיגעון כזה", הגיב פיתה.

כל העיניים נשואות לראש הממשלה. "אין לנו ברירה אחרת", אמר.

הטילים עזבו את הצוללות התת-ימיות של ישראל בצורה חלקה. בתוך דקות העיר הגדולה טהרן נהרסה כליל. כשהתקשורת דיווחה על החדשות, נשמעה קריאת שמחה לאומית ברחבי מדינת היהודים. אנשים פרצו בשירה כמו שעשו לפני כארבעת אלפים שנים בחציית ים סוף. רוסיה וסין גינו את המתקפה אך מעולם לא הגיעה תגובה צבאית. כשהאו"ם החרימו את ישראל, ארה"ב לא השתמשה בווטו שלה. "אנחנו לא תומכים בשימוש בנשק גרעיני", אמר השגריר האמריקני לעיתונות, "אבל לישראל בהחלט יש זכות קיום".

זמן לא רב לאחר שדווח על היקף ההרס העצום בטהרן, עמד ראש ממשלת ישראל מול אינספור מצלמות במסיבת עיתונאים רועשת ועמוסה. כשהוא עומד זקוף ובטוח, הוא פנה לאומה היהודית הצוהלת. "ברוך השם," הוא אמר בחיוך רחב של הקלה. "ברוך ה', ברוך ה', ברוך ה'".

כשסיים את נאומו מלא האמונה, קולו של כתב נשמע: "מה יקרה אם גם בית הדין הבינלאומי בהאג יגנה את ישראל?"

שוב חייך ראש הממשלה. "ברוך השם," הוא חזר. "יש לנו טילים שיכולים להגיע גם להאג".