הנערים שלנו הם הרוצחים - לא הנערים שלהם

כוונתם של נשות הקונגרס הדמוקרטיות, השונאות את ישראל, להיכנס למדינת ישראל כדי לגרום נזק לדמותה של המדינה זה לא פחות מהנזק שיגרם על ידי סדרת הטלוויזיה "הנערים" שהופקה על ידי חברת טלוויזיה אמריקאית "הום בוקס אופיס".

הסדרה, שמבוססת על האירועים שהתרחשו סביב החטיפה והרצח של אייל יפרח, גלעד שער, ונפתלי פרנקל, היא סרט תעמולה אנטי-ישראלי. הסדרה בת 10 הפרקים, שנעשתה במיומנות על ידי צוות של יוצרי קולנוע יהודים וערבים, תסייע ללא ספק לאויבי ישראל לעורר אהדה עולמית למאבק נגד הכיבוש הישראלי המדכא של פלסטין.

במשך למעלה משלושים שנה אני משמש כחבר הנהלה בעמותת אלמגור לנפגעי הטרור, שהוקמה על ידי מאיר אינדור, ולקחתי חלק ברבות מפעילותה. אלמגור כתב מכתב מחאה לבמאי הסדרה, יוסף סידר, שמודה כי המסר של ההפקה הוא פוליטי נגד מה שהוא מכנה "התוקפנות הישראלית". לצורך מאמר קצר זה, ברצוני להתמקד לא בעוול שנעשה למשפחות הנפגעות הישראליות, אלא בהפקה עצמה, מנקודת מבטו של תסריטאי ובימאי.

עד היום יצאו שני פרקים של הסדרה. הדבר הראשון שעל תסריטאי ובמאי לעשות הוא להחליט היכן להתחיל את הסיפור. זו החלטה מכוונת מאוד שתעצב את שאר הדרמה. בסרט "הנערים", צוות היצירה החליט לא להתחיל את הסיפור במקום הכרונולוגי הטבעי – שהיה צריך להתחיל בהצגת חייהם של המשפחות היהודיות ושלושת בחורי הישיבה התמימים, שלאחר מכן נחטפו ונהרגו. במקום זאת, יוצרי הסרט בחרו להתחיל לאחר היעלמותם.

ההתחלה שמתארת את חייהם של הנערים לפני רציחתם הייתה גורמת סימפתיה מידית ליהודים כקורבן לרצח נורא. הכנסת דרמת הדאגה המייסרת של המשפחות במהלך החיפוש אחר ילדיהם, שארך כמעט שלושה שבועות, הייתה גם יוצרת באופן אוטומטי אמפתיה למצוקתם. כל זה, עצם לב הדרמה, מושמט בכוונה. בנוסף, לא מוצג דבר על המחבלים הערבים שביצעו את הפשע. הם מעולם לא נראים או מוזכרים. יתרה מזאת, יוצרי הסדרה קיבלו את ההחלטה המכוונת שלא יהיה שחזור לסיפור החטיפה על ידי שחקנים שישחקו את תפקידי החוטפים והרוצחים הערבים, כי אם היו, בוודאי היו נתפסים כפראיים רשעים. באופן דומה, יוצרי הסדרה המגמתית קיבלו את ההחלטה המכוונת שלא יהיו שחקנים בסיפור החטיפה לתפקידי היהודים הצעירים, מה שבוודאי היה יוצא הזדהות ואמפתיה אליהם.

בנוסף, לא השתמשו בשחקנים על מנת לתאר את הצער הנורא של ההורים היהודים. במקום זאת, השתמשו בקליפים דוקומנטריים אמיתיים של מהדורות החדשות של הטלוויזיה הישראלית כדי לתאר את האירועים בסגנון עלילתי קר, בלתי אישי, אשר לעולם לא יאפשר לצופה ליצור קשר רגשי עם הקורבנות היהודים ומשפחותיהם.

ההפך הגמור נכון לגבי סיפורו של הנער הערבי שנרצח במעשה נקמה זמן קצר לאחר שגופותיהם של שלושת היהודים התגלו. הדרמטיזציה של הסדרה מתחילה באופן רשמי כששחקנים מגלמים את הדרמה הארוכה והמשורטטת, הממוקדת כולה בהריגת הנער הערבי משועפט, כנקמה. אותו הנער הערבי מיוצג על ידי שחקן צעיר למראה, מתוק, שמייצר אוטומטית אצל הצופה אהדה אליו. שחקן מצוין ממחיז את תפקיד אביו המודאג של הילד הערבי. שחקנית מנוסה ממחיזה את החרדה של אמו של הילד הערבי. לפתע כל הסיפור כבר אינו על הנערים היהודיים, אלא סיפור עלילתי על הנער הערבי האומלל ומשפחתו המיוסרת. הבן התמים נרצח באכזריות על ידי יהודי חרדי מוזר וחבריו, שמוצג שוב ושוב על המסך על ידי שחקנים.

יוצרי הסרט בונים את המתח של הדרמה לקראת הרצח שהיהודים עומדים לבצע, והופכים את היהודים הקנאים לרעים של הסיפור, יחד עם צעירי הגבעות שהמחלקה היהודית בשב"כ עוקבת מקרוב אחריהם בחשדנות גדולה. השחקנים שמשחקים את תפקידי נערי הגבעות עושים עבודה מקצועית לשכנע אותנו שכל המתנחלים הצעירים משוגעים לא פחות מהרוצח החרדי הצעיר.

הסצנות בהן מעורבים משטרת ישראל וכוחות הביטחון מצולמות באור שלילי ביותר, כאילו הרשויות הישראליות מנסות לכסות את האמת, וכך נראה שכל החברה הישראלית אחראית לרצח הנער הערבי. הבמאי יוסף סידר, אפשר לשחקן הראשי, שמשחק את תפקידו של סוכן שב"כ במחלקה היהודית, רק הבעת פנים אחת במשך כל סצנה - הבעה של לעג וחשדנות שכאילו אומרת, "כל דבר בישראל מושחת ורע".

בקיצור, בסדרת הטלוויזיה השמאלנית המובהקת הזו, היהודים הם הנבלים והערבים הם הקורבנות. כל זה מודגש על ידי שימוש מגמתי בדרמטיזציה חד-צדדית, דיאלוג מניפולטיבי, זוויות מצלמה חלקלקות ועריכה מכוונת צד, הגורמות ליהודים להראות כאשמים כל הזמן והערבים כנרדפים. בנוסף מוזיקה מפחידה מלווה את היהודים וצלילי מוסיקה סימפטית בסצנות של הסיפור הערבי.

בזכות של שחקנים מנוסים במופעים המעלים דמעה כשמציגים את הנפגעים הערבים, והיעדר שחקנים לתפקידי היהודים הנרצחים ומשפחותיהם, יש סרט שבטוח יזכה בפרסים ראשונים בפסטיבלי הקולנוע של חמאס והג'יהאד האיסלאמי וקאן. כמובן ששרת התרבות של ישראל, מירי רגב, תרים את קולה במחאה, אך עדיין לא ייצרו סרטים חיוביים ואמתיים על חיי המתיישבים האמיצים והאידיאליסטים בישראל, ויישאר ואקום לסרטים כמו "הנערים" שיתנו לתעמולת השנאה לשגשג.

*********

שימו לב: תחת תמונתו של כותב הבלוג, ניתן להירשם לקבלת עדכון לדוא"ל האישי על פרסום רשומות חדשות של כותב זה.