הקול היהודי - שופר חירותנו

ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך

מת או חי? בלשוננו הדבר

ימי אלול קרבים ואיתם הניצנים המעוררים בנו את הדחף הגדול לשינוי לתיקון פרטי וכללי. אפשר לשים לב שהכמיהה לתיקון לרוב מגיעה הרבה פעמים במצבי קצה כאלה ואחרים תשעה באב, ימי הסליחות ויום הכיפורים ובאופן כללי יותר במצבים של אובדן וכאב שבהם נפלטת אנחה די לא עוד!!

האם זה חייב להיות כך? או שמא אפשר להימנע ולהביא עצמנו למציאות של תיקון שאינה דורשת הגעה לסף כאב או סף קלקול נוראי ובלתי נסבל.

כולם מבינים היום את החשיבות, ובאותה נשימה את הסכנה, שבבימת התקשורת והמדיה. דבר שהופך לעיתים להיות מסוג הדברים שאי אפשר איתם ואי אפשר בלעדיהם

והדברים אכן צריכים להיאמר! אנו נשארנו מאחור בתוך השיח הישראלי.

אנו מבכים על כך רבות, חשים לא מוסברים ומותקפים, אך יש בנו צד שקיבל את "הגזרה", בעוד שדווקא במערכה הזו ידינו יותר מכולם צריכה להיות על העליונה.

פעם פגשתי ביהודי זקן שהיה לו מנהג מעניין. הוא היה נוהג בכל יום לתקוע בשופר בסיומה של כל תפילה בה היה נוכח.

פעם אזרתי אומץ ושאלתי אותו על פשר המנהג הזה והוא אמר לי כך: מה תפקידו של השופר? לעורר להרעיד  להתריע. השופר הוא הפה שלנו כאשר אין אנו מסוגלים או יודעים לומר את אשר חפצנו במילים ברורות זקופות ומסודרות.

"כאשר אני מסיים את תפלתי אינני חש שלם עם מה שיצא מפי אז כהשלמה ותוספת אני תוקע בשופר, אני יודע בלב שלם שקולי נשמע", הסביר הזקן.

בעת הזו יותר מתמיד אנו זקוקים לשופר יום יומי כזה שיעורר, ירעיד, יתריע, וידייק אותנו בתוך הים העמוק הזה של התקשורת והמדיה שבכל רגע ורגע לוקחת אותנו לאבדון, קודחת בספינת חיינו.

ואם זה אינו מניח את הדעת  הדברים כתובים בשם החכם מכל אדם:" מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן וְאֹהֲבֶיהָ יֹאכַל פִּרְיָה". והוא ככל הנראה לא נסחף והתכוון לזה במלוא הרצינות.

יש כאלו הסבורים שתקשורת זה בהכרח פוליטיקה ולא כל אחד מעוניין להכניס את ראשו לעניין. טוב לו במקומו הוא ובמעשיו.

אך האמת שלצערנו פוליטיקה מטשטשת לנו גם (ואולי בעיקר) את המרחב החברתי ולא מאפשרת לנו לפגוש אנשים וקהילות באופן אמיתי ונכון, מקרב ובונה.

הפוליטיקה נותנת דרור לדעות קדמות ומיתוסים שמחריבים כל חלקה טובה.

איך זה קורה אתם שואלים? והנה שוב חזרנו לצמד המילים הזה של תקשורת ומדיה, אך הפעם נוסיף לזוג המילים האלה מילה נוספת תקשורת ומדיה מקולקלים.

היכולת שלי לחיות את חיי באופן טוב ומיטיב תלויה באופן רב ביכולת שלי לתקשר נכון, וכדי לתקשר נכון עלי לדעת מה אני רוצה לומר וכיצד אני אומר את הדברים, על משקל של דע מאין באת, כי רק כאשר תדע מאין באת תדע לאן אתה הולך.

היום בעיות התקשורת הן קשות וכבר מזמן לא רק בין מגזר למגזר אלא אפילו בתוך המגזר עצמו ישנם משקעי תקשורת קשים שגורמים לפילוג ושנאה ומייצרים מציאות של אטימות וניתוק.

אחד האירועים הקשים ביותר בעיניי שחוותה החברה הישראלית בזמן האחרון, והוא דוגמא לדבר שמדגיש עד כמה פערי התקשורת גדולים באופן איום ונורא ועוד הרבה לפני שהגענו אל מחוץ לציבור הדתי או אפילו מחוץ לציבור המתנחלי, הוא פרשת דומא.

בפרשת דומא באמצעות הלחץ התקשורתי הרב וחסר הפרופורציות הצליח הממסד המדיני "והחוקי" לעשות פשע נורא בעצורים יהודים חפים מפשע, וכל זאת מכוח התדמית שהצליחה התקשורת המקולקלת לייצר במרחב הציבורי של החברה הישראלית.

 האם כעת הפסוק שהבאנו לעיל הופך מוחשי יותר? " מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן כפשוטו ממש!

הקול היהודי – אפשר אחרת

לא כמסר שיווקי נסתר אלא ממש כאן! על השולחן! אני כותב את דבריי כעת כי ישנו מקום אשר נותן לי במה ראויה.

בעוד שאחרים דוחים אותי (אני מקווה שלא צריך להרחיב מדוע) יש שופר שמשמיע קול שמטרתו הפוכה בתכלית מהרעשים האחרים שנשמעים בצורה חזקה כל כך, מחרישת אוזניים ואוטמת לבבות.

הקול הזה מבקש לעורר, לדייק, ובעיקר, וגם זאת צריך לומר בריש גלי להשמיע את הקול היהודי - קול כזה שנאמן למה שהביא אותנו לכאן ומה ששומר עלינו כשבחוץ כל כך מסוכן.

צריך להבין שהעולם סביבנו צועד בצעדיי ענק אל אובדן זהות מזעזע, וזה כבר מזמן לא שיח דתי כזה או אחר אלא ממש מבול כבימי נוח, בו העולם מבקש לא רק לתהות על קנקנה של הדת והיהדות אלא על כל חוקי הטבע והאנושיות. קצת דרמטי אתם אומרים?  בואו לא נחכה לראות .

אז מה עושים? תוקעים בשופר, שבים בתשובה, וזוכים להיות נר וראש לעולם ולא ההפך. עוזרים לקול להיות שוב יהודי