זרע של אור

קראנו השבת בפרשת ויצא על רחל האהובה ולאה השנואה. ללאה ילדים ולרחל אין ילדים. מהו פשר הדבר?

בעל "עבודת הלוי" פתח את הפתח לסודם של דברים: בין הדומים תשרור אהבה. אולם החיבור אל הדומה הוא חיבור עקר, ולא נולד מזה דבר חדש. דווקא הביטוש של הפגישה והחיבור עם השונה מולידה דבר חדש.

רחל יפת תואר ומראה, היינו שהטוב שבה גלוי, החיבור הנשמתי בינה לבין יעקב הוא גלוי, ומיד יעקב רוצה אותה. אולם אצל לאה החיבור הנשמתי בינה לבין יעקב הוא נסתר, יעקב לא מרגיש שהיא הזיווג שלו, והיא בבחי' שנואה (לאו דווקא שנואה ממש, באופן צורם, אלא איזשהו חוסר רצון).

וכך הם "ימי האהבה וימי השנאה". יש ימים שאדם אוהב אותם, יש לו מצב רוח טוב והדברים זורמים. אדם מחכה לימים האלה כאשר הוא לא בהם, ובהיותו בהם איננו רוצה לעוזבם.

אולם דווקא הימים שקשה לאדם להגיע אליהם, קשה לו להתחיל אותם ולסחוב עצמו בתוכם, ומחכה שכבר יעברו, דווקא הם מולידים ממנו דברים חדשים, ומוציאים מתוכו כוחות גנוזים אל הפועל. דווקא בהם נסתר הטוב הפנימי והעליון, כהונה, מלכות, ושיא השיאים – משיח בן דוד, תכלית הכל.

לכל אדם יש בבחי' שתי נשים, אחת אהובה ואחת שנואה. טוב שיהיה לו גם את האהובה, אדם לא יכול להיות כל חייו באיתכפיא. טוב שיהיו לו גם את הדברים שהוא אוהב לעשות ועושים לו טוב, מרץ ושמחה. אולם כדאי שיהיה מכוון נכון וידע שעיקר הפירות יצאו דווקא מהשנואה.

כל אדם הוא בעצמו שתי נשים, בחי' אשת חיל לקב"ה. לפעמים הוא רחל ולפעמים הוא לאה. טוב שיש את הזמנים שאדם מרגיש בגלוי שהוא אהוב, והכל הולך למישרין בהארת פנים גלויה. אולם עליו לדעת שהזיווג היותר עליון הוא דווקא ישראל ולאה.

ורק לאחר שאדם באמת משלים עם זה, ולא רק מקבל זאת בעל כורחו, רק לאחר שהוא מוציא לפועל את כל הפירות הגנוזים במצבי השנאה ושמח בהם, או אז הוא ממתיק את החיבור לימי האהבה. כי לאחר שרצונו התברר יכול לשוב לימי האהבה ולהוליד גם מהם.

וכן בחינוך וגידול ילדים, יש ילד שהוא רחל, ילד נוח שמביא הרבה נחת רוח, ולא צריך הרבה להתעסק אתו. ויש ילד שהוא לאה, שההתמודדות הרבה בעניינו ומולו מפרכת גוף ונפש, ומביאה לשיברון לב וכך מזככת את הלב, והדאגה לילד גוברת, ושמו מתמלל תמיד ברחשי שפתותיהם של אביו ואימו בתפילה נואשת. הקשר הרגשי אל ילד-לאה בוער בלב, בעוד שלילד-רחל לפעמים וכמעט לא שמים לב. וכשהילדים גדלים וזוכים לראות נחת רוח גם מילד-לאה הלב מוצף בכזו התרגשות שאין לה שיעור כלל.

וכאן המקום לקלוט שבכלל צריך לסובב את הראש ולבוא בגישה ממש הפוכה. והדברים מתקשרים מאליהם לימי החנוכה בהם עסוקים בהארת המקומות החשוכים. כי יש ילד שלא מביא נחת רוח כמו שההורים היו רוצים, וההורים מתאמצים להביט בעין טובה, לשמוח בנקודות הטובות ולעודדם. אך ישנה גישה שהיא מלכתחילה אחרת.

וזה יותר מצוי בעבודה עם ילדים אחרים, ששם זה יותר קל מאשר הילדים שלך בעצמך. שמגיע מורה מיוחד או מדריך מיוחד שהוא אוהב אתגרים. ולא סתם שאוהב אתגרים אלא שבאמת כל עניינו אינו אלא לקחת ילדים קשים ולהפיח בהם מעט אור וטוב. זו גישתו לחיים, וזה מה שנותן לו חיות, אם הוא הצליח לזרוע זרע קטן של אור בילד חשוך.

וכשזה המבט אז אדרבה, ככל שהילד מביא כר יותר נרחב לעבודה, הוא בעצם מביא לי מקום גדול יותר הפנוי ומוכן לקלוט את זרעי האור. וההורה לא מצפה כלל לקבל נחת רוח מהילד, ומגיע נקי יותר, עם פחות ציפיות ופחות אכזבות.

פשוט מביט אל הילד היקר שלו , שהוא עצמו ובשרו, ושמח להעניק לו מתנות נצח שילוו אותו כל ימי חייו. מרגיש סיפוק מכל מבט של עיניים אוהבות, מאמינות, מרוצות, שהצליח לשלוח אל ליבו דווקא בזמן קשה. כי מבט זה עשוי לתת לו כח גם בעוד שנים רבות להתמודד ולהחזיק מעמד במשברי החיים.

וכך גם בהרגשה של יהודי אל מול קונו. שאין לו לחשוב שהקב"ה מתענג על שלימותו כביכול, ומתאכזב ממנו כאשר מוצא בעצמו חסרונות. אלא להקשיב ולהביט פנימה אל רצונו ית' בי כמרכבה אליו ודווקא ככלי שבור שאין שלם ממנו.

*********

שימו לב: תחת תמונתו של כותב הבלוג, ניתן להירשם לקבלת עדכון לדוא"ל האישי על פרסום רשומות חדשות של כותב זה.