שם משפחתו היה תמיר, ומכיוון שכך אמור היה להיות אחרון הבוחרים בכנסת בהצבעה לשינוי ההגדרה מיהו יהודי. החוק החדש הציע שמדינת ישראל תכיר כיהודי בכל אדם שמזדהה מאוד עם המסורת והתרבות היהודית ועם עקרונות הדמוקרטיה ושלטון הרוב. הרבנים כבר לא יקבעו מיהו יהודי. הגיור יהיה בסמכותה של מדינת ישראל, ולא של הרבנות הראשית. להלכה היהודית לא תהיה שום אמירה בנושא. בית משפט מיוחד לגיור יכריע בכל הנושאים המשפטיים הנוגעים לתהליך הגיור המהפכני. "שופטי גיור" ינהלו את ההליך במקום הרבנים. "מחנכי גיור" יפגשו עם כל מועמד כדי ללמד אותו את יסודות התרבות וההיסטורה היהודית ולוודא שהוא רציני וכנה ברצונו להתגייר. המועמדים ידרשו לעבור בחינה בכתב ובעל פה. מקווה, ברית מילה והבטחה לקיים את מצוות התורה יהיו כולם שרידי העבר.
רוברט תמיר ניסה להיראות רגוע כשנכנס למליאת הכנסת להצבעה ההיסטורית. כל העיניים היו מופנות אליו. כל המצלמות היו ממוקדות לעברו. לא רק שהוא עתיד להיות אחרון הבוחרים, הצבעתו היא שתכריע את התסבוכת האידיאולוגית ותקבע אם ההצעה "מיהו יהודי" תדחה או שתהפוך לחוק החדש. האמת הייתה, כי אפילו עכשיו, בדקה התשעים, עדיין לא החליט אם יצביע בעד או נגד הצעת החוק. חברי מפלגתו וחברי כנסת מהמרכז ומהשמאל מיהרו לקראתו בחיוכים רחבים ללחוץ את ידו ולהעניק לו טפיחות מעודדות על גבו. כולם ידעו על חוסר ההחלטיות שלו. המדינה כולה ידעה על כך. הוא הפך לאדם המפורסם ביותר בישראל בשבועות האחרונים, ככל שהתקרב יום ההצבעה הגורלי. הדרמה מילאה את החדשות מסביב לשעון.
באופן אינסטינקטיבי חשה המדינה כולה שהנושא הוא קריטי. בחודש האחרון חי תמיר את חייו בסיר לחץ אחד גדול. מדי יום התקשרו אליו פוליטיקאים משמאל ומימין. חברים מובילים בקואליציה השלטת ביקרו בביתו בשעות הקטנות של הלילה כדי לשכנע אותו. רבנים הלכו אחריו לכל מקום אליו הלך. הפגנות, בעד ונגד, נערכו מדי ערב מחוץ לביתו. הוא חשב שתהיה לו התמוטטות עצבים מכל המתח והעומס.
יותר מתוכחותיהם של הרבנים ומהתרגשותם של הצעירים הדתיים שגינו אותו בכל מקום שבו הופיע, המבטים שקיבל בביתו מאשתו וילדיו קרעו את לבו לשניים, ממש כמו האומה השסועה עצמה.
רוברט תמיר בן הארבעים, יליד אמריקה, הגיע לעולם כרוברט טילמן. עשרים שנה קודם לכן, כאידיאליסט ציוני ממשפחה דתית למחצה, הגיע לירושלים ללמוד שנה באוניברסיטה העברית. הוא התאהב בארץ ישראל ועברת את שמו לתמיר, עלה לארץ, סיים תואר שני בחינוך והפך לגיבור בן לילה כאשר סיכן את חייו כשהציל שלושה חיילים אחרים שנפצעו קשה על ידי צלפים מחבלים בחברון. אף שנהנה ללמד, השתוקק לסייע לאומה ברמה הלאומית יותר. כעת משנהיה מפורסם, ולא סתם עוד 'עולה', לא התקשה למצוא תפקיד בכיר בתנועת הנוער בני עקיבא. מבחינה פוליטית נטתה עמדתו לעבר מרכז- ימין, כך שהיה זה הצעד הטבעי הבא להצטרף למפלגת הליכוד.
הוא עלה במהירות בסולם המפלגה, והפך לחבר כנסת אהוב בשל השקפותיו האידיאליסטיות ויחד עם זאת מתונות. עם זאת, לאחר שתי הקדנציות הראשונות שלו, הבין שלא יעלה גבוה יותר בדרג העליון של הליכוד, כך שכאשר נוצרה "ציון שלנו" - סיעה חדשה והתיישבותית יותר, הוא נענה להזמנה להצטרף לשורותיה. בבחירות הבאות קיבלה המפלגה מספיק קולות כדי להשאיר אותו בכנסת. כשהממשלה שרדה קצת פחות משנה, הפתיע ראש מפלגת "ציון שלנו" את כולם בכך שחתם ברית עם מפלגת השמאל המרכזית הגדולה ביותר. החיבור הבלתי צפוי הטה את הבחירות לטובת השמאל. תמיר נאלץ לבלוע הרבה מהאמונות האידיאולוגיות שלו כדי לעמוד בקנה אחד עם הנטיות הליברליות החדשות של מפלגתו, אך כשהוצע לו לעמוד בראש משרד השיכון בממשלה הבאה, הוא חתם את פיו מתוך אמונה שיוכל להביא תועלת רבה יותר לאומה בתפקיד שר מאשר כחבר כנסת מהשורה. גם כאשר הייתה הממשלה החדשה מוכנה למסור חלקים נוספים של ארץ ישראל למען השלום, דבר שתמיר האמין בעומק ליבו שהוא אובדני, הוא השלים עם סדר היום המטריד, בביטחון שהערבים יחבלו בכל תכניות השלום כפי שעשו לעתים קרובות כל כך בעבר. תמיר שתק גם כאשר מנהיג "ציון שלנו", שבעבר התנגד לכל פשרה, הסכים לקבל בברכה מפלגה ערבית אנטי-ציונית לקואליציה בכדי להבטיח רוב בכנסת. תמיר טען כי לאומה נמאס מהפילוג הנצחי ומהבחירות החוזרות ונשנות, וכי האחדות הלאומית היא צו השעה, במיוחד לאור האיום ההולך וגובר מצד איראן.
בנוגע לענייני דת, לאורך כל הקריירה שלו בכנסת נקט עמדה ניטראלית ותמך בסטטוס קוו. הוריו השתייכו לבית כנסת אורתודוקסי מודרני באמריקה, אך הוא עצמו מעולם לא הפך לשומר מצוות נלהב. אף על פי כן, הוא כיבד את היהדות ואת מסורותיה, מתוך אמונה שהיא ה'דבק' שהשאיר את העם היהודי שלם לאורך כל הדורות הארוכים של הרדיפה בגלות. כאשר הוצע חוק פיקוח כשרות חדש אשר ביטל למעשה את סמכותה של הרבנות הראשית, הוא הצביע יחד עם הקואליציה. כאילו כדי לכפר על ערעור יחסיו הנעימים והמכובדים עד כה עם המפלגות הדתיות, הוא הורה לספק דיור נוסף לקהילה החרדית ודחף קדימה כמה פרויקטים קפואים ביש"ע.
אך החוק המוצע "מיהו יהודי" היה שונה. החוק החדש איים לעקור את מהותה של האומה היהודית. במקום להגדיר יהודי על פי חוקי התורה והמסורת התלמודית, העניין יהפוך לחילוני גרידא, בהתבסס על קווים מנחים מעורפלים של הזדהות עם המסורת והתרבות היהודית, כלומר, כפי שאחד מחברי הכנסת החרדים ציין בציניות: "אם החוק הבוגדני הזה יעבור, כל מי שאוהב בייגלס וגפילטע פיש יוכל להפוך ליהודי”. תמיר עצמו הבין את האבסורד והסכנה הטמונים בהצעה. מלבד יצירת אנדרלמוסיה עצומה בתחומים ההלכתיים של נישואין וכדומה, שבהם לא היה בקי, הבין שהחוק עלול ליצור מצב שבו כל הומלס ובטלן מאמריקה או מהאיטי יוכל להצהיר שהוא מרגיש יהודי ולזכות באזרחות ישראלית על פי חוק השבות. בתוך דור אחד או שניים עלולה מדינת ישראל להפוך ממדינה יהודית למדינה שבה לא יהודים יהוו את הרוב. מצד אחד, אם יצביע כצו מצפונו נגד החקיקה, החוק לא יזכה ברוב קולות והממשלה תיפול. נכון, הוא תמיד יכול למצוא עבודה סבירה במקומות אחרים, אבל שום עבודה לא תתקרב לחשיבות של שר השיכון. יותר מזה, בתמורה לתמיכתו בממשלה הבטיח ראש מפלגת "ציון שלנו" שכאשר ישמש ברוטציה כראש ממשלה ימנה את תמיר לשר החוץ, אחד התפקידים המשפיעים ביותר בישראל, שבו יוכל ללא ספק לעזור למדינה אף יותר מאשר בתפקידו כשר השיכון, ואולי אפילו להציל את המדינה מהסכם שלום מסוכן שיאלץ את ישראל לוותר על שטחים נרחבים החיוניים להגנה על המדינה.
יתר על כן, מוכרחים להיות ריאליים. לתושבי המדינה נמאס מכפייה דתית. וההקפדה המחמירה על ההלכה מאיימת להרחיק את יהודי התפוצות מהמולדת היהודית. ללא קשר למדינת ישראל, ידע תמיר שיהודי התפוצות יאבדו ויתבוללו לחלוטין בין האומות. לפיכך היו היבטים חיוביים רבים בבחירה ללכת יחד עם הממשלה במקום לטלטל פעם נוספת את ספינת המנהיגות.
מדוע אם כן לא הצליח להגיע לכלל החלטה? חוסר ההחלטיות שלו נבע מכך שלא היה בטוח שכל הטיעונים הללו אכן נכונים. מכיוון שלא היה מאמין קנאי מדי באלוהים, לא הפריע לו כשאחד מגדולי הרבנים כינה אותו 'עוקר דת גרוע יותר מהורדוס'. הוא גם לא הדיר שינה מעיניו כשהראש הרוחני של מפלגת ש"ס כינה אותו 'ישו משיח השקר החדש'. מה שהטריד אותו יותר מכל היה כשבנו בן השתים עשרה סיפר לו שחבריו לבית הספר הדתי שבו למד כינו אותו 'יהודי מרשמלו'.
"מה שלום אבא שלך, המרשמלו?" היו מתגרים בנער לאורך כל היום. תמיר אפילו חש שאשתו, שגדלה גם היא על רקע דתי פשרני כמוהו, ועדיין הצביעה למפלגת הליכוד, חשה גועל מהנאמנות שלו למפלגת "ציון שלנו" ומההתעקשות האובססיבית של מפלגתו להעביר את חוק הגיור החדש השנוי במחלוקת. היא טענה שהם עושים זאת רק על מנת לשמר את כסאותיהם בממשלה. "אתה יודע בדיוק כמוני שראש המפלגה ימכור את נשמתו לשטן כדי להיות ראש ממשלה," היא אמרה.
שבוע לפני ההצבעה הורה היועץ המשפטי לממשלה לספק לתמיר שומרי ראש לאור איומי המוות שקיבל. בלילה שלפני ההצבעה הגורלית התקשרו כל ראשי הקואליציה לאחל לו בהצלחה. ראש מפלגת "ציון שלנו" פתח את שיחת הטלפון שלו באומרו, "מה שלום שר החוץ החדש של ישראל?" שני רבנים מובילים מהמחנה הציוני-דתי התקשרו לברכו ואמרו שהם מקווים שהוא יישאר נאמן לעם היהודי ולאלוהים ויצביע נגד החוק החדש.
"מה אתה מתכוון להצביע?" שאלה אותו אשתו לפני שהלכה לישון.
"אני עדיין לא יודע," השיב.
אחרי שבלע שתי גלולות אקמול כדי להרגיע את המהלומות בראשו, הצליח סוף סוף להירדם בשעה שלוש לפנות בוקר. בשש בבוקר קרא קול מוכר בשמו. זו הייתה אמו המזדקנת והחולה. היא ישבה על כיסא הגלגלים שלה לצד מיטתו. היא ואביו עלו לבסוף לארץ המובטחת על מנת לבלות את שנותיהם האחרונות בישראל. לאחר שאביו נפטר, שכנע תמיר את אמו לעבור לגור עם משפחתו. אשתו הסכימה באדיבות.
תמיר התיישב במיטתו. הוא נטל את ידה של אמו בין ידיו.
"אתה יהודי," אמרה לו אמו. "אני יהודיה. אביך היה גאה להיות יהודי. סבא וסבתא שלך וסבות סבותיהם היו יהודים. לאורך ההיסטוריה ניסו הגויים להשמיד אותנו כי אנחנו יהודים. אנחנו בני אברהם, יצחק ויעקב. אתה מבין את זה, לא? " היא שאלה.
תמיר הנהן בראשו. אמו לחצה את ידו בחוזקה ככל שאפשר לה מצבה השברירי.
"אל תבגוד בעם היהודי," אמרה לו.
"עם מי דיברת, אמא?" שאל אותה. "מישהו ביקש ממך להשפיע עלי?"
הזקנה התעלמה מחשדותיו.
"אל תהיה מרשמלו, כמו שקורא לך בנך כשאינך בבית. דאג כי בנך יהיה גאה בך. תגרום לי להיות גאה בך. תגרום לאשתך להיות גאה בך. תגרום לאביך נוחו עדן להיות גאה בך. תגרום גם לאלוהים להיות גאה בך."
רוברט תמיר הזיע כשהתיישב על מושבו בכנסת. אנשים עדיין הצטופפו סביבו כשהתחילה ההצבעה. אלף, בית, גימל. בזה אחר זה הוקראו השמות בסדר האלף-בית. שמו יהיה אחרון ברשימה. בינתיים נמשכה ההצבעה כצפוי. אין הפתעות. אין שינויי דעות פתאומיים. חצי מחברי הכנסת בעד החוק החדש וחצי מהם נגדו. בחירתו של תמיר תכריע את גורלה של המדינה היהודית. קולה של אמו הדהד באוזניו. סביבו חייכו אליו פני חבריו למפלגה כמעט באופן גרוטסקי. הוא חש כי ידיו רועדות. לבו הלם. "אל תבגוד בעם היהודי," הצטלצל באוזניו קולה של אמו.
"תמיר!" קרא קולו של יו"ר הכנסת.
כל העיניים באולם הכנסת ננעצו בו. עדשות מצלמה כוונו לעברו כמו עשרות קנים של רובה. בכל רחבי הארץ ישבו אנשים ליד מקלטי טלוויזיות, מכשירי רדיו, סמארטפונים ומחשבים, ממתינים לתגובתו... יהודים וגויים ברחבי העולם חיכו לשמוע את תוצאות ההצבעה.
השם "תמיר" שב והדהד ברחבי אולם הכנסת הגדול.
"תמיר!" חזר שמו ונקרא משלא הגיב.
"חבר הכנסת רוברט תמיר!"
תמיר קם מכיסאו. דממה מחשמלת השתררה באולם. אפילו צליל של סיכה נופלת לא הפר את הדממה. רק קולו של תמיר התנשא ברמה, קורא מנהמת ליבו: "אני יהודי גאה! אני בן אברהם, יצחק ויעקב! לא אעשה שקר בנפשי! לא אבגוד בעמי ובאלוקי!"
"מה אתה מצביע?" היושב ראש שאל.
תמר הביט לעבר ראש הממשלה. “נגד!” שמע את קולו זועק. "אני מצביע נגד! אני מתנגד לחוק החדש!"
בביתו, מול מקלט הטלוויזיה, הריע בנו באושר. אשתו חייכה בסיפוק ובהקלה והזילה דמעת שמחה. "תודה לאל," לחשה אמו מכיסא הגלגלים, מבטה מרותק לטלוויזיה למראה חברי הכנסת הדתיים וחברי הליכוד המתאספים סביב בנה ומניפים אותו אל על.
"אביך הציל אותנו," אמרה אשתו של תמיר לבנה. "היום אביך הציל את האומה."
הנער צהל והעניק לאמו חיבוק אוהב של תודה.
"הטלוויזיה הזאת יכולה לעשות לבן אדם התקף לב," אמרה אמו של תמיר באנחת רווחה יהודית טיפוסית.
אשתו של תמיר ניגשה אליה ונישקה אותה ברוך על מצחה. "תודה, אמא, תודה."
"תודה לאל הטוב," אמרה הגברת הזקנה. "תודה לאל הטוב."
