פסיקת בג"ץ מעולה לציבור האמוני

​ספר משלי כתב החכם מכל אדם "לפני שבר גאון, ולפני כשלון גבה רוח". נאים הדברים לפסיקה המנותקת והיהירה של שופטי בג"ץ בעיצומה של המלחמה בעזה. בניגוד לתחושת ההפסד שרווחת בחלק מהימין אני חושב שהציבור האמוני צריך לראות בפסיקה הזו ברכה המאפשרת התבגרות מה"רפורמה" המצחיקה, ובסיס להבנה של האתגר האמיתי, אתגר שיוביל למהפכה.

הוויכוח האמיתי מאחורי הרפורמה נע בין שתי קבוצות (שביניהם רצף של תפיסות ביניים) קבוצה אחת בעלת תפיסת "דמוקרטיה מהותית" - לפיה הגדרת הדמוקרטיה היא עולם ערכים המכונה "ליברלי" - (המתעדכן לפי התפיסה הפרוגרסיבית העדכנית) ושלתפיסתה, הקמת מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית משמעותה, מחויבות לאותו עולם ערכים ליברלי-מערבי (כפי שהוא מתפרש ע"י בג"ץ), לבין קבוצה אחרת שתפסה את הדמוקרטיה ככלי לקבלת הכרעות, כצורת שלטון המבוססת על הכרעת הרוב ועקרונות נוספים, אך מאפשרת שינוי בתפיסות העולם שעיצבו את מדינת ישראל באמצעות שינוי דמוגרפי, פעילות הסברה, והשגת רוב קואליציוני.

אהרן ברק אמנם טען שהשימוש ב"חוק יסוד" כדי לפסול חוקים אינו מגביל את כוחה של הכנסת, מכיוון שהיא תוכל לחוקק חוקי יסוד נוספים בדרך דומה לאופן שבו נחקק "חוק יסוד האדם וחירותו" מכיוון שנכנסת לעולם תוכל לחוקק חוקי יסוד נוספים. פסק הדין הנוכחי מגלה למעשה שזו הייתה הונאה זמנית. תרגיל ביחסי-ציבור, על מנת לאמץ כלי פורמלי שדרכו תוכל להתממש תפיסת העולם, שמאמינה ב"דמוקרטיה מהותית" ושלשיטתה, בין כך ובין כך "דמוקרטיה מתגוננת" צריכה לפעול. גם בכוח ובשלילת זכויות נגד מי שלתפיסתה מאיים על ה"דמקורטיה".

ההכרעה - הצפויה - שקיבל בג"ץ לבצר את כוחו במחטף, בעיצומה של מלחמה - משמעותה קיבוע תפיסת ה"דמוקרטיה המהותית" לפיה תפיסותיו של הציבור האמוני והמסורתי עומדים בסתירה למהותה של מדינת ישראל, וכי הימין לעולם לא יוכל למשול. זאת מכיוון שבג"ץ רואה בחלק הארי של תפיסותיו מנוגדות ל"דמוקרטיה המהותית" וממילא עומדות להיפסל באופן כמעט קטגורי. באותה מידה ברור שחוק כמו "חוק הלאום" לו היתה לו מעט יותר משמעות מעשית, היה נפסל, לאור אותה תפיסת עולם, וכן הלאה.

על פניו, ההכרעה של בג"ץ והמחטף שעשה באמצע המלחמה פוגע ביוזמי הרפורמה, ולמעשה הופך אותה לכישלון מוחלט. הניסיון לעגן רפורמה, שתאפשר לרוב הימני לעשות שינוי, נבלם באמצעות מחאה שזכתה לתמיכה באמצעות העדר אכיפה מצד המשטרה והפרקליטות. הסעיף הבודד והמינורי שנחקק בוטל ע"י בג"ץ שביצר את כוחו, ניכס לעצמו סמכות בלתי מוגבלת, ולמעשה הפך את עצמו לשליט העליון. אבל במובן העמוק זאת פרשנות שגויה. למעשה, החלטת בג"ץ כמעט חסרת משמעות מבחינה מעשית ואילו ברמה הרעיונית היא נכס שרק יהווה זרז לשינוי מהפכני הרבה יותר, ולאובדן השליטה של אותה אליטה שהפכה למיעוט.

ה"רפורמה" הייתה חסרת משמעות במובן המעשי, כפי שהסבירו רבים לבג"ץ. היו עוד דרכים רבות לפסול את רצון הציבור ולכוף את ערכיו, גם בלי עילת הסבירות. החוק עצמו היה חסר משמעות, וגם ביטולו אינו בעל משמעות מעשית. הכעס שהוביל לניסוח הרפורמה היה אמנם מוצדק. ציבור גדול נאיבי ותמים, באמת היה משוכנע שהדרך שבה הוא תופס דמוקרטיה, זו המשמעות המקובלת, מתוך רצון להאמין כי הוא באמת מסוגל "להשפיע מבפנים". לציבור האמוני והמסורתי היה נוח להשתמש ב"רפורמה" שמדברת בשפה שלהם, מתוך חוסר רצון להאמין כי באמת ישנו חסם אמיתי בפני מימוש תפיסת עולמם במדינת ישראל. חסם שאינו תלוי בשאלה מי הוא הרוב, ולא ייפתר בהצבעה בבחירות.

מי שחשב ששינוי במערכות השלטון, ובמבצרי הכוח שבנה השמאל מאז "המהפך" יעבור בקלות הוא תמים ונאיבי. המאבק ברחובות, האיום על הצבא ועל הכלכלה ועל יחסי החוץ, לא היו תוצאה של סגנון, זה בסך הכל היה חלק ממיתוג של משרדי היח"צ הענקיים. המחאה נגד אותה רפורמה התבססה על המהות - המאבק לשימור מוקדי הכוח מפני השינוי הדמוגרפי, והחזרה בתשובה הציבורית.

אם כן, אותה "רפורמה" למעשה, לא השאירה שום רושם מעשי, וטוב שכך. היא בחרה לעסוק בטפל במקום בעיקר. לברוח מההתמודדות עם נושא הדיון האמיתי, ובחרה ב"דרך קצרה שהיא ארוכה" וללא מוצא. אך היתה לה משמעות סימבולית עמוקה. שלב ראשון בניפוץ האשליה שהדמוקרטיה  היא רצון הציבור. בפעם הראשונה נאלץ בג"ץ לעמוד ולהניח על השולחן: הדמוקרטיה לתפיסתנו אינה דרך לניהול רצון הציבור, אלא סט ערכים שלם, שליט קובע.

בעבר כתבתי פעמים רבות כי לתפיסתי אין טעם בהצבעה בבחירות, שכן כל שינוי יסודי ומהותי הקשור לאיך צריכה להיראות מדינה יהודית ייפסל ויוצא מחוץ לחוק. זאת מכיוון שהמדינה במהותה מתנגדת ליהדות. רבים כעסו על הדברים. היום ניתן לראות שהדברים נאמרים על השולחן. בג"ץ קבע כי ישנה חוקה בהתהוות מטעם עצמו, המגדירה סט ערכים שיפסול כל חקיקה המבוססת על תפיסה  יהודית.

מעבר לכך השנה האחרונה ניפצה אשליות רבות בנוגע לנייטרליות של מערכות המדינה. מחשיפת דעותיהם הפוליטיות של בכירי צה"ל, דרך השימוש ב"לא לערב את מערכת הביטחון בפוליטיקה" שנעשה בו שימוש ציני בתקפת ההתנתקות, אך השמאל כלל לא ראה את עצמו מחוייב אליה, דרך ההפיכה הצבאית, ההוכחה הברורה לאפליה באכיפת החוק, ועד לתקשורת. כל אלו ההישגים המרכזיים של ה"רפורמה", שחשפה בפני מה אנחנו עומדים ומהי המערכה באמת.

ההישג המרכזי של ממשלת הימין מלא-מלא יהיה באופן פרדוקסלי בפירוק. הישג שאין לזלזל בו, אך באופן משעשע, דווקא אלו שדיברו על "להשפיע מבפנים" תרמו להוכחה למגבלות ההשפעה מבפנים, ולהראות כיצד רק שינוי מהותי שיבוא מתוך דרישה למהפכה. הבנת הציבור של היקף ההפיכה המשפטית והצבאית היא נכס. התפוגגות האשליה בנוגע ליכולת של הציבור האמוני לשנות מבפנים היא נכס. גם אובדן התמימות בנוגע לשופטים, לגנרלים, לאכיפת החוק, כל אלו ישמשו הבסיס למהפכה אמתית שתבוא.

חשיפת הפרצוף, תאב הכוח והמנותק של שופטי בג"ץ, שפעלו לבצר את כוחם תוך כדי מלחמה, היא רתומה אדירה של בג"ץ דווקא לסיום שלטונו.

אז מה יהיה בעתיד? הנבואה ניתנה לשוטים, אבל ברור, כי גם אם תעלה ממשלת שמאל לתקופה קצרה מגובה בבג"ץ נטול הרסן, כל זה דווקא ימתח את הקפיץ לקראת חזרה מחודשת, בוגרת ועניינית הרבה יותר של הדרישה למדינה יהודית.

בפעם הבאה העיסוק לא יהיה בפורמלי. אלא ויכוח אמיתי על מהי מדינה יהודית. דיון על עולם ערכים, וגם תביעה של ציבור שכעת יודע שמערכת השלטון הקיים לא תיתן לו לעולם, ולא משנה באיז רוב, לשנות את עולם הערכים המעוות הקיים. כדי לזכות במדינה יהודית הוא יצטרך לחולל מהפכה, שתעסוק בהסדרת עולם הערכים, בשילוב של בירור פנימי, שיח ברוח "מתקדמים ביחד" אבל גם נחישות אמתית על הזכות למדינה יהודית.