דוד ישראל בן שלמה הלוי. כך היו קוראים לתורה לר' דוד גביש הי"ד.
זכיתי להיות תלמידו, וזכיתי להיות שכנו.
כמה תמונות של ר' דוד עלו בי היום, תשע עשרה שנים ושבועיים מאז הרצח הנורא.
תמונה ראשונה: זו דמותו עצמה. התמירה, האצילית. גבוה וחסון, שקט ובוטח.
איש יהודי, זקנו אדמוני, וכיפה גדולה עטורה לראשו.
איש תורה בכל רמ"ח אבריו, ואיש גבור חיל.
כמה הלם אותו הכינוי גביש. גבישי ומזוקק.
תמונה שניה: הרב גביש מלמד גמרא.
לומדים פרק "תפלת השחר" במסכת ברכות.
תפלת תשלומין, פלג המנחה, עד ועד בכלל, חוליות שבשדרה...
הרב גביש אוחז בידינו ומוליכנו, צעדים ראשונים בעולם התלמוד המופלא.
תמונה שלישית: רוח טהרה.
בהסעת התלמידים הקבועה, מאלון מורה לקדומים,
נהג זרק ביטוי לא ראוי כלפי מורָה, ולפתע – שאגות.
כן, ממש שאגה של הרב גביש "אתה לא תדבר ככה"
כולנו 'נשתלנו' במקום. והבנו שלפעמים צריך לצעוק.
תמונה רביעית: זעקת הדם השפוך.
בתקופה קשה של פיגועים, אמר ר' דוד משהו תקיף מאד,
מה לדעתו צריך לעשות לאויבים הקמים עלינו לכלותינו.
ואני נזכר בדברי הנביא "כאשר שכלה נשים חרבך"...
"ללמד בני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר"
כך פותחת קינת דוד על שאול ויהונתן.
כי לפני שמקוננים, חייבים לקבל את המשימה על שכמנו,
להקים דור חדש של גיבורי ישראל, עדינים בתורה וקשים לאויבים.
אנשי אמונה ותורה, אוהבי ה', עמו וארצו.
בזכותם יבוא גואל.
