פרק 12 // 2
שבוע לאחר מכן הוסר האיסור על הכפר ג'וענה. ערבים מג'וענה שוב נכנסו לגבולות ראש פינה, משתמשים באחת הדרכים הראשיות על מנת לקצר את דרכי המרעה שלהם. מספר ימים לאחר מכן נמצא עוד תושב ותיק של המושבה מת בשדה הטבק.
צבי וחברו, שלמה בן יוסף, חטבו עצים כשפעמון האזעקה של המושבה נשמע ואיתמר בא אליהם בריצה עם החדשות הנוראות.
"הם הרגו את בן גאון!" הוא קרא.
כולם הכירו את החקלאי הזקן והנחמד שאהב לספר סיפורים לנערי פלוגות בית"ר על הימים הראשונים והחלוציים של המושבה.
"איפה?" שאל צבי.
"בשדה הטבק שלו".
"מה זה משנה?" שאל בן יוסף בכעס. "כמה עוד יהודים יירצחו לפני שנוכל ללמד את הערבים האלו לקח?"
צבי ואיתמר לא השיבו. הם הסכימו עם דבריו, אבל לא הייתה להם תשובה נאותה. מכל הכיוונים מיהרו גברים, נשים וילדים אל אולם המועצה.
"זה בזבוז זמן מוחלט ללכת לעוד פגישה", אמר שלמה. "הם שוב יחליטו לא להגיב. זה חילול השם. חזרנו אל ציון רק בשביל שישחטו אותנו כמו תרנגולות? האם תנועת בית"ר היא רק מילים ללא מעשים? מי צריך עוד ארגון הגנה עם כובעים אחרים?"
"נחכה ונראה", ייעץ לו צבי.
"נמאס לי לחכות", הכריז הגבר הצעיר והנלהב.
"תן לי הזדמנות לדבר עם בן-עמי", התעקש צבי.
"לך ותדבר עם מי שאתה רוצה. הכול דיבורים באוויר. אני מבין מדוע היהודים בפולין וברוסיה חיים בפחד מכל רוח נושבת. אבל כאן בארץ שלנו? איך זה אפשרי? איזו עוד מדינה תאפשר לאנשים שלה להירצח מבלי להגיב על כך?!"
בפגישת החירום משך צבי את יצחק בן-עמי הצידה. "אם לא נגיב", הוא אמר למפקד הארגון, "אני חושב שכמה בחורים מהפלוגה יעשו את זה בעצמם".
"נסה לעצור אותם", ענה בן-עמי. "אני נוסע הלילה לירושלים כדי לדבר עם משה רוזנברג. הוא ראש פעולות הארגון במדינה. אנחנו זקוקים לאישורו".
"אתה מבזבז את הזמן שלך". לאחר שמספר מטרות ערביות בירושלים הופצצו, הורה משה רוזנברג להפסיק כל פעילות מחתרתית עד שהבריטים יפסיקו את המעצר הרחב של הרוויזיוניסטים. "דבר עם דוד רזיאל", יעץ לו צבי. "הוא ייתן לך חופש פעולה".
"איך אתה יודע?" שאל בן-עמי.
"אני יודע".
"רזיאל הוא רק המפקד של ירושלים", טען בן-צבי. "אני צריך את האישור של רוזנברג כדי לערוך פעולה בגליל".
"והוא יצטרך את האישור של ז'בוטינסקי".
"אנחנו ארגון צבאי, לא בוקרים מהמערב הפרוע", ענה הלוחם הממושמע.
צבי חש באותו תסכול ששלמה בן יוסף הביע במילים בוטות. למרות כל הסיסמאות הצבאיות והשירה הקוראת לאומץ לב יהודי, סירבה ההנהגה הרוויזיוניסטית להשמיע את תרועת הקרב ולהורות לחייליה לפעול. בכעס על כך שרוזנברג התעקש לא להפעיל את אנשי "הארגון" ולא סטה ממדיניות ההבלגה של ההגנה, שלחו רזיאל ואברהם שטרן הודעה חשאית לתאי "הארגון" ברחבי המדינה וקראו למתקפות נקמה בירושלים:
"פעולות הגנתיות לבדן לעולם לא יצליחו. מטרת המלחמה היא לשבור את כוח רצונו של האויב. לא נוכל להשיג זאת מבלי לחסל את כולם. ברור וידוע כי פעולות הגנתיות לא ישברו את כוחו של האויב. מי שאינו רוצה שיביסו אותו חייב לתקוף. מטרתנו אינה לדכא אנשים אחרים, אלא להבטיח את החופש והכבוד שלנו. לא נניח את נשקינו עד שאויבינו יעשו כן תחילה".
עבור צבי וחבריו, ההצהרה הייתה זהה להכרזת מלחמה. אבל רזיאל ושטרן לא עמדו בראש "הארגון". בקיצורו של דבר, משה רוזנברג העביר את בקשתו של בן-עמי לז'בוטינסקי בפריז, ותשובתו הייתה להמתין לעת עתה. רק כאשר יגיע מברק למפקדי "הארגון" שבו השם החתום יהיה "מנדלסון", יתקבל האישור לתקוף חזרה את הערבים.
בזמן שהלוויתו של בן גאון עדיין טרדה את מחשבותיהם של התושבים, נפלה מונית יהודית שנסעה לאורך דרך עכו-צפת למארב של ערבים באור יום. הנהג ושלושה נוסעים גברים נרצחו וגופותיהם הושחתו. שניים מהם היו חיילי הגנה שהיו בדרכם לקיבוץ דגניה שעל חופי הכנרת. שתי נשים יהודיות מראש פינה נסעו באותו הרכב. הן נאנסו בצדי הדרך ואז גופותיהן בותרו לחלקים.
כאשר הגיע צבי לזירת הרצח המזוויעה, כבר היה שם בן ציון ארונוב. שניהם החליפו מבטים. צבי לא היה צריך להגיד אפילו מילה אחת. הטבח כבר אמר הכול. יצחק בן-עמי כיסה את הגופות בשמיכות. שני שוטרים בריטים מנעו ממכוניות לעבור בכביש. הם הורו לסקרנים להתרחק מהזירה. חוקר המשטרה הבריטית הסתובב במקום וחיפש רמזים. ניידת בריטית הגיעה לזירת הרצח וממנה יצא ברשמיות רבה קצין נמוך ובעל זקן מאוד לא בריטי וקסדה. הוא הסתובב ברשמיות במקום, בוחן את הטבח. ביד אחת, הוא החזיק בספר עבה, שלצבי נראה כמו התנ"ך באנגלית. שתי גופות שכבו בתעלה לצד הדרך. הוא הרים את השמיכה ופניו התעוותו למראה הנשים הערומות למחצה ומגואלות בדם.
"אילו חיות מסוגלות לעשות דבר כזה?" הוא שאל בקול רם, במבטא חצי בריטי וחצי סקוטי.
איש לא ענה.
"שמעתם אותי?!" הוא שאל בעברית, מרים את קולו. "אילו חיות מסוגלות להתנהג באופן הזה?"
הוא הרים שמיכה נוספת שכיסתה גופה מבותרת של אחד הנוסעים.
"'לי נקם ושילם, אמר השם,'' הוא מלמל לעצמו, מצטט את הפסוק מהברית החדשה. "'לי נקם ושילם, אמר השם".
"מי אתה, אם יורשה לי לשאול?" שאל בן-עמי.
"וינגייט. קפטן אורד וינגייט. מודיעין הצבא הבריטי. אבל אני חייב להודות, שהמודיעין של הבריטים לא שווה משהו אם הם מאפשרים למעשי רצח שכאלו להתרחש בממלכה שלהם".
כולם הביטו בחייל החריג הזה.
"מי אחראי כאן?" הוא נבח, צועד לעבר חוקר המשטרה הבריטי.
"לא אני, המפקד", השיב השוטר בשקט, נבהל מהסמכות שהפגין וינגייט. "אני רק חוקר משטרה".
"אם ככה, אני אגיד לך מי האחראי כאן. הישמעאלים אחראים כאן. אתה שומע אותי? הם עושים כל מה שמתחשק להם ואיש אינו עושה דבר כדי לעצור את הפראיות הברברית שלהם. אני מתבייש להיות בריטי. אני מתבייש ללבוש את המדים האלו. אנגליה לקחה על עצמה לעזור לבני ישראל לבנות מחדש את מולדתם. זוהי הארץ שמלך העולם העניק להם, בדיוק כפי שכתוב כאן בתורה הקדושה – והבריטים מנסים לקחת אותה מהם בכך שנותנים לישמעאלים לשחוט את היהודים".
הוא הביט לעבר מעשה הטבח שסביבו וקראו בקול, "זאת הדרך שבה ארצי היקרה, אנגליה, עוזרת ליהודים. בכך שהיא נותנת לאוכלי הגמלים הפראיים לבתר אותם לגזרים!"
קצין הצבע הבריטי הרים מעלה את התנ"ך שהחזיק בידו, כמו כומר הנושא דרשה.
"התורה הקדושה היא שטר המכר של הארץ הזאת. השם נתן אותה ליהודים. הוא לא נתן אותה לבריטים. הוא לא נתן אותה לבני ישמעאל. הוא נתן אותה לבני אברהם, יצחק ויעקב. הספר הזה הוא שטר המכר שלהם. השם העניק לערבים את הארצות שלהם. אם הם לא אוהבים את המצב פה, הם יכולים ללכת ולחיות במקום אחר!"
כולם הקשיבו לדבריו הנחרצים. מפקד הצבא המוזר הוציא מחצית בצל מכיס מדיו ונגס בו. צבי הבחין כי הוא עונד שעון יד.
"ומי אתה?" נהם וינגייט לעבר בן ציון.
"מפקד ההגנה האזורי", השיב הגבר הצעיר, עומד זקוף, כאילו עומד מול מפקדו הישיר.
"פרחח!" שאג וינגייט. "אתה צריך להתבייש בעצמך. מפקד מוביל את חייליו לקרב – הוא לא בורח מפחד. אתה נהנה לראות את האנשים שלך נרצחים ונאנסים?"
וינגייט הצביע לעבר הגופות השרועות על הקרקע. "לזה אתה קורא הגנה? ככה אתה מגן על אחיך ואחיותיך, על אנשי השם? צריך לשלוח אותך למשפט צבאי! אילו אני הייתי אחראי כאן, שום ערבי לא היה מעז להרים יד על יהודי. בתורת משה כתוב, 'הבא להורגך, השכם להורגו'. אין לכם מספיק ידע צבאי כדי להבין את זה. התורה לא כותבת 'הגנה'. היא לא מטיפה להגנה. היא אומרת, לתקוף ולתקוף ולתקוף, עד שאתם עוקרים את כל הרוע מהארץ. מה קורה לכם? האם שכחתם את דברי התורה? האם שכחתם את הגיבורים שלכם? האם שכחתם את יהושע, שמשון, גדעון, דבורה, המלך דוד? האם שכחתם את דברי המכבים, 'כי לא ברוב חיל ניצחון'. היכן האומץ והגאווה שלכם?"
וינגייט ירה מבטו לעבר בן ציון, בוחן אותו בעיניים מאשימות, כאילו הוא עצמו היה אחראי לטבח על הדרך.
"אני רק המפקד האזורי ואני פועל לפי פקודות", אמר בן ציון. "תגיד את זה לבן-גוריון".
"אל תדאג. אני אגיד לו. הוא בוגד באנשיו. למה להגנה שלכם יש רובים אם אתם לא משתמשים בהם? תתקפו בחזרה! הלילה! הובל את האנשים שלך לכל כפר ערבי ברדיוס של חמישה-עשר קילומטרים ותעשו שם מהומות. אל תתנו להם לישון לילה אחד שלם במשך חודש שלם. תנו לישמעאלים להגן על עצמם – לא ליהודים!"
צבי הקשיב בתדהמה לדברים שיוצאים משפתיו של גוי, שאפילו לאחד מהמנהיגים הציונים לא היה אומץ להגיד אותם.
"אני כנראה הקצין הבריטי היחיד בפלשתינה שרוצה להגשים את החלום הציוני, אז הקשיבו לעצתי. אל תמתינו שהבריטים יצילו אתכם. הצילו את עצמכם!"
וינגייט נגס שוב בבצל וצעד חזרה לרכבו. חייל בריטי נעמד דום ופתח לו את דלת המכונית. וינגייט היסס ופנה חזרה אל היהודים לאורך הדרך.
"זה לא יכול להמשיך ככה!" הוא הכריז. "אני לא אאפשר לזה לקרות! ממשלתה של הוד מעלתה שלחה אותי לכאן עם משימה. יש לי תוכנית! להתראות. אנחנו עוד ניפגש!"
3.
לפני שהיה וינגייט יכול לבצע את תוכניתו, ביום לאחר המתקפה הרצחנית על המונית היהודית ליד ראש פינה, החליטו שלושה "חיילים אלמונים" לתקוף בעצמם.
שלמה בן יוסף לא היה מוכן לשוחח על החלטתו עם צבי או יצחק בן-עמי, מפקד הפלוגה. בן יוסף ושני חברים "השאילו" רובים ורימון ממאגר המושבה ויצאו לארוב לאוטובוס ערבי בדרך עכו-צפת. שמו המקורי של בן יוסף בן העשרים וחמש היה שלמה טבצ'ניק והוא נולד בלוצק שבפולין. לאחר שהתחנך חינוך דתי, הצטרף שלמה לתנועת הנוער בית"ר ועבר הכשרה חקלאית לקראת עלייתו. מכיוון שהסוכנות היהודית הנשלטת על-ידי מפא"י לא העניקה אשרות עלייה לאנשיו של ז'בוטינסקי, עלה בן יוסף לארץ ישראל באמצעות מיזם ההעפלה של "הארגון", וחצה את הגבול באופן לא חוקי ממדינה למדינה, והפליג כנוסע סמוי על אוניית מסע מיוון. כשהגיע לארץ המובטחת, הוא עברת את שמו, רוצה להסיר את כל ההשפעות הגלותיות שלו מארצות הגויים. בראש פינה, בנוסף לעבודתו לצד המתיישבים, עבר אימון צבאי בסיסי, עם החזון של בית"ר לעצמאות יהודית באמצעות עוצמה צבאית. במגורי הפלוגה, על הקיר ליד מיטתו, הוא הצמיד את המנון "הארגון", "חיילים אלמונים" שנכתב על-ידי אברהם שטרן.
חַיָּילִים אַלְמוֹנִים הִנְנוּ, בְּלִי מַדִּים,
וּסְבִיבֵנוּ אֵימָה וְצַלְמָוֶת.
כֻּלָּנוּ גֻיַּסְנוּ לְכָל הַחַיִּים:
מִשּׁוּרָה מְשַׁחְרֵר רַק הַמָּוֶת.
בְּיָמִים אֲדֻמִים שֶׁל פְּרָעוֹת וְדָמִים,
בַּלֵּילוֹת הַשְׁחוֹרִים שֶׁל יֵאוּשׁ,
בֶּעָרִים, בַּכְּפָרִים אֶת דִּגְלֵנוּ נָרִים,
וְעָלָיו: הֲגָנָה וְכִבּוּש!
לֹא גֻיַּסְנוֹ בַּשּׁוֹט כַּהֲמוֹן עֲבָדִים,
כְּדֵי לִשְׁפֹּךְ בַּנֵּכָר אֶת דָּמֵנוּ.
רְצוֹנֵנוּ: לִהְיוֹת לְעוֹלָם בְּנֵי-חוֹרִין!
חֲלוֹמֵנוּ: לָמוּת בְּעַד עַמֵּנוּ!
עקב תסכולו ומרירותו הרבה בשל התוקפנות הערבית המתמשכת כנגד היהודים בגליל, פקעה סבלנותו של שלמה בן יוסף. המלך שלמה כתב, "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים". הגיעה העת לנקמה.
