שלשה שירי שואה

אמנם אנחנו בחודש ניסן, שאין קובעים בו ימי אבלות, אבל גם בליל הסדר אנו מזכירים "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו", והרבה אויבים דואגים להזכיר לנו ששנאת ישראל של הנאצים קיימת עד היום (כמו בפיגוע האחרון באמריקה).

   שריפה!

אני רוצה להשתמש במנהג הרווח לקשור זכרונות לשירים. בחרתי בשלשה שירים שלא מביעים התרפקות וכאב (הרי אנחנו בניסן!) אלא מסר חינוכי ראשון במעלה.

השיר הראשון: העיירה בוערת – "אחים שריפה", ובלשון המקור "ס'ברענט! ברידערלעך, ס'ברענט!". המסר הוא חד וברור: אל תעצמו עיניים ואל תעמדו מנגד, ובלשון פרשת השבוע "לא תעמוד על דם רעך". כך ניתן להסביר את חזיון הסנה הבוער (כמו ששמעתי ממורי ורבי): "והנה הסנה בוער באש" – עם ישראל מושלך בלהבות אש, וה' קורא למשה "משה משה" בוא מהר והציל, אינך רואה שהכל כאן בוער?!

   שמע ישראל

השיר השני הוא הלחן של הרבי מקאליב זצ"ל לפסוק "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד". כך סיפר הרבי מקאליב, שהסתלק מעמנו בשבוע זה לגנזי מרומים – "בגטו ורשה... כמה שניות לפני שרצו לזרוק אותי באש... מה יהודי אומר? שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד. ואז, הבטחתי לקב"ה. ריבונו של עולם... תן לי לחיות. אני מבטיח לך, אם נזכה, נגיד שמע ישראל בין אנשים חיים"[1]. וכך היה הולך בכל שנות חייו עלי אדמות ומחזק יהודים באמונה, בתורה ומצוות, באהבת ישראל, כשהוא משמיע שוב ושוב את הקריאה "שמע ישראל".

"שמע ישראל" היא תמצית האמונה היהודית ואיתה אנו הולכים עד מיצוי הנפש, "בכל נפשך". הרבי מקאליב הוא סמל ליהודי הנצחי שגובר על אויביו - הם יורדים לבאר שחת, והיהודי המחזיק את לפיד האמונה הבוער ממשיך לצעוד. הארורים הטמאים פגעו אמנם בגופו הטהור של הרבי, אבל לא יכלו לרוח הקדושה המפעמת בקרבו.

"שמע ישראל" היא האמונה שאינה מוגבלת בזמן ומקום. אנו עוצמים את העינים, מתעלים מכל המצרים, וזועקים את האמת המוחלטת הזו, על-זמנית ועל-מקומית. יהיה מה שיהיה, בכל מצב שהוא, הכל "ה' אחד". וגם בעשן הכבשנים הוא אחד, מה שאין הדעת תופסת (ולכן אולי צריך לעצום חזק יותר את העינים).

נראה שהרבי מקאליב לימד אותנו לומר "שמע ישראל" לא רק לזכר קדושי השואה, אלא ממש יחד איתם – מקהלת ענק של ששה מיליונים מהעבר האחד ואנחנו כאן מהעבר השני. אני מוכן ומזומן למות למענך, אמר הרבי לקב"ה, אבל אתה ציווית אותנו לחיות, "וחי בהם" – תן לי את הזכות לומר את אותה אמונה נצחית בקרב החיים. ראו מה כוחה של אומה זו ואמונתה, "ההרוגה עליך... חבוקה ודבוקה בך... יחידה ליחדך [יחוד ה' באמירת שמע ישראל]", בחיים ובמוות כאחד.

המסר הוא, אם כן, להגביר את שירת האמונה, בחיים יהודיים הממשיכים את המסורת העתיקה והקדושה.

   אני מאמין

השיר השלישי הוא "אני מאמין" המפורסם שהולחן בדרך למחנות ההשמדה בידי חסיד מודז'יץ בשם רבי עזריאל דוד פסטג הי"ד.

במבט ראשון, "שמע ישראל" ו"אני מאמין" אומרים אותו מסר, אבל אני מבקש לשים לב להבדל. בואו נפתח את המלים "אני מאמין בביאת המשיח ואע"פ שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא". בקריאת "שמע ישראל" התעלינו מעל גבולות הזמן והמקום, לאמונה הבלתי-משתנה מאז ומעולם ולעולם, כצוק סלע איתן שמשברי הים מתנפצים עליו והוא בשלו, שקט ומרוחק מהמולת הגלים הסוערת. אבל "אני מאמין" מצייר קו ברור בתוך העולם הזה, חץ החותר לעבר יעד מסוים אשר יוגשם כאן על פני האדמה ובתוך ההיסטוריה, במקום ובזמן ממשי.

נוסח "אני מאמין" מבוסס על דברי הרמב"ם שניסח את עיקרי האמונה, ובלשון הרמב"ם "היסוד השנים עשר ימות המשיח. והוא להאמין ולאמת שיבוא ואין לומר שנתאחר אם יתמהמה חכה לו... ולהאמין בו מן הגדולה והאהבה ולהתפלל לבואו בהתאם למה שנאמר בו על ידי כל נביא, ממשה ועד מלאכי [מאבי הנביאים עד אחרון הנביאים]. ומי שנסתפק בו או זלזל בעניינו הרי זה מכחיש את התורה שהבטיחה בו בפירוש... ומכלל היסוד הזה שאין מלך לישראל אלא מדוד ומזרע שלמה דוקא"[2].

כידוע, באו מחכמי ישראל[3] וטענו כנגד הרמב"ם: נכון שהמאמין בתורה מאמין בביאת המשיח, אבל מדוע אתה קובע זאת כעיקר ויסוד? אנחנו מבינים שאמונה בה' ובתורה מן השמים היא עיקר שבלעדיו אין התחלה לתורה, אבל מדוע האמונה במשיח, כמה שהיא נכונה, נכנסת לרשימת העיקרים? אבל נראה שהרמב"ם יאמר: האמונה בגאולה ובמשיח אינה עוד דבר הכתוב בתורה ובנביאים. היא הופכת את כל התורה והיהדות למשהו אחר: במקום דת שאומרת כיצד על האדם להיות קשור לה', התורה נכנסת למסגרת של זמן והופכת ל'סיפור' היסטורי הצועד לעבר עתיד מסוים. זאת ועוד: כפי שמגדיר הרמב"ם בהלכות מלכים, ימות המשיח הם הזמן שבו התורה תבוא לידי מימוש, הקמת מלכות ישראל שבה יתקיימו כל מצוות התורה. זהו עניין מהותי שהתורה אינה נשארת בתיאוריה אלא יש לה "קבלות", יש הצלחה!

 אם כך, "שמע ישראל" מבטא את האמונה שאינה משתנה, החלק שלנו בעולם הבא, ואילו "אני מאמין" מבטא את הצד הדינמי והפועל, את הבטחון בעתיד ההולך וקרב אלינו[4].

מתברר שדווקא החושך של השואה משמש מגבר לאמונה הזו המבטיחה את העתיד הגדול. אני מאמין שגם אם יתמהמה, וגם אם השעה קשה ונוראה, עם כל זה בוא יבוא! המסר הוא, אם כן, לא להפסיק ללבות את הציפייה למשיח. לאחר ההודאה על כל הטוב שיש לנו היום, לא לשכוח את העתיד שמצפה לנו, במהרה בימינו.

****

[1] כדאי לקרוא במקור https://www.yeshiva.org.il/midrash/11

[2] פירוש המשנה, הקדמה לפרק חלק.

[3] כמו רבי יוסף אלבו בספר העיקרים.

[4] מוזמנים ללמוד את סדרת השיעורים של הרב גינזבורג על אמונה ובטחון.