שמאל דוחה וימין מקרבת

על ג' דברים אמרו חז"ל שתהא שמאל דוחה וימין מקרבת – יצר, תינוק ואשה (סנהדרין קז:).

בדברי חכמתם כללו חז"ל, כידוע, כמה וכמה רבדים ועומקים. בדברי חז"ל אלו ניתן להתבונן ולראות רמז להדרכה ישרה המפלסת דרך מישור בתוך סיבוכים וקונפליקטים בשלושה תחומים – מודעות עצמית, הורות וזוגיות.

שמאל דוחה – אין הכוונה לדחייה של סילוק, הדיפה והתנגדות, אלא דחייה של התעלמות מכוונת ממה שנראה על פני השטח, מתוך אמון במה שטמון עמוק יותר.

ההשוואה בין הנושא מודעות עצמית, המקודד כ"יצר", לבין נושא ההורות, המקודד כ"תינוק", מסייעת לנו ללמוד מנושא אחד על משנהו באופן הדדי. ניקח דוגמא פשוטה וידועה מעולם ההורות ועל בסיסה נוכל לבנות קומה שלמה.

מחזה מצוי הוא הריטואל החוזר של אמא ההולכת לקניות עם ילד קטן, עיניו של הקטן צדות ממתק מסוים והוא מבקש מאמו שתקנה לו, וכשהוא נתקל בסירוב מופעלת אצלו אוטומטית מערכת הכריזה הצעקנית שמטרתה לכפות את האמא להיענות לדרישתו. אין ספק שהרמת הקול והבכי מקפיצים את לחץ הדם של האם ומציבים אותה בפני צומת – איך לתפעל את המצב המעיק, לדחות את רצון הילד או לקרבו.

האמא הנענית לדרישה יוצאת מופסדת, הן במערכה נקודתית זו שנכפתה עליה קנייה לא מכוונת, והן בעתיד, שהרי הילד קלט שהשיטה הזו מוצלחת. מאידך, גם האמא שמנסה לסרב יוצאת מופסדת, שכן לרוב היא מתמלאת ברגשות עוינים כלפי הילד שמאלץ אותה להיכנס מולו לעימות לא נעים, ועוד כשכולם רואים... הילד, בתגובה, קולט את רגשותיה של אמו ומרגיש שהיא נגדו ולא רוצה בטובתו.

אין מנוס לאמא אלא להכיר בכך שכל עוד היא נשארת בזירה זו אין לה דרך מוצא. היא מוכרחת לעבוד על עצמה, על רגשותיה, ולהיות במקום אחר, לעלות למקום בו הילד לא מצליח להכניס אותה לעימות אלא היא נשארת מעליו, היא האמא כאן ויציבותה איננה מתערערת. היא לא נושכת שפתיים, היא נושמת עמוק ומחליטה שהצעקות לא ירשימו אותה, הוא יכול לצעוק עד מחר, זה לא מרגש אותה.

אבל איך עושים את זה?

לרוב זה מצריך תהליך של עבודה וזה לא מתאפשר בהחלטה אחת בלבד שמעכשיו והלאה אנהג כך, אולם העיקרון הוא כדלהלן. עליה לסגל לעצמה את ההסתכלות שדרישתו של הילד אינה משקפת את חפצו הפנימי. באופן מודע הוא רוצה ממתק, אולם באופן לא מודע הוא בעצם זקוק לחוש את יציבותם של הוריו אל מול טלטלותיו הרגשיות.

במבט כזה האמא יכולה לראות את בנה צועק, להתעלם ולדחות מליבה את הבעת רצונו העז, להביט עליו ולראות בו את הילד הקטן שבו הזקוק לאמו, להבין שזה בעצם מה שקורה כאן עכשיו, ולהיות מודעת לכך שההשלמה שלה עם המצב תשדר לילד יציבות שתרגיע אותו.

אם האמא הצליחה להגיע לרוגע ויציבות מסוימים מול הצעקות, השאלה באיזו דרך היא תתפעל את המצב כבר לא כ"כ קריטית. בין אם היא תקנה לו ממתק זה או אחר ובין אם היא תסרב לבקשתו, מאחר והיא משדרת יציבות ע"י "שמאל דוחה", ואהבה ע"י הרוגע של "ימין מקרבת" שרואה בו ילד הזקוק לה, לילד זה עושה טוב, גם אם הוא טורח להראות אחרת.

מכאן נקיש לנושא המודעות העצמית – יצר. חז"ל דייקו בלשונם ולא כתבו כאן "יצר הרע" כפי שכתבו במקומות רבים אלא סתם "יצר". כל אדם הוא כעין משפחה קטנה. יש בתוכו אבא – המח, אמא – הלב, וילדים – כוחות החיים העזיזים והרעננים. היצרים, הדחפים הנמוכים למיניהם, ודאי שלא ראוי שינהיגו ויתפסו את מקומם של המח והלב, אך מאידך גם הם חלק רצוי בחיק ה"משפחה". בכל עת שאדם מתכעס או מתאווה, מתאכזב או מתעצב, עליו לראות את עצמו כאילו הוא עומד בסלון ומביט על הילד שבו מתרגז או דורש ממתק, מתלונן או בוכה. מבט כזה כבר מעמיד אותך במנותק מהיצר, אתה מזהה את עצמך כהורה המביט על ילדו מלמעלה, הורה המצופה להפעיל שיקול דעת איך להתנהל נכון עם בנו.

גם במישור הזה דרך הפעולה תהיה – שמאל דוחה וימין מקרבת. דחייה – התעלמות ממבוקשו הקונקרטי של היצר. קירוב – השלמה עם התסיסה והבלבול, השלמה עם זה שיש בתוכי תשוקות וסערות. ממש כפי שהאמא משלימה עם מציאות הבכיות של בנה ומכירה בכך שזה חלק מכוחות החיים העזים של ילדים.

בנוגע לכך יש להסביר מעט יותר. עיקר הקושי בניצוח היצר איננו האיפוק שכנגד הפיתוי. עיקר הקושי הוא שבדרך כלל אדם מנסה להעלים מתוכו את התעוררות הרצון שנולדה בו, וזה ממש כמו לנסות לדחוף קיר. רק אם האדם ישלים עם עצם ההתגעשות שנעשית בתוכו, ויכיר שחוסר השקט הזה נועד לשדרג את חייו, להגביר בו את ווליום הרצון, להכניס גם ילדים לביתם של הזוג מח ולב, רק אז יקל עליו לדחות לחלוטין את בקשתו החיצונית, המודעת והקונקרטית של היצר.

ומכאן נשוב לטעום טעם נוסף בנושא ההורות. המשפחה היא אדם גדול. האבא והאמא הם המח והלב שתפקידם להנהיג ולהוביל את כל האדם כולל הכוחות התוססים שבו. מתוך כך ההורה מסוגל להביט על הילד בשעה שהוא מנסה להתעמת, שבאמת אין כאן מישהו שמפריע לו ומסכל את תכניותיו, אלא "האדם הגדול" – "המשפחה" – שאני חלק ממנו, שאני המח או הלב שלו, עז החיים שבו מתעורר כעת, והפונקציה שעלי למלא היא נתינת הטון והאמירה של המח או הלב במערכת האורגנית הזו.

בנושא שלום-בית, המקודד במאמר חז"ל זה כ"אשה", לא נרחיב כעת, אלא ננקוט בקצרה דוגמא בעלמא מן התחום.

בעלים רבים מתקשים למצוא מזור לסיטואציה זוגית החוזרת על עצמה מידי פעם. האשה פורקת את אשר על לבה בפני בעלה והבעל תופס זאת כהתלוננות. עצם ההתלוננות פוגעת בבעל במקום רגיש, משום שכל בעל בטבעו שואף לכך שהמצב בבית יהיה תחת שליטה, כאשר חלק מרכזי משליטה זו היא שאשתו תהיה מרוצה. כשהאשה מרוצה יש לבעל סיפוק, וכשהאשה מתלוננת הבעל חש כישלון, שהוא אינו עומד באחריות המוטלת עליו. המתח שנוצר מסבך את העסק, האיש נפגע ממה שהוא חווה כשיפוט וכפיות טובה מצידה, והאשה נפגעת מחוסר היחס הכנה לרגשותיה.

לכן טוב שגם כאן יסגל הבעל לעצמו את אותה הדרך. אם יצליח הבעל לדחות מעליו את האשמה (היינו בינו לבין עצמו, ולא שיאמר לה "אינני אשם"), להתעלות מעל הצורך לקבל אישור ומחמאות מבחוץ, או אז ימקם את עצמו בעמדה שאשתו כה זקוקה לה. הוא יוכל להקשיב לדבריה ככלי גדול וחזק, מכיל ויציב, שאינו מתערער מתנודות רגשותיה.

לאחר השלב הזה, שבו הכיל אותה ביציבות, תגיע ודאי גם ההתייחסות התכליתית לדבריה, אך כעת המתח של העימות כבר התפוגג ושניהם נמצאים ביחד כדי לחשוב על הדברים. מובן מאליו שכאן כבר נפתחות אפשרויות רבות, הכל לפי העניין. פעמים שהאשה תציע בעצמה את הדרך לפתרון, פעמים יחשבו ביחד, וכדומה. פעמים רבות נכון יהיה לקבל את הביקורת בענווה – "את צודקת...", אבל רק כאשר השפלת העיניים הזו באה על גבי חוסן פנימי, של הדחייה הנ"ל, היא איננה משאירה אחריה עקבות פגיעה וטינה מיותרות.

אז שננו לעצמכם "שמאל דוחה וימין מקרבת", בתור סיסמה הצופנת בתוכה את עומק התגובה הכפולה הרצויה בעתות מבחן שונות, והשתמשו בה בעת הצורך.