לפעול, מתוך אמונה

פסח. אוירה של גאולה..

אולי כבר היום יגיע המשיח. אולי השנה "לעשות פסח" יהיה במובנו המקורי, האמיתי.. אולי לא נסיים עוד ליל סדר באכזבה המשולבת בתקוה ש"כאשר זכינו לסדר אותו כן נזכה לעשותו". אולי.

בכל הקשור לגאולה, יש שני צדדים. מה אנו פועלים מלמטה ומה ה' פועל מלמעלה.

שלוש מצוות של "להכנס בכל גופו"

ידוע ששלושה דברים מצריכים את היהודי להיכנס אליהם "בכל גופו", סוכה, מקוה וארץ ישראל.

הכלל ההלכתי הבסיסי בדיני סוכה אשר בתוכה צריך היהודי לשבת, הוא שהנחת הסכך (שהוא עיקר הסוכה), תעשה ע"י אדם ולא תתרחש מאליה באופן של ממילא. בלשון חז"ל: "חג הסוכות תעשה לך – עשה ולא מן העשוי". על כן יהודי שיטרח, יקשט ויפאר את סוכתו בהידור אך יישב מתחת סכך שלא הונח בידי אדם לצל (כגון הגוזם ענפי אילן המונחים כבר על הסוכה, או המייצר חלל סוכה בתוך ערימת גדיש) לא קיים את המצוה, כי לא בוצע מעשה של הנחת סכך. אם אין עשייה אין מצוה.

והנה, אולי באופן הניגודי ביותר, מצוות המקוה אשר אף לתוכו צריך היהודי להיכנס בכל גופו, מתקיימת דווקא באי עשייה מוחלטת ללא פשרות. אגירת מי הגשמים לתוך הבור ("המקבילה" של הנחת הסכך – הכנת המצוה לכשרותה) חייבת להעשות אך ורק בדרך של התרחשות שאינה במעשה ידי אדם, אלא מאליה לגמרי. כל התערבות של אדם באגירת המים, בצבירת 'ארבעים סאה' הראשוניות לתוך הבור באופן מעשי, פוסלת את המקוה.. אם יש עשיה אין מצוה.

שתי מצוות שלתוך שתיהן היהודי נכנס בכל גופו, ובכל זאת מסמלות את שתי הקצוות של ההתערבות ואי ההתערבות של האדם בניגודיות מובהקת ואולי אף ייחודית. בראשונה, העשייה היא תנאי לקיומה, ואילו בשניה, אי העשייה היא התנאי לקיומה.

גאולה מצריכה עשיה

גם בארץ ישראל היהודי נכנס בכל גופו. פיזית, מנטלית, רוחנית.

בארץ ישראל היהודי נדרש לעשיה. לבנות ולנטוע, כמו גם להיאבק ולהילחם. לא ניתן לצייר ציור של קיום אמיתי בארץ ליהודים באופן פאסיבי וללא עשיה. גם אם יש כאלו שהיו רוצים לחיות כאן ככה, ה' ירחם, בסופו של דבר הם מוצאים עצמם בעל כורחם במציאות אחרת. הרבה מהמצוות המעשיות מהותיות דווקא לקיומנו כאן בארץ.

תהליכי הגאולה מחייבים עשייה, על כל קשייה ואתגריה.

אך האם הדבר בכלל בידינו?

האם אנו מסוגלים להצליח? האם אנו מסוגלים במאמצנו ובעשייתנו להביא את הגאולה?

גאולה בידי שמים

עינינו הרואות שמאמצים של יהודים רבים לאורך דורות לא מעטים, אינם מצליחים להצמיח כאן עדיין גאולה שלמה. הרבה דברים התקדמו, אין ספק כלל, ובכל זאת אנו עדיין רחוקים. כדי להגיע ליעד נדרש גם משהו מעבר, משהו שאינו בידינו.

אנו מחוייבים להתאמץ ולעשות, אך ההתפתחויות לאו דווקא יתרחשו כתולדות ישירות של מאמצינו. בהכרח יהיו בתהליכים הללו גם רכיבים של "ממילא", משהו שאינו "בידי אדם" אלא "בידי שמים", הצלחות והישגים שאינם תולדה של מאמץ אנושי מצידנו.

מלחמות ישראל בדורות האחרונים למשל. חיילים קמו ונלחמו, מסרו את נפשם והתאמצו. אך האם התוצאות המדהימות היו רק תוצרים של המאמצים ושל ההשתדלויות? האם רק ההשקעה, היצירתיות והתבונה האנושית הולידה את ההצלחות בשדות הקרב? כל בר דעת מבין שאין הדבר כך. היו כאן רכיבים נוספים שלא ניתן להסבירם באופן של מאמץ המוליד תוצאה.

לפעול, מתוך אמונה

ומצד שני, לעיתים אנו מנסים ומשתדלים בענייני הגאולה, ביישוב הארץ, בתקומת ישראל, ועוד, ונכשלים. לפעמים זה לא הולך כמו שהיינו רוצים. אם רק מה שבידינו הוא הקובע, אם מבחן התוצאה הוא החשוב, הכישלונות הללו עלולים להחליש ולייאש. אם רק הצלחה מוכחת שווה משהו, לא בטוח ששווה להשקיע.

לא מעט מהחולשות בענייני שלמות הארץ למשל, הן תוצאה של שכחה מכך שלא הכל בידינו, שאנו רק משתדלים. יהודים שעסוקים כל העת בקידום הגאולה, עלולים מרוב עשייה לקחת בחשבון רק את הראליות, רק את מה שנדמה להם שבידיהם. זה נכון לגבי המאבק על ארץ ישראל, לגבי הזהות היהודית, לגבי הביטחון, ועוד רבות.

אם נופלים בשבי הראליות, אם מחשבים רק חשבונות של "כדאיות" ולו למען הערכים החשובים ביותר, עלולים בקלות לשכוח מי בעצם מכוון כאן את העניינים.

כשנזכרים שכל מה שאנו פועלים, ומחוייבים לפעול בו בכל כוחנו, זה רק ההשתדלות שלנו , רק הניסיון שלנו להתרומם, מתוך הכרה שלא הכל בידינו, אז יש משמעות אמיתית לכל פעולה ופעולה, בין אם היא גרפה הצלחה ובין אם לא. ההצלחה הרגעית אינה מסחררת אותנו והכשלון הזמני לא מרפה את ידינו.

צריך לעשות ולפעול ככל הניתן, ובאותה מידה לזכור כל הזמן שזה לא באמת בידינו.

עשיה ואי עשיה משולבים ביניהם.

עשיה והתבטלות לה' גם יחד.

עשיה והשתדלות תוך אמונה שה' כאן, נוכח ומשפיע. באמת.

ובלשון המשנה המתארת את מעשי לוחמי ישראל במלחמתם הראשונה : "וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את ליבם לאביהם שבשמים היו מתגברין.." (ראש השנה ג', ח')