קרבן פסח – קרוב ללב

מידי כמה זמן מתעורר דיון בענייני הקרבנות ומועלית הטענה שעבודת הקרבנות רחוקה מאוד מעולמו של האדם המודרני הממוצע.

אין ספק שלפי היהדות המסורתית-הנאמנה אכן נחזור להקריב קרבנות בפועל ממש, כמו שמדגיש הרמב"ם, וכמו שנתפלל בליל הסדר "ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים" – ושלא כתפיסות רפורמיות למיניהן, מאז ועד היום, הרוצות למחוק את מצוות הקרבנות מספר המצוות. ובכל זאת, נראה שכדי לחדש את עבודת הקרבנות נצטרך למהפכה תודעתית של ממש שעכשיו קשה מאוד לראותה. האמנם?

•פסח בקול היהודי - יוצאים מעבדות לחירות

נראה לי שמבחינה תרבותית קורה דווקא תהליך מעניין של התקרבות לעולם הקרבנות בכלל, וקרבן פסח בפרט. צאו וראו בימי חופש ושבתון, מחול המועד ועד יום העצמאות, בפיקניקים או סתם במרפסת – מה עושה הישראלי הממוצע? מנגל, "על האש" ושוב "על האש". אינני מומחה בתרבות האכילה, ואיני יודע איך זה התפשט כל-כך – כתוצאה מרווחה כלכלית, מה"בר-בי-קיו" האמריקאי, תרבות הבשר הדרום-אמריקאית, או אורח-חיים של שכבות עממיות פשוטות ובריאות – אבל תכל'ס זה קורה. אין חגיגה בלי על האש, גם אם הסבא שלך היה יקה קפדן שנחרד לריח הוולגרי הזה.

לפעמים מדובר בתרבות זלילה זולה ומגושמת, המנסה למלא חלל ריק מתוכן. אבל אחרי הכל, אולי הקב"ה מגלגל אותנו כך היישר לפתחו של קרבן הפסח.

כי מהו קרבן פסח אם לא מעין מנגל קדוש? בשונה משאר הקרבנות, עיקרו של קרבן פסח הוא האכילה – "שמתחילתו לא בא אלא לאכילה" (משנה פסחים עו, ב). כמו מנגל טוב – אל תאכל אותו לבדך אלא דוקא בחבורה, ואכול אותו עם פיתה טריה וסלט חריף, "על מצות ומרורים יאכלוהו" – וכמו שכתב בעל "אור החיים" הקדוש בטעם אכילת מרור "כי כן דרך אוכלי צלי לאכול עמו דבר חד [-חריף] כי בזה יערב לחיך האוכל ויאכל בכל אות נפשו" (שמות יב, ח), וכמובן עם יין משובח, ארבע כוסות לפחות. אך שלא כמנגל ההמוני הרגיל, זוהי סעודה מיוחדת ומעודנת, לא למילוי הבטן אלא כולה הודאה לה' על הגאולה והחרות, וסביב השולחן נאמרים דברי תורה ותודה.

מדוע חגיגה כזו תראה מוזרה ליהודי הממוצע שנהנה לעשות מנגל בכל יומא-דפגרא? הרי ריח צלי הפסח אינו חריף יותר מאשר בפארק הירקון או גן סאקר ביום העצמאות. השחיטה? כל בשר שאנו אוכלים הגיע מבהמה שנשחטה, גם אם לא ראינו זאת (אגב, אין שום חובה שאוכלי הפסח יראו את שחיטת קרבן הפסח במקדש). ההבדל הוא כמובן שבפסח השחיטה עולה לדרגה של עבודת ה', הדם נזרק על קיר המזבח והחֵלֶב נשרף עליו, לקול שירת הלויים – אך האם הדבר צריך לעורר תחושה לא נוחה? אדרבה, במנגל הרגיל אנו נוטלים את חיי הבהמה רק לצורך הנאתנו, השתמש וזרוק, ואילו בקרבן אנו מתייחסים מאוד ברצינות לחיים שיש בבהמה ויוצרים קשר נעלם בין החיים הללו ובין הבורא ("סוד הקרבן עולה עד סוד האין סוף" – ספר הזוהר). וממילא, האכילה שלנו בהמשך אינה סתמית אלא כאוכלים על "שולחן גבוה".

כמובן שיש צורך בעוד הסברה, אבל אני מציע לא למהר ולשפוט שאנשים אינם בשלים לדבר כזה. והנה מחשבה, למי בציבור יש רתיעה מהמנגל של קרבן פסח? ניתוח סוציולוגי גס: הציבור החרדי כולו מקבל בשמחה את המעשה הזה, הרי זו מצוה. הציבור המסורתי הענק, "מנשקי המזוזות" – למה לא? עד עכשיו עשינו מנגל אצל הרשב"י במירון ועכשיו זו מצוה בבית המקדש! כדאי לזכור שגם בין אלו המגדירים עצמם חילוניים (דוקא, לא מסורתיים) הרוב המוחלט מקיימים את ברית המילה, ואפשר בהחלט להסביר את הדמיון של קרבן פסח לברית מילה (ואכמ"ל). לגבי הציבור הנקרא דתי-לאומי נראה שיש חלוקה כלשהי בין אלו שיצטרפו בשמחה לחגיגה ובין אלו שמפתחים כאב בטן...

מי נותר? אלו שלועגים למנשקי המזוזות ונרתעים מכל ריח יהדות, שמאל חילוני מובהק. איננו מוותרים עליהם – חס ושלום! – אבל תוצאות הבחירות האחרונות כבר הראו מה אומר רוב העם. נראה שהבעיה הקשה יותר היא דווקא עם שכבה מסוימת של משכילים דתיים הבטוחים שדבר כזה מרחיק את הציבור הרחב, וגם אחרי שכולם יבואו להקריב את הפסח הם יהססו ויפסחו על הפתח...

בקיצור, שנזכה לקרבן פסח כהלכתו.