שואה או שמד

חשוב מאד שזכר השואה יהיה חי בקרבנו. "זכור ימות עולם".

אבל חשוב גם לזכור שהשואה האחרונה אינה אירוע יחיד. "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו", ובמשך ההיסטוריה ידע עם ישראל הרבה שמדות ופרעות בהם נהרגו אלפים ורבבות.

הנה "מבחר אירועים": חורבן בית שני, מרד בר כוכבא, מסעי הצלב, האינקוויזיציה, פרעות ת"ח-ת"ט (רק להמחשה, לפי האומדן, בפרעות אלו נהרגו בין חמישים למאה אלף יהודים שהם בין רבע למחצית מיהודי פולין וליטא דאז). פרעות פטליורה בשנת תרע"ט (1919) בהן נהרגו עשרות אלפי מיהודי רוסיה, ועוד.

נכון שהשואה האחרונה יוצאת דופן בהיקף הזוועה המחריד והבלתי נתפס, במגמה המכוונת להשמדה טוטאלית, ובשיטתיות השטנית של התכנון והביצוע. אבל השנאה היא אותה השנאה.

בהקשר זה כדאי להעיר שלמען האמת המושג שהשתרש 'שואה' אינו הכי מתאים. 'שואה' יכולה להיות אסון משמים, כמו רעידת אדמה או מגפה. יותר מתאים הביטוי החזל"י 'שמד', יש שמד של גזרות אדריינוס קיסר, יש שמד של המלך פרדיננד, ויש שמד של הצורר הגרמני היטלר.

צריך להזהר. מרוב תיאור נוראות השמד הגרמני שאין דומה לו, הופכים אותו למשהו מנותק מההיסטוריה, פלנטה אחרת שאין כמותה. זה לא לקח השואה!

אגב, העיר לי אבי מורי: בדיון על יום השואה הציע מנחם בגין לקבוע את זכרון השואה בתשעה באב. זהו חוש היסטורי נכון, הרואה את השואה בהקשר המתאים.

ומה היום?

כולנו מצפים לעתיד טוב הרבה יותר, וכשמזכירים את השמד הגרמני נוסיף "לא תקום פעמיים צרה".

אבל המלחמה נגד הקיום היהודי נמשכת, והיא אינה מנותקת ממה שנעשה אז.

כי מה היה אחרי השמד הגרמני? האם לפתע פתאום, בשנת תש"ה, נעלמו מן העולם כל הנאצים, וכל עוזריהם הפולנים והאוקראינים, וכל אלו שאפשרו את ההשמדה ושתקו במכוון? לא. חיים בעולם עוד המוני שונאי יהודים שממש שמחים להשמידנו, בדיוק כך.

ומה עם המלחמות על הקיום היהודי כאן בארץ? האם יש הבדל מהותי בין היטלר לבין תלמידיו ומעריציו במדינות ערב שנלחמים בנו שוב ושוב? והאם ארגוני הפתח, החמס, החיזבאללה ודעאש נופלים בשנאתם ובאכזריותם מן הנאצים?

[נזכיר את דברי הרב סולובייציק על ה'עמלקיות' של הנאצים וממשיכיהם במדינות ערב. גם אם מדינות ערב וארגוני המחבלים אינם אומרים בפירוש שמטרתם להשמיד את היהודים בכל מקום שהם, כצורר הנאצי בזמנו.]

קוראים לי יוסף על שם סבא-רבה שלי, ר' שמואל יוסף רוז'ה הי"ד, שנהרג בימי השואה בפולין. אילו היה נתפס האחראי לרציחתו ומובא לארץ, הוא היה צפוי לעונש מוות לפי חוקי מדינת ישראל (כפי שנעשה לצורר אייכמן).

אחותי עפרה הי"ד נהרגה כאן בארץ בידי מחבלים ארורים. אילו היו הרוצחים נתפסים ומובאים לדין, לא היו מקבלים עונש מוות, ויתכן שהיום כבר היו מתהלכים חופשי לאחר שחרור באחת העסקאות...

למה ומדוע שליחי ארגוני מחבלים לא יענשו עונש מוות כמו הנאצים ועוזריהם? האם עונש זה שמור לבעלי חזות אירופאית בלבד (גזענות...)? האם יותר חשוב להרתיע את שרידי הנאצים בעולם מאשר את המחבלים של היום?

האם זה נקרא שלמדנו את לקח השואה?

הנוקם

ועוד מחשבה אחת:

כיון שקראתי מעט על פרעות פטליורה, נתקלתי שוב בסיפור על סופו של אותו האיש: הוא הגיע לפריז, ושם ירה בו למוות יהודי בשם שלום שוורצבארד. בית המשפט הצרפתי הוציא את שוורצבארד זכאי, לאחר שהמושבעים התרשמו מהפוגרומים שנעשו תחת פיקודו (תוכלו לקרוא על הפרשה כאן. עוד משהו שחבל שלא מלמדים בשיעורי היסטוריה). עצמותיו של שוורצבארד הועלו לארץ לפני כארבעים שנה.

וכאן הפלגתי על כנפי הדמיון. נתאר את שוורצבארד קם לתחיה מקברו אשר במושב אביחיל. בצעדיו הראשונים הוא מהלך כחולם בארץ המובטחת. אבל כעבור זמן הוא נוכח שבמדינת היהודים, תשעים שנה אחרי מעשהו שלו, אין לאחיו היהודים את עוז-הרוח להרוג את שונאיהם.

ומה יקרה, ממשיך הדמיון הפרוע, אם שלום שוורצבארד ישלוף שוב את אקדחו ויפגע, חס וחלילה, במחבל שדם יהודי בכפיו והוא עומד להשתחרר מהכלא הישראלי – האם גם כאן יזכה שוורצבארד למשפט צדק כפי שזכה מנציגי האומה הצרפתית? כאן נגמר החלום.