הרהור בכחול לבן

אפצ'י. האביב הגיע ולהרבה אנשים הוא מבשר את בוא האלרגיה...

על אלרגיה אין קושיות, ובדרך כלל קשה למצוא לה תרופה.

וכך גיליתי אלרגיה חדשה.

בחודש אייר פורחים בארצנו הדגלים, בצבעי כחול-לבן, ואני – מה לעשות – אלרגי לפריחה.

אכן, אני מודה: הדגל הכחול-לבן פשוט יפה. וכמו שאמר לי מישהו שמבין בעיצוב: הוא גאוני בפשטותו.

הוא מזכיר את לובן הטלית ואת פתיל התכלת.

הוא מזכיר הד למלכות דוד, עם סמל ה"מגן דוד" המסורתי.

הוא מזכיר את כחול הים והנהר, "מנהר מצרים עד נהר פרת".

ובעיקר: לכל-כך הרבה יהודים הוא סמל לגאווה יהודית, סמל ארץ ישראלי.

ואולי עוד יותר מזה: כל שונאי היהודים באשר הם מקדשים עליו מלחמה. ואם אניף אותו על רכבי, גדלים הסיכויים שיזרקו עלי אבנים בכפר הערבי...

אבל יש לי בעיה. גיליתי שאני אלרגי לדגל הזה.

הוא יכול להיות יפה, כמו הפריחה באביב, אבל כמותה הוא יכול להיות בלתי נסבל.

האלרגיה הזו אובחנה במיוחד לפני קרוב לעשר שנים, בקיץ ההוא, בשנת תשס"ה.

אז ראיתי את השיירות עוברות, עוד ועוד חיילים יהודים, לבושי מדים ועליהם מובלט ה-ד-ג-ל.

הפסיכולוגים והיועצים – שתכננו היטב איך לרכוש את צייתנותם של החיילים למעשה הפשע והאיוולת של גירוש היהודים מגוש קטיף וצפון השומרון – הבינו שעליהם להשתמש בסמל הזה, כדי לתת לחיילים את תחושת השייכות ותחושת הצדק.

וכמו רבים, ראיתי ונחרדתי. אכן, לסמלים יש הרבה כח, והנה הכח מופנה לרעה, כחרב פיפיות.

אז התחדדו עוד שאלות: עד כמה הסמל הזה (ככל סמלי המדינה) באמת מייצג היום את העם היהודי, או את הממסד המתערטל מזהות יהודית. עד כמה ההזדהות עמו היא הזדהות עם ה'ישראלי' שבפועל התרחק מה'יהודי'. ועוד שאלות יסוד.

בכל מקרה, הדגל התלכלך, והכתם בהחלט לא ירד. במיוחד לא כשאני רואה מחלון ביתי את הדגל מונף בגאון מעל מבנה ישיבת עוד-יוסף-חי שהפך לבסיס מג"ב.

אולי האלרגיה תחלוף. אבל בינתיים הדגל מקופל יפה בארון.

אולי במהדורה המתוקנת של המדינה – שאני מקווה שתגיע במהרה – יוחלט להמשיך להשתמש בדגל היפה הזה, ואולי לא. נחיה ונראה.

למאמר נוסף מאותו כותב בנוגע ליום העצמאות, לחץ כאן»